העובדות:
הגב' אבן טוב נפגעה בתאונה בכביש רכסים, שהינו כביש בין-עירוני, על-ידי רכבה של הגב' כהן.
הגב' כהן טענה כי הבחינה בתובעת מרחוק כשהיא מנסה לחצות את הכביש בצורה מוזרה, ניסתה לבלום את רכבה אך למרות זאת פגעה בתובעת. בדיעבד גם התברר שהתובעת סובלת ממחלת נפש וכי ניסתה כבר בעבר לשים קץ לחייה.
הנתבעת וחברת הביטוח שלה טענו כי נסיבות התאונה והעובדה שהתובעת חצתה בפתאומיות כביש בין עירוני מלמדות כי גם במקרה דנן מדובר בניסיון התאבדות מכוון, אשר מוחרג מהגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
התובעת טענה כי מדובר בתאונת דרכים רגילה וכי העובדה שהיא חסויה ומוגדרת חולת נפש אינה מעלה חזקה כי היה זה ניסיון התאבדות.

 

נקבע:
השופט לא קיבל את טענת הנתבעת, וקבע כי נטל ההוכחה להוכיח שמדובר בתאונת במתכוון הוא על כתפי הנתבעות ואלו לא הוכיחו את גרסתן שהנתבעת פרצה אל הכביש על מנת לבצע ניסיון התאבדות.
בית המשפט קבע כי העובדה שהתאונה הייתה בלתי נמנעת לפי קביעת המשטרה, אין בה כדי להצביע על כך שהתאונה היא פרי מעשה מכוון של התובעת, אלא המסקנה העולה מן הראיות שהובאו מתיישבת עם חוסר זהירות או רשלנות של התובעת. נטל ההוכחה להוכיח תאונה במתכוון הוא גבוה והנתבעות לא עמדו בו כאמור.
עוד נקבע, כי העובדה שהתובעת סבלה ממחלת נפש וניסתה כבר בעבר לשים קץ לחייה אינה מעלה חזקה אוטומטית כי גם הפעם מדובר במקרה דומה ואין בכך בכדי להוכיח שהתאונה הייתה במתכוון.
בית המשפט קבע כי הנסיבות העובדתיות של ארוע התאונה, אינן מצביעות על ניסיון אובדני אלא על תאונה שארעה ככל הנראה מחמת רשלנות או חוסר זהירות של התובעת, מסוג התאונות שלמרבה הצער אינן מאורע נדיר בכבישי הארץ.
לפיכך, דחה בית המשפט את טענת הנתבעות כאילו אין מדובר בתאונת דרכים וקבע את המשך התביעה לדיון בשאלת הנזק.