עובדות:
התובעת נטלה מאת הנתבע 1 הלוואה בשנת 1988. כבטחון לתשלום ההלוואה הפקידה התובעת בידי הנתבע 1 שטר חוב בחתימתה. בטרם נפרעה ההלוואה ובהסתמך על שטר החוב שניתן לזכותו פתח הנתבע 1 בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובעת. בעוד הליכי ההוצאה לפועל תלויים ועומדים פרעה התובעת את חובה לנתבע 1, אך מבלי שדאגה לקחת חזרה את שטר החוב. כתוצאה מכך, הליכי ההוצאה לפועל לא נסגרו.
לאחר 10 שנים וכתוצאה מחילופי עורכי הדין אשר ייצגו את הנתבע 1, נשלח מכתב התראה לתובעת. עורך הדין המחליף, הנתבע 2, לא קיבל מהנתבע 1 יפוי כח לטפל בענייניו ופעל על דעת עצמו תוך שהוא מסתמך על יפוי הכוח שניתן לזכות עורך הדין אותו החליף. בעקבות הליכי ההוצאה לפועל, הנתבע 2 גבה מהתובעת כספים בסך של 10,864 ש"ח, למרות שכאמור כבר שילמה את החוב בתיק ההוצאה לפועל. 
הנתבע 1 פנה במכתב אל הנתבע 2 והודיע לו כי החוב בינו לבין התובעת נסגר ויש להחזיר לתובעת את הכספים שנגבו.
לאחר שהנתבע 2 לא עשה כן, הגישה התובעת תביעתה בגין נזקיה הישירים והעקיפים בסכום של 100,000 ש"ח.

 

נקבע:
בית המשפט קבע כי העברת לקוח מעורך דין אחד לאחר על פי יפוי כח שניתן לראשון הינה פעולה המחייבת משנה זהירות. כאשר לא ניתנת מטעם הלקוח הסכמה ספציפית להעביר את ענייניו לעורך דין אחר, ניתן להאציל סמכויות או להעזר בעורך דין אחר בלבד. פעולת ייצוג לאחר שחלפו 10 שנים אשר נעשתה מבלי שעורך הדין מכיר את הלקוח או קיבל ממנו אישור בפועל ותוך הסתמכות על יפוי כח שניתן לעו"ד אחר הינה בלתי חוקית ואינה סבירה. משכך, פעולותיו של הנתבע 2 התבצעו ללא סמכות והן נעדרות תוקף משפטי.
נקבע כי על הנתבע 2 להחזיר לתובעת את הסכומים שנגבו בתוספת הצמדה וריבית מיום גבייתם וכן בגין הנזקים העיקיפים שנגרמו לתובעת ועוגמת הנפש פסק לה בית המשפט פיצוי בסך של 40,000 ש"ח.