פסיקה בנזקי גוף ותאונות עבודה מישראל | 08/12/2007
א 1960/03 (שלום פ``ת) מרדכי מיכאל נ` תוצרת מזון ישראלית בע``מ ואח`
השופט נחום שטרנליכט  :מחבר

 

תאריך: 28/11/2007

א 1960/03

בית משפט השלום פתח-תקוה

בפני כב' השופט נחום שטרנליכט

מרדכי מיכאל נ' תוצרת מזון ישראלית בע"מ ואח'

 

העובדות

 

התובע, יליד 1953, עבד כנהג מחלק סחורה אצל הנתבעות 1 ו-2. במהלך עבודתו, בעת פריקת סחורה ממשאית אצל אחד מהלקוחות, נפל התובע בתוך ארגז המשאית, ונפגע כתוצאה מנפילה זו. הנפילה ארעה כתוצאה מכך, שהתובע נאלץ לקרוע בידיו בחוזקה עטיפת ניילון נצמד שליפפה צבר מוצרים על גבי משטח עץ בתוך המשאית. כתוצאה מהפעלת הכח נפל התובע בעוצמה ונחבט על רצפת המשאית.

הנתבעות, מצידן, טוענות כי האשם הבלעדי לארוע התאונה, מוטל על התובע.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קובע כי הוכח כי הנתבעות לא נקטו בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיהן יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים – לא סיפקה לעובדים סכין לשם חיתוך האריזות ואף לא הוענקה להם הדרכה כלשהי בנוגע לאופן ביצוע עבודת הפריקה של הסחורה. בנסיבות המתוארות, לא היתה לתובע דרך אחרת לבצע את פריקת הסחורה ואילו היתה בידיו סכין חיתוך מתאימה, קרוב לוודאי שהתאונה הייתה נמנעת.  

2. בית המשפט קובע כי אין מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו וכי מלוא האחריות הינה של הנתבעות.

 

3. בית המשפט מקבל את מסקנת המומחה מטעם בית המשפט, לפיה התובע סובל מנכות רפואית צמיתה בשיעור 5% כתוצאה מהתאונה.

 

4. בית המשפט קובע כי על הנתבעות לפצות את התובע בסך של 87,804 ₪, וזאת לאחר שנוכו מן הסכום 33,310 אותם קיבל התובע מהביטוח הלאומי.

 

 
 

בעניין:

מרדכי מיכאל

 

 

 

 

התובע

 

נ ג ד

 

 

1 . תוצרת מזון ישראלית בע"מ

2 . יוניליוור בסטפודס ישראל בע"מ

3 . סהר חברה לביטוח בע"מ

 

 

 

 

הנתבעות

 

 

פסק דין

רקע עובדתי:

התובע, יליד 1953, נפגע ביום 30.1.02 בתאונה במהלך עבודתו אצל הנתבעות 1-2 (להלן – התאונה). הנתבעת 3 ביטחה את הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח מעבידים.

 

לטענת התובע, עבד כנהג מחלק סחורה אצל הנתבעת 1 ו/או הנתבעת 2. חבותן של הנתבעות 1-2 כמעבידות כלפי התובע לא הוכחשה על ידי מי מן המעבידות. ביום 30.1.02, במהלך עבודתו, עת פרק סחורה ממשאית אצל אחד מהלקוחות, נפל התובע בתוך ארגז המשאית, הוטח לרצפתה ונחבט בחוזקה. הנפילה ארעה כתוצאה מכך, שהתובע נאלץ לקרוע בידיו בחוזקה עטיפת ניילון נצמד שליפפה צבר מוצרים על גבי משטח עץ בתוך המשאית. כתוצאה מהפעלת הכח נפל התובע בעוצמה ונחבט על רצפת המשאית.

 

הנתבעות טענו בכתב ההגנה שהגישו, כי היתה זו תאונת דרכים, כהגדרתו של מושג זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. טענה זו נזנחה על ידי הנתבעות בכתב סיכום טענותיהן, ועל כן אני פטור מלדון בה. תביעה זו תידון, איפוא, בהתאם להוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש).

 

טענות התובע:

1.         פגיעת התובע נגרמה עקב רשלנות הנתבעות ובהיעדר מגבה או רמפה חשמלית. כמו כן,עובדת מיקומה של החבילה הארוזה בצידה השמאלי של המשאית צמוד לדופן השמאלית לא הותירה בידי התובע טווח תנועה או מקום לעמוד בו על מנת למנוע את נפילתו או לבולמה.

 

2.         הנתבעות לא סיפקו לתובע אמצעי עבודה בטיחותיים כפי הנהוג במשאיות אחרות ואף לא הדריכו את התובע בכל הנוגע לאופן ביצוע פעולות הפריקה בצורה נאותה.

 

3.         התובע טוען, כי עקב התאונה ומגבלות התובע בעקבותיה, פוטר מעבודתו אצל הנתבעת 1 ו/או הנתבעת 2, וברי כי אלמלא התאונה היה ממשיך בעבודתו אצלן.

 

טענות הנתבעות:

1.         הנתבעות טוענות, כי אינן חבות בגין פגיעת התובע, והאשם הבלעדי לאירוע התאונה, המוכחשת כשלעצמה, מוטל על התובע.

 

2.         הנתבעות טוענות, כי קרות התאונה הינו מעשה ידי שמיים אשר לא ניתן היה לצפותו ועל כן לא היה סביר למונעה.

 

3.         הנתבעות טוענות, כי אין כל קשר סיבתי בין התאונה לתוצאות הנטענות, וכי כל קשר סיבתי נותק מחמת רשלנותו המכרעת של התובע.

 


 

דיון:

שאלת האחריות:

הנתבעות בכתב סיכום טענותיהן אינן חולקות על נסיבות התאונה הנטענות על ידי התובע.

 

תימוכין לטענות התובע באשר לנסיבות התאונה ניתן למצוא בעדותו של ברוך מילר, אשר עבד ביחד עם התובע ביום התאונה (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 12 – עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 9). מילר הוסיף וסיפר, כי לא קיבל מהנתבעות סכין מתאימה לחיתוך הניילון שליפף את המוצרים (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 23-24). עוד ציין מילר, כי בתקופת התאונה לא היו מותקנות במשאיות רמפות לפריקת הסחורה, והסחורה היתה נפרקת בידיים (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 1-3). מילר גם אמר, שהנתבעות לא הדריכו את הנהגים ומחלקי הסחורה בנוגע לאופן פריקת הסחורה ממשאיות החלוקה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 14).

 

אמנם מנהל מרכז לוגיסטי אצל הנתבעות 1-2, מר אלי תורג'מן, שהעיד מטעם הנתבעות, ציין בתצהיר עדותו, כי לעובדי החלוקה חולקה סכין לחיתוך האריזות, והם אף עברו הדרכה מתאימה. בחקירתו הנגדית לא יכול היה תורג'מן לאשר את הדברים בוודאות, ככל שהדברים נוגעים לתובע (עמ' 27 בפרוטוקול, שורות 9-21). לפיכך אין בעדותו של תורג'מן כדי לסתור את עדותו של מילר.

 

בת"א (חי') 820/98, ח'טיב נ' פוקס, תק-מח 2004(1) 110, נאמר:

 

"הכלל הוא, כי עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו, אינו נותן דעתו תמיד, רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר על נפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי על העובד להיזהר בעבודתו, אבל יש להכיר בכך, שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף.נ

...ב

מגמה שהשתרשה בהלכות בית המשפט העליון, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות ולהקל במידה רבה עם העובד ביחס לרשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה".ו

 

כן ראה דבריו של כב' השופט בך בע"א 663/88, שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז(3)225, 229:

 

"לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים".נ

 

בת"א (חי') 1223/00, יצחק חיים נ' החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ (פורסם באתר www.nevo.co.il, עמ' 2 לפסק הדין), נאמר:

 

"אין חולק כי במסגרת היחסים בין הצדדים, חבה הנתבעת כמעבידתו של התובע כלפיו חובת זהירות מושגית. חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע קמה בהתאם למבחנים המפורטים בע"א 145/80. עוד נקבע בע"א 662/89 כי על המעביד לקחת בחשבון שהעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה, אף אם הוזהר מפני הסיכונים. יתכן כי בכניסתו לבור לא נקט התובע בכל אמצעי הזהירות המתחייבים. אלא שכבר נפסק כי עובד העושה עבודה מסוכנת אינו נותן דעתו תמיד לבטחונו האישי. יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף".

 

בענין זה הזכרתי כבר בפסק הדין שניתן על ידי בת"א(פ"ת)4076/02, צדוק נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פורסם באתר www.nevo.co.il, את עמדתו של המשפט העברי, כפי שבאה לידי ביטוי נחרץ בדבריו של הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, אשר דן גם הוא בענין זה, וכך הוא כותב לסיכומה של הסוגיה (שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ד, חו"מ מג; שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן מז):

 

"ונוטה אני לומר שבעל הבית מוזהר מן התורה לעשות כל מה שאפשר להבטיח פועליו מסכנת מות או מום ככתוב: 'ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך' שכלול כל מכשול העלול להזיק כמו כלב רע וסולם רעוע וכו'. מכאן אנו למדין חובת בעל הבית או הקבלן לדאוג בדיקנות זהירה בתנאי העבודה שיהיו בטוחים מכל מכשול הגורם לאיזה אסון שהוא".

 

במקרה דנן הוכח, כי הנתבעות 1 ו-2 - כמעבידות - לא נקטו בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיהן יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. כפי שעולה מעדותו של מילר, לא סופקה לעובדים סכין מתאימה לשם חיתוך אריזות המוצרים ואף לא הוענקה להם הדרכה כלשהי בנוגע לאופן ביצוע עבודת הפריקה של הסחורה. התובע מצידו, כעובד יעיל ומסור, ניסה לבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר, וניסה לקרוע בידיו את הניילון, אשר לופף סביב צבר המוצרים. בנסיבות המתוארות לעיל לא היתה פתוחה בפניו דרך אחרת לבצע את פריקת הסחורה. תוצאת מעשיו של התובע, שבוצעו לשם מילוי המטלות שהוטלו עליו, היתה נפילתו על רצפת המשאית. אילו היתה בידיו סכין חיתוך מתאימה, היתה התאונה נמנעת.

 

מהאמור לעיל עולה, כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהן כלפי התובע, כעובד שלהן, וכתוצאה מהפרה זו נגרמה התאונה. לטעמי אין כל מקום במקרה זה לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

 

לענין ייחוס אשם תורם לעובד נאמר בע"א 435/85, מחמור בע"מ נ' אטדגי, פד"י מא(4)524, 528:

 

"רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החפשית ולא רק פעל בתוך ד' אמות הסיכון שיצר המעביד על ידי הפרת חובתו החקוקה עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד, ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק".

 

ברור שבמקרה שבפנינו לא הפעיל התובע שיקול דעת עצמאי כלשהו, אשר יצר את הסיכון שגרם לנפילתו של התובע. פעולתו של התובע היתה במסגרת הסיכון שנוצר עקב מחדלי הנתבעות, כמפורט לעיל, אשר נמנעו מלספק לתובע אמצעי עבודה נאותים ובטוחים, ועל מנת לבצע כנדרש את המטלות שהטילו עליו הנתבעות. פגיעתו של התובע הינה תוצאה של אותם מחדלים.

 

נוכח האמור לעיל, סבורני כי יש להטיל על הנתבעות את מלוא האחריות לתאונה ולתוצאותיה ואין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

 

הנכות:

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של המומחה מטעם התובע, ד"ר עופר להב. בחוות דעתו קבע ד"ר להב, כי לתובע נגרמה בעטיה של התאונה נכות צמיתה בשיעור 15%. ד"ר יוסף וייס, המומחה מטעם הנתבעות, קבע בחוות דעתו מיום 6.7.03, כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 10%, כאשר 5% בלבד מתוכם הינם בעטיה של התאונה. בתוספת לחוות דעתו מיום 7.5.04 שינה ד"ר וייס את דעתו, וקבע כי התאונה לא גרמה לתובע לנכות כלשהי, וכי נכותו במלוא שיעורה נובעת מעברו הרפואי הקודם לתאונה.

 

נוכח ההפרשים שבין חוות הדעת מטעם כל אחד מן הצדדים מונה ד"ר אריאל אורן כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר אורן קבע בחוות דעתו, כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור 15%, כאשר 5% בלבד מתוכם הינם בעטיה של התאונה.

 

הצדדים לא ביקשו לחקור מי מן המומחים. ממילא אין כל מקום שלא לקבל את האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אורן. יש לקבוע, איפוא, כי התובע סובל בעטיה של התאונה מנכות רפואית צמיתה בשיעור 5% בלבד. אינני רואה מקום לקבוע, כי נכותו התפקודית בגין התאונה גדולה יותר. זאת במיוחד עקב הנכות הנוספת הנובעת ממצבו הרפואי הקודם, כפי שקבע ד"ר אורן, נכות ששיעורה כפול מהנכות בעטיה של התאונה. לפיכך אני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגין התאונה על 5%.

 

הנזק:

הפסדי שכר בעבר:

הנתבעות בכתב סיכום טענותיהן אינן חולקות על כך, כי עד לתאונה השתכר התובע סך של 5,500 ₪ ברוטו לחודש בממוצע (סעיף 14 לכתב סיכום טענות התובע; סעיף 9 לכתב סיכום טענות הנתבעות). התובע היה שרוי באובדן כושר עבודה מלא במשך ששה חודשים.

 

התובע זכאי, איפוא, לפיצוי בגין תקופת אי הכושר המלא, בהתאם לשכרו אז, וכאשר לסכומים מצורפים הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בסך 44,695 ₪.

 

התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעות ביום 31.12.02. מכתב הפיטורין מיום 27.11.02 צורף כנספח יד לתצהיר עדותו של התובע. במכתבה של גב' אורלי פיין חודור, מנהלת משאבי אנוש אצל הנתבעות, מיום 10.9.02, שקדם למכתב הפיטורין ואשר צורף כנספח יג לתצהיר עדותו של התובע, נאמר כי עקב מכתבו של רופא תעסוקתי לא נמצאה לתובע עבודה המתאימה למגבלותיו. העולה ממכתב זה הוא, שפיטוריו של התובע זמן קצר לאחר מכתבה של גב' פיין חודור נבעו ממצבו הרפואי.

 

נוכח שיעור נכותו של התובע בעטיה של התאונה (5%) ונוכח גובה השתכרותו בעת פיטוריו זכאי התובע לפיצוי בגין אובדן השתכרותו בעבר ממועד פיטוריו ועד להיום בסך של 18,644 ₪.

 

הוצאות רפואיות בעבר:

המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה. לתצהירו צרף התובע קבלות בגין הוצאות שהוציא עבור טיפולים רפואיים לאחר התאונה. זהו סכום הנזק שהוכח על ידי התובע, ככל שהדברים נוגעים לראש נזק זה. בהתאם לקבלות זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 771 ₪.

 

עזרת צד ג' בעבר:

התובע לא הוכיח, כי הוציא סכומים כלשהם לשם קבלת עזרה כלשהי מאז התאונה. העזרה לה נזקק התובע ניתנה לו על ידי בני משפחתו, ואין היא חורגת מהמקובל בנסיבות הענין. לא הוכח, כי למי מן המסייעים נגרם נזק כלשהו בשל כך. לפיכך אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.

 

אובדן השתכרות בעתיד:

בהתאם לשיעור נכותו הקלה של התובע בעטיה של התאונה, ובהתאם לרמת השתכרותו עד לתאונה זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 37,004 ₪. אין לקבל במקרה זה את טענתו של התובע, כי אופי עבודתו עד לתאונה מחד ואופי פגיעתו מאידך מחייבים חישוב הפיצוי בגין ראש נזק זה עפ"י שיעור נכות תפקודית גבוה מזה שנקבע על ידי המומחה. זאת במיוחד עקב העובדה, שעיקר נכותו האורטופדית של התובע נובעת ממצב רפואי קודם, כפי שנקבע על ידי מומחה בית המשפט, ד"ר אורן, כאמור לעיל.

 

כאב וסבל:

נוכח גילו של התובע בזמן התאונה, נוכח מצבו הרפואי הקודם ונוכח שיעור הנכות שנגרמה לתובע עקב התאונה זכאי התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 20,000 ₪ בלבד.

 

הוצאות ועזרת צד ג' בעתיד:

בשל העובדה שעיקר נכותו של התובע נובעת ממצב רפואי קודם, כאמור לעיל, כאשר נכותו של התובע בעטיה של התאונה הינה בשיעור נמוך אינני מוצא מקום לפסיקת פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.

 

ניכויים:

מסכום הפיצוי לו זכאי התובע יש לנכות את דמי הפגיעה שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי (להלן – המל"ל) בגין התאונה. בהתאם לאישור המל"ל, שהוגש על ידי הנתבעות ביום 7.11.04, שולם לתובע סך כולל של 24,944 ₪. סכום זה, כשהוא משוערך להיום, עומד על סך של 33,310 ₪, ואותו יש לנכות מסכום הפיצוי.

 

סיכום:

הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה לתובע סך של 87,804 ₪. בנוסף תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך 9,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום י"ח בכסלו, תשס"ח (28 בנובמבר 2007) בהעדר הצדדים, בלשכתי.

 

 נחום שטרנליכט, שופט