פסיקה בהפרת הסכם ומשפחה מישראל | 15/07/2007
ת.א 26477/05 (שלום ת``א) דרורי נ` צפדיה
השופט אטדגי יונה  :מחבר
11.07.2007
ת.א 26477/05
בית משפט שלום ת"א-יפו
בפני השופט אטדגי יונה
דרורי נ' צפדיה
 
העובדות:
עסקינן בתביעה בגין הפרת הבטחת נישואין.
התובעת והנתבע שניהם גרושים והורים לילדים, חיו יחד בדירה אחת וניהלו משק בית משותף במשך 4 שנים.
במסגרת יחסים אלו הרתה התובעת מהנתבע והאחרון הכיר באבהות.
בסמוך לכך החליט הזוג להינשא ואף נרשמו לשם כך ברבנות.
ימים ספורים לפני החתונה, הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מבטל את החתונה. לאור זאת, הגישה התובעת תביעה לפיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין.
שאלת הפרת הבטחת הנישואין עלתה בפסיקת בית המשפט העליון מספר פעמים ופרשנותה נבחנה סביב היות המקרה כריתת חוזה.
הנתבע טען לביטול החוזה בשל פגם בכריתה משני טעמים:
הטעם האחד, מידע שקיבל לאחר החלטת הנישואין על קשר רומנטי של התובעת, שערער את החלטתו לשאתה לאישה.
הטעם השני, הרגלי השתייה האלכוהולית המופרזים, שנתווספו לקשר הרומנטי, הבהילו וערערו את ההחלטה במימוש הצעת והחלטת הנישואין.
בשל הפרת ההבטחה החליטה התובעת על ביצוע הפלה.
 
נקבע:
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי כל הדברים היו ידועים לנתבע עובר להצעת הנשואין וכי היה על הנתבע לקחתם בחשבון. לאור זאת, אין עסקינן בעילה מוצדקת להפרת ההבטחה.
נפסק כי הפיצוי הממוני לתובעת יהא 2,000 ש"ח בגין ההפלה וההוצאות הרפואיות בגינה.
בגין הנזק הלא ממוני נפסק כי הפיצוי יהא 20,000 ש"ח.
כמו-כן, נפסק כי הנתבע יפצה הן בדין שכ"ט עו"ד והוצאות המשפט של התובעת.
 

 

 

   

בתי המשפט

א 026477/05

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

11/07/2007

תאריך:

כב' השופט אטדגי יונה

בפני:

 

 

 

דרורי נועה

בעניין:

התובעת

 

באמצעות עו"ד אשר נגר

 

 

נ ג ד

 

 

צפדיה אברהם

 

הנתבע

 

באמצעות עו"ד ז'אן שכטר

 

 

 פסק דין

 

1.         זוהי תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין.

התובעת והנתבע, שניהם גרושים והורים לילדים, חיו יחדיו בדירת מגורים אחת וניהלו משק בית משותף במשך כ-4 שנים.

מיחסים אלו, הרתה התובעת לנתבע, והנתבע הכיר באבהותו על העובר.

סמוך לכך, החליטו השניים להינשא, וביום 18.8.04 נרשמו לנישואין.

מועד הנישואין נקבע ליום 13.10.04

יומיים לפני המועד שנקבע עזב הנתבע את הדירה המשותפת, והנישואין בוטלו.

 

2.         הנתבע הודה כמעט בכל העובדות שפורטו לעיל, תוך הבדלים מינוריים.

כך למשל, טען הנתבע, כי התקופה, בה חיו יחדיו, ידעה גם מספר הפסקות פרידה, ביוזמתו או ביוזמתה.

כן טען בחקירתו, כי ניהול משק הבית המשותף הסתכם בהשתתפותו בנשיאה במחצית ההוצאות, ולא יותר מכך.

עוד טען, כי בניגוד לטענת התובעת, לפיה הוא רכש עבורה טבעת נישואין, הרי שזו היתה טבעת מתנה ולא טבעת נישואין.

אולם, העיקר הוא, שהנתבע מודה מפורשות בכך, שהם תיכננו להינשא ואף קבעו מועד לכך, ושהוא חזר בו מכוונה זו.

 

3.         על אף כל ההסתייגויות הכרוכות בכך, הכירה פסיקת בית המשפט העליון בעילת התביעה בגין הפרת הבטחת נישואין כעילה לתביעה בגין הפרת חוזה.

            ראו למשל:     ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2) 169;

                                    ע"א 416/91 ממן נ' טריקי, פ"ד מז(2) 652;

                                    ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 209.

 

            הקושי העיקרי שהתעורר בפסקי הדין שנדונו בערכאות השונות בגין עילה זו, היה פרשנותה של ההבטחה הנטענת ועד כמה ניתן לראות בה כריתת חוזה, על פי המבחנים החוזיים הרגילים.

            קושי זה אינו מתעורר במקרה דנן, בו הנתבע הודה במפורש, כאמור, כי הסכימו ביניהם להינשא ואף קבעו מועד לכך.

 

4.         משכך, עלינו לבדוק, האם היתה הצדקה למעשהו של הנתבע, או בלשון דיני החוזים, האם התגלה פגם בכריתת החוזה שהצדיק את ביטולו?

            וכך ניסה הנתבע להצדיק את התנערותו מהסכמתו:

"6.1     הנני מצהיר כי ימים ספורים לפני אותו מועד 13.10.04, הצטברו אצלי אינפורמציות על קשר רומנטי בין התובעת לבין ידיד שלה בשם אבי, מכונאי ב"אל-על", גרוש פעמיים, שנהג לבקר אצלה לפעמים גם בנוכחותי. אני חשדתי קודם שיש ביניהם יותר מידידות תמימה והמידע האחרון שהגיע אלי חיזק מאוד את החששות שלי לגבי התובעת וכנותה כלפי ולגבי עצם האפשרות לקיום קשר יציב, רציני וממוסד בינינו, במיוחד לאור ההיסטוריה הארוכה של המריבות והפרידות הרבות בינינו.

6.2       הנני מצהיר כי הרגלי שתיית האלכוהול המופרזת שלה, התנהגותה הלא יציבה, התפרצויותיה, להם התווספו החשדות לגבי קשריה עם אותו ידיד אבי הנ"ל, גרמו לכך שפתאום נבהלתי מהצעד המשמעותי שעמדתי לעשות, הבנתי שיהיה זה עוד צעד שגוי בחיי, נרתעתי ונסוגתי.

עזבתי את הדירה ב- 12.10.04 ולא הופעתי ברבנות ביום 13.10.04."

 

5.         האם הדברים האמורים מהווים עילה מוצדקת לביטול הסכמתו של הנתבע לנישואין, קרי: ביטול החוזה שבינו ובין התובעת?

            ככל שמדובר בדברים שידע על התובעת קודם לכן, ומבלי לדון באמיתותם, הרי שחזקה על הנתבע, שלקח אותם בחשבון ושקל אותם, שעה שנתן את הסכמתו לנישואין. העלאת טענה זו לאחר שיחסיהם עלו על שרטון היא בלתי מוסרית ובלתי הוגנת (השוו: ע"א 416/91 הנ"ל, בע"מ 659).

            גם קשריה הנטענים של התובעת עם אותו ידיד היו ידועים היטב לנתבע, ואילו טענתו בדבר "אינפורמציות" שהצטברו אצלו בנידון, "ימים ספורים" קודם למועד שנקבע לנישואין, דווקא, היא טענה בעלמא, עמומה וחסרת כל פירוט או תימוכין.

            משכך, לא נמצאה כל עילה שתצדיק את הפרת ההבטחה על ידי הנתבע.

 

6.         ולסוגיית הפיצוי.

            הפיצויים שנדונו בפסיקה בתביעות בגין הפרת הבטחת נישואין היו בגין שני ראשי נזק: הנזק הממוני – הנזק הספציפי שנגרם, הוצאות שהוצאו ונזק כלכלי אחר; הנזק הלא ממוני – סבל, עוגמת נפש וצער (ע"א 647/89 הנ"ל, עמ' 174; כב' השופטת פרוקצ'יה ב- ע"א 5258/98 הנ"ל, עמ' 238-239).

            אולם, בעוד שהנזק הממוני נועד לפצות על הוצאות ריאליות שהוצאו, או הפסדים ריאליים שהוכחו, והדיון בו הוא בעיקר במישור העובדתי, הרי שסוגיית הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני קשה יותר לדיון.

            הלכה פסוקה היא, כי הפיצוי על הפרת הבטחת נישואין צריך להיות צנוע ביותר (ע"א 647/89 הנ"ל, בעמ' 174, והפסיקה שנסקרה שם).

            הלכה זו מושפעת מהרתיעה האינטואיטיבית לפרוט שברון לב לשוברים כספיים ומהקושי הכרוך ביציקת כללים משפטיים על דברים שבלב (לסקירת היבט זה, ראו חוות-דעתו של כב' השופט ריבלין בע"א 5258/98 הנ"ל).

 

7.         על רקע זה, נראים סכומי הפיצוי שנתבעו על ידי התובעת כחריגים ומופרזים על פניהם.

            התובעת העריכה את נזקיה בכתב התביעה (סעיפים 12-17 לכתב התביעה) על סך של 790,000₪, ולצורך אגרה בלבד העמידה את תביעתה על סך 500,000₪, מתוכם סך של 190,000₪ בגין נזקים ממוניים וסך של 600,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים.

 

8.         שלושה נזקים ממוניים מנתה התובעת בכתב תביעתה (סעיפים 14-16):

            "הוצאות רפואיות בעתיד – 100,000 ₪,

            אובדן מקור פרנסה – 80,000 ₪

הפסד כספים – 10,000 ₪".

כפי שנראה להלן, התובעת לא הוכיחה דבר מכל אלה.

 

9.         ההוצאות הרפואיות כוונו כנראה להפלת העובר שנעשתה על ידה, סמוך לאחר ביטול הנישואין.

            התובעת מתארת:

            "כאשר הבחנתי כי הנתבע נטש אותי הרגשתי רע מאוד והרגשתי מועקה נפשית וסחרחורת ולפתע נפלתי בביתי וכתוצאה מכך נגרם לי נזק גופני, דימום, וזה הביא לכך שנזקקתי לבצע הפלה ואכן היפלתי את הוולד בשבוע הקריטי. מצ"ב אישור ביצוע הפלה ת'5."

            אלא, שלא הובאה כל ראיה רפואית או אחרת לאותה נפילה, נזק גופני ודימום, ואין כל ראיה לכך שההפלה היתה דבר מאולץ, כמתואר על ידי התובעת, ואדרבא האישורים הרפואיים שהוצגו מעידים על מהלך הריון תקין, והמסקנה היא, שההפלה היתה יזומה ורצונית.

            משכך, וגם אם נקשור קשר סיבתי ישיר בין ביטול הנישואין על ידי הנתבע ובין הפלת העובר היזומה, הרי שלכל היותר, ניתן לחייב את התובע לשאת בהוצאות שהוציאה הנתבעת לביצוע ההפלה, סך של 2,000 ₪ ששילמה לבית החולים (נספח ת/5(4) לכתב התביעה).

            מכל מקום, התובעת לא הציגה כל ראיה להוצאות רפואיות שהוציאה בעקבות ההפלה (מלבד התשלום האמור), או להוצאות רפואיות שתאלץ להוציא בעתיד בעקבותיה.

            בהקשר זה נזכיר, כי הנתבע הכיר באבהותו, והדבר אף קיבל תוקף של פסק דין של בית הדין הרבני (נספח ת1 לכתב התביעה), כך שמזונותיו של הילד שהיה אמור להיוולד היו מובטחים, והתובעת אף לא טענה דבר בעניין זה.

 

10.       "אובדן מקור פרנסה" קשור לטענת התובעת (סעיף 10 לתצהירה), לפיה "פוטרתי מהעבודה וזאת בגלל מצבי הבריאותי והנפשי", אלא שהתובעת לא הביאה כל ראיה לכך, שהפיטורין היו בעקבות מצבה הבריאותי והנפשי, והאסמכתא שצורפה הינה הודעת פיטורין לאקונית וסתמית. אין תימה, כי גם בא-כוחה נזהר וסייג טענה זו בכתב התביעה (סעיף 10) במילה "כנראה".

 

11.       לא הובאה כל ראיה ולא נטענה כל טענה באשר ל"הפסד כספי" נוסף שנגרם.

            בניגוד למקרים אחרים שנדונו בפסיקה, הנישואין שתוכננו נועדו להסתכם ברישום הנישואין ברבנות בלבד (המילה "בלבד" הינה בהקשר לנזק הממוני, ואין בה כדי להמעיט מחשיבותו הכללית). לא תוכננה מסיבה, לא הוזמנו אורחים, לא הוזמן אולם ולא נעשתה כל הכנה מיוחדת (הנתבע, סעיף 5 לתצהירו). התובעת גם לא תבעה דבר בהקשר לכל אלה.

 

 

 

12.       נותר עוד לדון בנזק הלא ממוני.

            עוגמת הנפש והצער הנגרמים לבן זוג בסיטואציה בה בן הזוג האחר מפר הסכמה שנעשתה ביניהם להינשא, אינם צריכים ראיה והם דבר טיבעי וצפוי.

            אולם, כל מקרה לגופו, ואין דומה צערו של זה לצערו של זה.

            כך למשל, אין דומה צערו של אדם ששינה את אורחות חייו לקראת הנישואין המתוכננים, כאשר אלה בוטלו, לצערו של אדם שלא שינה דבר מאורחות חייו הרגילים (השוו למקרה שנדון ב-ע"א 647/89 הנ"ל).

            עוד ניתן לשקול בהקשר זה את הבושה או אי הנעימות הנגרמים לאותו אדם, כאשר הוא נאלץ להודיע למקורביו ולמוזמניו על ביטול החתונה שתוכננה (השוו למקרה שנדון ב-ע"א 416/91 הנ"ל).

 

13.       במקרה דנן, כאמור לעיל, חיו השניים יחדיו כבני זוג לא נשואים כארבע שנים וניהלו (פחות או יותר) משק בית משותף במשך תקופה ארוכה. השינוי היחיד היה מיסוד חייהם לסטאטוס של נשואים.

ניתן להניח, כי גם אילולא אותה הסכמה להינשא, אם הנתבע היה עוזב את הבית המשותף ומנתק את היחסים שביניהם, היתה נגרמת לתובעת עוגמת נפש קרובה לזו שנגרמה עם קביעת הנישואין וביטולם.

התובעת גם לא שינתה דבר מאורחות חייה לקראת הנישואין הצפויים.

כיוון שכאמור לא הוזמן אולם ולא הוזמנו אורחים, לא נגרמה אי הנעימות הכרוכה בהודעות הביטול למוזמנים ולמקורבים.

 

14.       נותרה, איפוא, עוגמת הנפש המובנת מאליה, והפיצוי על כך, כאמור, צריך להיפסק בצניעות הראויה ובהתחשב במכלול נסיבות המקרה הנדון.

 

15.       בשוקלי את כל האמור לעיל, אני מעמיד את הפיצוי הממוני על סך 2,000 ₪ ואת הפיצוי הלא ממוני על סך 20,000 ₪.

 

16.       בשקילת ההוצאות, צריך לזכור, כי גם אם התובעת "זכתה" בתביעתה, הרי שהנתבע הצליח להדוף את מרביתה של התביעה.

            ראוי גם שבית המשפט יבטא בפסיקת ההוצאות את רתיעתו מפני "ניפוח" מלאכותי ומוגזם של סכום התביעה, שאינו עומד בשום יחס לראיות המוצגות, לעובדות המקרה ולהלכה הנוהגת.

            משכך, אין לתובעת אלא להלין על עצמה על כך ששילמה אגרה על מלוא סכום התביעה שנתבע על ידה ואין היא יכולה לצפות להשבת מלוא הסכום ששילמה בפסיקת ההוצאות. כמובן, שגם שכר הטירחה הנפסק צריך לעמוד ביחס לסכום שנפסק.

 

17.       התוצאה:

            הנתבע ישלם לתובעת סך של 22,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.11.04 ועד לתשלום בפועל.

            כן ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסכום כולל של 2,500 ₪.

 

ניתן היום, כ"ד בתמוז, תשס"ז (10 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

                                                                               

אטדגי יונה, שופט