לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > תאונות דרכים > רשלנות רפואית > א 44092/04 (שלום ת``א) יונתן דומיטרסקו נ` המרכז הרפואי ע``ש שיבא | ישראל | 14/07/2008
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | רשלנות רפואית לאחר ת``ד | א 44092/04 (שלום ת``א) יונתן דומיטרסקו נ` המרכז הרפואי ע``ש שיבא
עוד בתאונות דרכים
ורשלנות רפואית
חדשות
ישראל | העליון: ביטוח חובה לרכב לא בתוקף עד אשר שולם בפועל
ישראל | בני משפחתם של המשפחה שנהרגה בתאונת רכבת יפוצו ב- 1.5 מילי...
ישראל | הפניקס: להפחית לחולה ניוון שרירים את הפיצוי לאור תוחלת חי...
ישראל | משפחת ההרוגות בתאונה תובעות מליונים משושן ברבי
ישראל | נהרג בתאונת אופנוע ונמצא אשם ב80% בגלל נהיגה פרועה
מאמרים
ישראל | מה עושים מיד אחרי תאונת אופנוע - כדי לקבל פיצוי הולם ?
ישראל | חישוב הפסדי שכר לקטין שנפגע בתאונה
ישראל | טריקת דלת הרכב על האצבע כתאונת דרכים
ישראל | נזקי גוף בתאונת דרכים במצב של שיכרות
ישראל | תאונה במתכוון - מהי ?
פסיקה
ישראל | ת``א 169-04-11 (שלום י-ם) לביא נ` מגדל חב` לביטוח
ישראל | ת``א 50895-01-12 (שלום חיפה) אלקיים נ` הכשרת הישוב
ישראל | ת``א 37640-03-12 (שלום חיפה) רכליס נ` כלל ב
ישראל | ת``א 29448-11-09 (שלום חיפה) מזרחי נ` כלל
ישראל | ת``א 159834-09 (שלום ת``א) סנדרוסי נ` אליהו
מקורות מקוונים
ישראל | אתר ``BOCHEN4U``
דרום אפריקה | השירות לבטיחות בדרכים של דרום אפריקה
ניו יורק | הקרן הלאומית לבטיחות בדרכים
בריטניה | הברית לבטיחות בדרכים - ORSA
ניגריה | המועצה הפדרלית לבטיחות בדרכים של ניגריה - FRSC
פסיקה בתאונות דרכים ורשלנות רפואית מישראל | 14/07/2008
א 44092/04 (שלום ת``א) יונתן דומיטרסקו נ` המרכז הרפואי ע``ש שיבא
השופט אברהם קסירר  :מחבר
א 44092/04 (שלום ת``א) יונתן דומיטרסקו (בכר) נ` מדינת ישראל – המרכז הרפואי ע``ש שיבא ואח` - בקובץ א 44092/04 (שלום ת``א) יונתן דומיטרסקו (בכר) נ` מדינת ישראל – המרכז הרפואי ע``ש שיבא ואח` - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 03/07/2007

א 44092/04

בבית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני כב' השופט אברהם קסירר

יונתן דומיטרסקו (בכר) נ' מדינת ישראל – המרכז הרפואי ע"ש שיבא ואח'

 

העובדות

 

התובע נפצע בתאונת דרכים בשנת 1997 (להלן: "התאונה הראשונה"), ופנה לטיפול בבית החולים "שיבא", שם נמסר לו כי לא נתגלו ממצאים פתולוגיים הנוגעים לידו הימנית. כמה חודשים לאחר מכן, נבדק התובע על ידי רופא מטעם הנתבעת 2 (להלן: "רופא קופת חולים"), אשר גילה אצל התובע שבר בשורש כף ידו הימנית בשלבי איחוי. לדברי התובע, משסבר כי החלים מהפגיעה, התפשר בתביעתו בגין תאונת הדרכים הראשונה.

בשנת 1998 נפצע התובע בתאונת דרכים נוספת (להלן: "התאונה השנייה"). בגין תביעה זו נקבעה לו נכות רפואית בגין פגיעה ביד ימין בשיעור של 10 אחוזים, אך זאת בקשר עם התאונה הראשונה.

לטענת התובע, הנתבעת 1 התרשלה בטיפול הרפואי בשבר, לרבות באי אבחונו. כמו כן, טוען התובע כי רופא קופת החולים התרשל בבדיקה.

הנתבעות, מצידן, טוענות כי מכוח סעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כל תביעות הנזיקין הנובעות מתאונות דרכים נכנסות תחת הליך  אחד, ואין בידי התובע עילה לפי פקודת הנזיקין נגד האחראיות לטיפול רפואי רשלני.

 

בית המשפט קבע

 

1. בית המשפט מציין כי על פי ההלכה, עליו לבחון את שאלת תחולת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בהתאם לשאלה האם הרשלנות הרפואית הנטענת בתביעה התרחשה לאחר שמוצתה העילה בגין הפגיעה בתאונת הדרכים.

 

2. במקרה דנן, התובע חתם על כתב הויתור כשלושה חודשים וחצי לאחר הבדיקה בקופת החולים, וכשבעה וחצי חודשים לאחר הטיפול על ידי הנתבעת 1. לכן, במקרה דנן, הרשלנות הנטענת של הנתבעות התרחשה עובר למועד בו חתם התובע על כתב הויתור, ולפיכך נכללת היא בעילת התביעה בגין פגיעתו בתאונת הדרכים בהתאם לסדר הזמנים ובהיות ההתרחשויות לגביהן נטענת הרשלנות קודמות למיצוי העילה לפי חוק הפיצויים.

 

3. כמו כן, בית המשפט קובע כי התובע יכול וצריך היה לצפות את קיומו של שבר בשורש כף היד, שכן התובע ידע לאחר בדיקתו אצל רופא קופת החולים כי סבל משבר, כי השבר לא התאחה ושלמעשה לא החלים מפגיעתו. לכן, היה על התובע לבדוק את שורש כף ידו טרם חתימה על כתב הויתור. כמו כן, בית המשפט מציין כי התובע לא ניסה לבטל את ההסכמה שהושגה במסגרת התביעה בגין תאונת הדרכים הראשונה.

 

4. לכן, בית המשפט דוחה את התביעה.

 


 

 

   

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 044092/04

 

בפני:

כב' השופט אברהם קסירר

תאריך:

03/07/2008

 

 

 

 

 

 

 

בעניין:

יונתן דומיטרסקו (בכר)

 

 

ע"י ב"כ

עו"ד פרז

התובע

 

נ ג ד

 

 

1. מדינת ישראל - המרכז הרפואי ע"ש שיבא

    תל – השומר

    ע"י ב"כ עו"ד שפרבר

2. שירותי בריאות כללית

    ע"י ב"כ עו"ד אהרונסון

 

 

 

 

הנתבעות

 

פסק דין

התובע, יליד 1978, עותר לפצותו בגין נזקיו שנגרמו עקב רשלנות רפואית של הנתבעות בטיפול שניתן לידו הימנית. התובע נפצע בתאונת דרכים ביום 9.4.97 (להלן: "התאונה הראשונה"), פנה לטיפול בבית החולים "שיבא" (להלן: "הנתבעת 1" ו/או "תל השומר"), שם נמסר לו כי לא נתגלו ממצאים פתולוגיים בקשר עם ידו הימנית והוא שוחרר. מספר חודשים לאחר מכן נבדק ע"י רופא הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת 2" ו/או "קופת חולים"), ד"ר פיינסטון, שאיבחן (בגין אותה פגיעה) שבר בשורש כף ידו הימנית בשלבי איחוי, והמליץ לתובע לנהוג בזהירות ולהשתמש בסד מבד. על בסיס האמור, ומשסבר התובע שהחלים מהפגיעה, התפשר בתביעתו שעל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים" ו/או "פלת"ד") בעילה הפלת"דית שבקשר עם התאונה הראשונה.

ביום 15.6.98 נפצע התובע בתאונת דרכים נוספת (להלן: "התאונה השנייה"), בגינה תבע בעילה הפלת"דית. המומחה הרפואי שמונה לו שם העריך נכותו בשיעור 10%, אך זאת בקשר עם התאונה הראשונה. התובע נותח לקיבוע השבר, אושפז למשך 3 ימים וגובס. לטענתו, רק במהלך הדיון בתאונת הדרכים השנייה התברר שהשבר בשורש כף היד הוא תוצאת התאונה הראשונה וכי התנהלות רופאי הנתבעות גרמה להטעייתו.

 

בכתב התביעה טען התובע כנגד הנתבעת 1 להתרשלות בטיפול הרפואי בשבר לרבות באי איבחונו ובאי נקיטת המדיניות הרפואית הנהוגה בטיפול בפגיעה מסוג זה (גיבוס מטעמי ביטחון וביקורות אורטופדיות). נטען, כי התרשלות הנתבעת 1 גרמה לאבדן הסיכוי להתחברות השבר ולמצב בו נותר התובע עם שבר לא מחובר שהצריך טיפול ניתוחי והותיר נכות רפואית אורטופדית צמיתה. ביחס לנתבעת 2 נטען לרשלנות בטיפול הרפואי בשבר לרבות אי אבחנה, אי-יידוע התובע שבחלוף 4 חודשים ממועד התאונה השבר לא יתחבר, אי-גיבוס היד, גרימת אבדן הסיכוי להחלמה ואי יידוע בקשר עם הצורך להתייצב לביקורות נוספות. נטען, שהתרשלות הנתבעת 2 גרמה לכך שהתובע הוטעה לחשוב שהשבר בידו התחבר והתאחה, וגרמה להפסד זכותו לקבלת פיצוי מהמבטחת הפלת"דית, שעה שהסכים לפיצוי בגין כאב וסבל בלבד מבלי לקבל פיצוי בגין נכותו שנגרמה בתאונה הראשונה. עוד נטען בכתב התביעה לתחולת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" ולהפרת חובה חקוקה ביחס לסעיף 5 לחוק זכויות החולה התשנ"ו – 1996.

 

בכתב הגנתה טענה הנתבעת 1 כי דין התביעה להידחות על הסף עפ"י סעיף 8 לחוק הפיצויים ולהתיישנות. כן נטען כי התובע חייב היה לכלול בכל ההליכים והתביעות כנגד מבטחת התאונה הראשונה במסגרת חוק הפיצויים את כל נזקיו, ובאם סיים התביעה שם בסכום נמוך לטעמו, אין לו אלא להלין על עצמו. לטענתה, נהגה הנתבעת 1 כמוסד רפואי סביר וזהיר, ללא רשלנות. כן כפרה בנזק ובקשר בינו לבין הטיפול הרפואי שניתן.

 

בכתב הגנתה טענה הנתבעת 2 כי דין התביעה להידחות על הסף מפאת ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, שכן הטיפול הרפואי שקיבל מהנתבעת 2 אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין הטיפול לבין התאונה שהביאה לטיפול, ואלו קשורים בקשר תוצאתי ישיר. נטען להשתק עילה, לשיהוי ולנזק ראייתי. עוד נטען שהטיפול שקיבל התובע היה מתאים, נכון, יעיל ומקצועי ובהתאם לכל כללי הרפואה המקובלים, היא הכחישה הנזק והקשר הסיבתי בינו לבין הטיפול שניתן וטענה לרשלנות ו/או חוסר זהירות של אחרים, הסתכנות מרצון ואשם תורם ו/או מכריע של התובע.

 

הצדדים צרפו חוות דעת אורטופדיות להוכחת מצבו הרפואי של התובע, הקשר הסיבתי בינו ובין האירועים הנטענים ולהוכחת רשלנותן הנטענת של הנתבעות: מטעם התובע צורפה חוו"ד ד"ר אגסי, אשר נערכה במסגרת ת.א. (שלום ת"א) 31351/00, שם מונה כמומחה מטעם בית המשפט; מטעם הנתבעת 1 הוגשה חוו"ד פרופ' שטהל; מטעם הנתבעת 2 הוגשה חוו"ד ד"ר רינות.

 

מטעם התובע העידו התובע בעצמו. כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבעת 1 העיד עו"ד דהרי. כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבעת 2 העידו ד"ר פיינסטון. כן הוגשו מסמכים.

כן נחקרו המומחים הרפואיים: ד"ר אגסי, ד"ר רינות ופרופ' שטהל.

 

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, שהוכחו כדבעי:

  1. התובע נפגע ביום 9.4.97 בתאונת דרכים. ממקום התאונה פנה למיון תל השומר, שם נבדק. בטופס חדר מיון (נספח א' לכתב התביעה) נרשמה סיבת הפנייה "חבלה בפרק היד, בפנים חבלה בברך", במימצאים נרשם "שורש כף יד ימין ב.מ.פ." והומלץ, בין היתר, על מעקב אורטופד, מנוחה 7 ימים ואנלג'טיקה לפי הצורך. התובע שוחרר ללא אישפוז, וללא שגובסה ידו.

  2. לאחר כארבעה חודשים פנה התובע לבדיקה במרפאת קופת חולים. הוא נבדק ע"י ד"ר פיינסטון, אורטופד. ממסמך נושא כותרת "סיכום מידע הרפואי" הנושא תאריך 3.8.97 עולה כי בצילום רנטגן אובחן שבר בעצם הסירה בשורש כף יד ימין לגביו נרשם "שבר בשלבי איחוי" (נספח ב' לכתב התביעה), ונרשמה המלצת הרופא לנהוג בזהירות ולהשתמש בסד מבד.

  3. לאחר הבדיקה אצל ד"ר פיינסטון עבר התובע גיבוש צנחנים במסגרת צבאית, שנמשך כיום וחצי וכלל פעילות פיזית (עדות התובע בעמ' 37 לפרוטוקול מיום 14.3.07).

  4. ביום 13.11.97, כשלושה חודשים ומחצה לאחר הבדיקה בקופת החולים, חתם התובע על כתב ויתור כלפי ה"פול", היא מבטחת התאונה הראשונה. הפיצוי, בסך 14,000 ₪ (נומינלי) שיקף בעיקרו את ראש הנזק של כאב וסבל.

  5. ביום 15.6.98 נפגע התובע בתאונת דרכים שנייה. בתעודת חדר מיון צויין "לפני שנה שבר סקפואיד" והעדר חיבור של עצם הסירה, ובשל אי וודאות באם מדובר בשבר חדש, ידו של התובע גובסה ל- 8 שבועות, הומלץ על יד מורמת יומיים, ביקורת מרפאה ו- 7 ימי מנוחה (נספח ה' לכתב התביעה).

  6. ביום 20.7.98 נותח התובע לקיבוע השבר, לצורך כך אושפז ליומיים וגובס.

  7. ביום 12.3.00 הגיש התובע תביעה בעילה הפלת"דית במסגרת ת.א. (שלום ת"א) 31351/00, שם מונה ד"ר אגסי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. חוות דעתו מיום 22.9.00 העריכה כי לתובע 10% נכות בגין השבר בעצם הסירה ביד ימין, אותה ייחס המומחה לתאונה הראשונה. המומחה נחקר במסגרת התביעה שם ביום 6.5.2004.

 

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם:

התובע בסיכומיו טוען כי רק במהלך הדיון בתיק התאונה השנייה, עפ"י חוו"ד ד"ר אגסי אשר מונה שם כמומחה ובהתאם לעדותו, התברר לו שהגורם הבלעדי לשבר בידו היא תאונת הדרכים הראשונה ושהתנהלותם של רופאי הנתבעות גרמה לכך שהוטעה לחשוב שהחלים, ולא יכול היה לצפות עובר לחתימתו על כתב הויתור בקשר עם התאונה הראשונה שזו תותיר בו נכות כלשהי. התובע מפנה לעדות ד"ר אגסי לפיה זיהה את השבר כ"קו בהיר", טוען שהיה חשד לשבר ושסיכויי החלמה עם גבס טובים לעומת סיכויי ההחלמה ללא גבס. התובע מסתמך על עדות ד"ר אגסי וטוען שלפיה ממצאי רופא קופת החולים היו שגויים, שכן השבר לא היה בשלבי איחוי, וכי גם אם היה השבר בשלבי איחוי היה על הרופא לגבסו, אלא שהרופא הותיר את התובע ללא טיפול או השגחה נוספת שתוודא החלמתו, ובכך התרשל. עוד נטען, שהתובע הוטעה על ידי מסמך זה, אשר גרם לו לחשוב שהחלים, הגם שכבר נגרמה לו נכות בשיעור 10%. התובע טוען ליצירת מצג מטעה כלפי קופת החולים, אשר גרם לו לחתום על כתב ויתור כלפי מבטחת התאונה הראשונה ובכך לאבד פיצוי המשקף נכונה את נזקיו.

ביחס למומחי הנתבעות נטען כי אלו הסיטו את האחריות משולחיהם, אך הסכימו ששיעור נכותו של התובע הינו 10% וזיהו את קו השבר בצילום הראשוני כפס עדין (בעדות ד"ר רינות) וכקו התבהרות עדין (בעדות פרופ' שטהל). התובע מפנה לעדות ד"ר רינות לפיה לאחר 4 חודשים השבר כבר לא יכול היה להתחבר, וביחס לפרקטיקה בשירותי הרפואה בארץ ובעולם לפיה יש לגבס את היד כאמצעי זהירות הכרחי וביקורת בתום 10-14 ימים. עוד טען התובע לסתירות בעדויות מומחי הנתבעות – הן ביחס לאחריות התובע שלא התייצב לבדיקות, הן ביחס לאפשרות חיבור השבר במועד הבדיקה בקופ"ח והן ביחס לעדות פרופ' שטהל לפיהן קו ההתבהרות בצילום הראשוני אינו מעיד על שבר ואינו מהווה ממצא פתולוגי.

התובע טוען בסיכומיו שלא ידע על השבר ולא סבל ממנו, ולכן בהעדר הנחיות מוגדרות והזמנה יזומה לא חשש שיש צורך להתייצב לביקורת. לטענתו, אין בכך כדי להטיל עליו אשם. עוד נטען, שטענת פרופ' שטהל לפיה יש קשר של תרומה בין אירוע נפילה ממרץ 1998, התאונה השנייה ונכותו של התובע אינה נכונה, וזאת בהסתמך על חוו"ד ד"ר אגסי והתיעוד הרפואי שבקשר עם התאונה השנייה.

באחרית טען התובע כי על הרופא המטפל בחוליו מוטלת החובה לאבחן את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה, וכן עליו לפעול בשקידה הראויה ובמאמץ סביר שהממצאים יובאו לידיעתו. נטען, שהתובע ניזוק כאשר לא אובחן השבר בידו ולא ננקט פרוטוקול הטיפול שהיה מביא לריפויו, והן כאשר הוצג בפניו מצג מטעה שגרם לו לחשוב שהבריא, לחתום על כתב ויתור ולהפסיד את הפיצוי שמשקף נכונה את נזקו.

התובע בסיכומיו עותר לפסוק לתובע פיצוי המתבסס על תחשיב הנזק שהגיש התובע, טוען שנזקו יחמיר עקב שינויים שחיקתיים, וכי הוא זכאי לנזק לא ממוני ביד רחבה תוך התחשבות בהליך ההחלמה הארוך. כן עתר התובע להתחשב בהתנהלות הנתבעות בפסיקת הוצאות ושכר טרחה.

 

הנתבעת 1, תל השומר, טוענת בסיכומיה שהתביעה נגדה עניינה אחד: התרשלות שגרמה לאובדן הסיכוי להתחברות השבר, כך שהתובע נותר עם שבר לא מחובר בידו, שלא התחבר, ושהצריך טיפול ניתוחי שהותיר אותו עם נכות אורטופדית צמיתה. לטענתה, ניתן לדון במסגרת פסק הדין בבקשת תל השומר לסילוק על הסף, שכן המדובר בפלוגתא מהותית ובסוגייה שטרם הוכרעה. לטענתה, ובהסתמך על סעיף 8 לחוק הפיצויים, כל תביעות הנזיקין הנובעות מתאונת הדרכים נכנסות תחת הליך פלת"די אחד, ואין בידי הנפגע עילה לפי פקודת הנזיקין נגד האחראית לטיפול רפואי רשלני. לטענתה, גם אם היה הטיפול בתל השומר נגוע ברשלנות, חסום התובע מלתבוע על פי פקודת הנזיקין, זאת לרבות טענת ההחמרה במצבו עקב הטיפול הרפואי. עוד נטען, שגם אם נניח שהתובע הוטעה, עדיין חייב הוא לכלול תביעתו המלאה כנגד המבטחת בעילה הפלת"דית. הנתבעת 1 מתייחסת להחלטת הש' אליגון והש' דותן בהליך הסילוק על הסף, טענה כי הדגש נסב על מהות ידיעת התובע לעת חתימתו על שטר הקבלה, וכי השאלות הינן שאלות שבעובדה ולכן לא דנו בבקשה לדחיית על הסף לגופה.

הנתבעת 1 מנתחת את פסה"ד בע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נ' תל השומר (להלן: "הלכת גנאדי ליפשיץ"), וטוענת כי שם אירוע הרשלנות היה אירוע אחר, שונה ועצמאי, שהתרחש לאחר שניתן פסק דין חלוט בעילה הפלת"דית, שלא כענייננו, פה ארעה ההתרחשות הנטענת לפני שהעילה הפלת"דית מוצתה. עוד נטען, כי מיצוי תביעה בחסר אינו שקול לשלילת עילת תביעה אלא לקיומה החלקי, וכי אין לפרוץ את הכלל של ייחוד העילה.

הנתבעת 1 מסכימה, שאיבחון שבר בעצם הסירה בעייתי מעצם טיבו, קל וחומר כשמדובר בקו התחברות עדין כמקרה דנן. לטענתה, חובה לבצע גיבוס רק מקום בו יש חשד לשבר בצילום (מפנה לעדות ד"ר אגסי), אי איבחון השבר הינו סביר ואפשרי, והמלצת מעקב אורטופד הוא טיפול סביר ומקובל. הנתבעת 1 תומכת טענתה להעדר רשלנות בחוו"ד ובעדות פרופ' שטהל מטעמה, וטוענת שלא הוכח שהגיבוס היה מביא לתוצאה שונה.

לעניין הנזק נטען כי שכרו של התובע לא נפגע, פגיעה בכושר ההשתכרות לא הוכחה, וכי לפגיעה ביד אין השפעה על תפקודו. נטען, כי בהיות התביעה בעילה של "אובדן סיכויי תביעה", הרי שהנזק הוא אי יכולת לקבל פיצוי מלא על פי חוק הפלת"ד, סכום הפיצוי הוא לפי 10% בעילה הפלת"דית, אשר יש לייחס רק את חלקה לתאונה (מפנה לחוות דעת פרופ' שטהל). עוד נטען לתרומתו הישירה של התובע להתפתחות הנזק, בהימנעות מבדיקת אורטופד כמומלץ במיון, באי הערכה נכונה של מצב הדברים ותאונות נוספות שתרמו למצבו הסופי. כן נטען שיש להפחית מסכום הפיצוי, ככל שיפסק, את הפיצוי שקיבל ממבטחתו לפי חוק הפלת"ד.

 

הנתבעת 2 טוענת בסיכומיה כי בתאונה הראשונה נגרם לתובע שבר בעצם הסירה בשורש כף יד ימין, בחדר המיון הומלץ לו על המשך מעקב אורטופדי, אליו הגיע כ- 4 חודשים מאוחר יותר במסגרת קופ"ח. נטען, שרופא קופ"ח לא אמר לתובע בשום שלב שהשבר החלים או התאחה אלא שהשבר בשלבי איחוי, יתכן שיתאחה ויתכן שלא, ולפיכך הנחה אותו לנהוג בזהירות ולהשתמש בסד. נטען שהתובע עשה דין לעצמו ובניגוד להנחיות הרופא בחר ליטול חלק בפעילות גופנית מאומצת במהלך גיבוש צנחנים במסגרת צבאית.

הנתבעת 2 טוענת גם היא כי דין התביעה להידחות מכח עיקרון ייחוד העילה, מצטרפת לאמור בסיכומי הנתבעת 1, וטוענת שבתום הבדיקה אצל ד"ר פיינסטון יכול וצריך היה התובע להבין ולצפות שיתכן והשבר לא התאחה. עוד נטען כי שבר בשלבי איחוי אינו כאיחוי מלא (מפנה לעדות ד"ר פיינסטון ועדות ד"ר אגסי), ונוכח המסמך הרפואי ודברי ד"ר פיינסטון לתובע צריך היה התובע (ובא כוחו דאז) לצפות שיתכן והשבר לא התאחה, ולפנות לביקורת אורטופדית נוספת טרם החתימה על כתב הויתור. צויין שהתובע בחר להתעלם לאורך כל הדרך מהמלצות הרופאים, ובאם היה פועל כהמלצת ד"ר פיינסטון לא היתה התביעה נולדת.

טוענת הנתבעת 2 שהתובע ובא כוחו יכולים וצריכים היו להבין ולצפות, עובר לחתימה על כתב הויתור שיתכן והשבר לא התאחה, ובהסתמך על עיקרון ייחוד העילה אין מנוס מדחיית התביעה.

עוד נטען, שלא היתה רשלנות בטיפול התובע בקופת החולים; שבמועד בו פנה התובע לד"ר פיינסטון כבר התגבשה נכותו ולפיכך לא היה טעם לגבס את ידו באותו מועד; שבמועד בדיקתו של ד"ר פיינסטון לא ניתן היה לאבחן באופן חד משמעי שהשבר לא התאחה (מפנה לחוו"ד ד"ר רינות) ושאין קשר סיבתי בין נכותו והטיפול שקיבל אצל הנתבעת 2. הנתבעת 2 טוענת כי אין להשית מחדלו של התובע לפתחה ויש לדחות את התביעה מכח עקרון ייחוד העילה.

לחילופין טענה הנתבעת 2 לעניין הנזק, הצטרפה לסיכומי הנתבעת 1, הוסיפה שעל החישוב להעשות לפי חוק הפיצויים, טענה להעדר השפעה תפקודית, להעדר הוצאות רפואיות ולאשם תורם של התובע.

 

דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים:

עיקרי העובדות נשוא התובענה והשתלשלות העניינים שקדמה להגשת התביעה דנן אינן במחלוקת.

המחלוקת נסובה, בעיקרה, בשאלת קיומה של עילת תביעה בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בנסיבות, ותחולת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים.

 

סעיף 8(א) לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:

"מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון."

 

על בסיס הטענה בדבר תחולת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים הגישה הנתבעת 1 בקשה לדחייה על הסף (בשא 175703/04), בטענה כי במסגרת ייחוד העילה נכלל טיפול רפואי רשלני ועל כן תרופתו של הנפגע בגין הרשלנות (שהוכחשה) הינה אך ורק כלפי המבטחת על פי חוק הפיצויים. כן נטען להתיישנות. התובע (המשיב באותו הליך) התנגד לדחייה על סף בהיותה סעד קיצוני ובטענה שלא מצא תרופה במסגרת חוק הפיצויים עקב התרשלות הנתבעות. בהחלטת כב' הש' אל-יגון נדחתה הבקשה בנימוק שעיקרו כי לא ניתן לקבוע בשלב המקדמי שעיקרון ייחוד העילה מונע הגשת התובענה. בערעור שהוגש על החלטה זו (ברע 3290/04, מחוזי ת"א) קבעה כב' הש' דותן שאמנם הרשלנות ארעה עובר לקבלת הפיצוי על פי החוק הפיצויים אך התגלתה רק לאחר שלא עמדה עוד למשיב עילת תביעה על פי החוק. עוד נקבע (עמ' 5 להחלטה מיום 31.5.05) כי:

"על בית המשפט אשר ידון בתיק יהיה לקבוע האם ניתן היה לצפות מראש, עובר לחתימה על כתב הויתור, שבניגוד לאמור במסמכים הרפואיים, לא זו בלבד שלמשיב נגרם שבר בפרק כף ידו אלא ששבר זה לא התאחה ועשוי להותיר נכות צמיתה בשיעור 10%.

...

חסימת דרכו של המשיב להוכחת נזקו הנטען שהינו, בין היתר, נזק ראייתי תגרום לשלילת פיצוי הן על פי חוק הפיצויים והן על פי דיני הנזיקין הכלליים.

לפיכך לא מצאתי מקום לאבחן בין מקרה, בו הרשלנות הרפואית ארעה לאחר קבלת הפיצוי על פי חוק הפיצויים, לבין ענייננו בו התגלתה הרשלנות הרפואית בשלב מאוחר כמתואר לעיל."

 

כיום חוזרת הנתבעת 1 וטוענת לדחיית התביעה בהתבסס על סעיף 8(א) לחוק הפיצויים. לטענתה, אין בהחלטות הקודמות כדי למנוע דיון בטענות אלו לגופן במסגרת פסק הדין.

 

ויוער: התובע בסיכומיו לא התייחס, אף לא ברמז, לשאלת תחולת סעיף 8(א) לחוק פיצויים ולא עתר להגשת סיכומי תשובה על אף שטענות הנתבעות בסיכומיהן עמדו לפניו מזה זמן מה.

 

לאחר שבחנתי את טענות הנתבעת 1 שוכנעתי שיש מקום לבחון, לגופו של עניין ולאחר שנשמעו העדויות והוצגו הראיות בתיק, את שאלת תחולת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים. ברור כי דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של הערכאה הראשונה אינה חוסמת את הדרך להשיג על ההחלטה פעם נוספת במסגרת ערעור, גם מקום שהנימוקים לדחיית הבקשה היו לגופם של דברים (והשווה פסק דינו של כב' הש' אור ברע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר ורדן). בענייננו, החלטת הברע היתה שלא לגופם של דברים ועובדות ותוך קביעה שבית משפט הדן בתיק יקבע ממצאים שבעובדה הצריכים לעניין טענת ייחוד העילה, ומשכך אין הצדדים מנועים מלהעלות את הטענה גם בסיכומיהם, כפי שנעשה.

 

שאלת פרשנותו של סעיף 8(א) לחוק הפיצויים וייחוד העילה נוכח טענות לרשלנות כלפי הנפגע במסגרת הטיפול הרפואי שניתן לו במוסדות הרפואיים בהם טופל, נדונה בפסיקה. הוכרע, שסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, הקובע את עיקרון ייחוד העילה, שולל מהניזוק - מהותית ולא דיונית – את עילת התביעה הנזיקית שלפי פקודת הנזיקין. בע"א 3765/95 אכרם חוסיין ואח' נ' ד"ר שלמה טורם ו -3 אח', פ"ד נ(5), 573, שם, הניזוק תבע לפי חוק הפיצויים, והמבטחת הגישה הודעת צד ג' כנגד המוסד הרפואי והרופא המטפל בגין רשלנות רפואית באיבחון לקוי ובהעדר טיפול הולם שהקטינה הסיכוי לרפא את הפגיעה וגרמה לכריתת רגלו, פסק כב' הש' אור כדלקמן (עמ' 586 לפסק הדין):

"המחוקק ביקש ליצור מנגנון אשר לא יהיה חשוף לקשיים הכרוכים בשיטת האשם. הוא ביקש ליצור מנגנון מהיר ויעיל לבירורן של תביעות אלה. הוא ביקש לייעל ולפשט את הדיון בהן ע"י ייתור הדיון בשאלת האחריות. הוראת ייחוד העילה שבחוק הפיצויים נועדה להגשים תכלית זו. תכלית זו תומכת בפירוש המילולי של סעיף 8(א) לחוק הפיצויים. היא מלמדת כי המחוקק לא ביקש אך להציב מחסום דיוני בפני הנפגע. היא מצביעה על כך שהמחוקק ביקש ליצור מעין מערכת סגורה, שבה לא יהיה על בתי המשפט להידרש לסבך הסוגיות והשאלות המתעוררות בשיטת האשם. זהו תפקידה של הוראת ייחוד העילה.

נראה לי כי פרשנות הוראה זו כהוראה דיונית, באופן שיאפשרו תביעות חזרה נגד מעורבים רשלניים, תסכל תכלית חקיקתית זו, ותאפשר הכנסת שאלות אשם ב"דלת האחורית". לא לכך כיוון החוק. תכליתו, ככלל, אינה עולה בקנה אחד עם התדיינות- במסגרת קביעות אלה שיישאו בפיצויים של נפגעי תאונות דרכים- בשאלות, כמו רשלנות בתחזוקת הדרכים או במטרדים אשר גרמו לאירוע התאונה; כך גם בשאלה אם הנזק הוחמר עקב רשלנות רפואית. על כן, דעתי היא כי יש לפרש את הוראת סעיף 8(א) כהוראה מהותית השוללת זכות תביעה מעיקרה."

 

ור' גם סיפרו של א. ריבלין "תאונות הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים", 1999, מהדורה שלישית, בעמ' 267 – 268.

 

מאוחר יותר, ניתן פסק הדין בעניין גנאדי ליפשיץ (ע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נ' מדינת ישראל ואח' מיום 9.10.03). שם, כשנה לאחר שניתן פסק דין בעילה הפלת"דית, עבר הנפגע ניתוח להוצאות מתכות שקובעו בגופו, ונגרמו לו נזקי גוף, לגביהם נקבע שהם בקשר סיבתי עם ההליך הרפואי. בפסק דינה של כב' הש' חיות נקבע החריג לעיקרון ייחוד העילה, והוא שבמקום בו העילה נולדה כולה לאחר שעילת התביעה על פי חוק הפיצויים מוצתה, הרי שאין היא נשללת על פי עיקרון ייחוד העילה:

 

"שלילת עילת התביעה על-פי דיני הנזיקין הכלליים, מכח עיקרון ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, כרוכה ושלובה בכך שהנפגע מוצא את תיקונו במסגרת עילת התביעה על-פי חוק הפיצויים. למעשה, פועלו של עיקרון ייחוד העילה הוא בכך שנטל הפיצוי מוסט מן המזיק על-פי דיני הנזיקין הכלליים, אל המבטח של השימוש ברכב, על-מנת להגשים את המטרות ואת התכליות שביסוד חוק הפיצויים.

...

מכאן עולה, כי שלילת העילה על-פי דיני הנזיקין הכלליים, מתוקף עקרון ייחוד העילה, מותנית בדבר קיומה של עילת תביעה, העומדת לנפגע על פי חוק הפיצויים, עילה אשר מכוחה יש ביכולתו לתבוע ולקבל פיצוי בגין מכלול הנזקין שנגרמו לו. לעומת זה, כאשר העילה על-פי חוק הפיצויים אינה עומדת עוד לנפגע, משום שמוצתה בפסק דין תקף וסופי, כי אז אין הצדקה לשלול ממנו את עילת התביעה על-פי דיני הנזיקין הכלליים, בגין נזק שנגרם לו לאחר אותו פסק דין." (סעיף 8 לפסק הדין).

 

ובאחרית:

"הנה כי כן, נזק הנובע מרשלנות רפואית, שהתרחשה לאחר מתן פסק הדין בתביעה על פי חוק הפיצויים, אינו נכלל בעילה על-פי חוק זה ואין רואים אותו כאילו מוצה בפסק הדין." (סעיף 11 לפסק הדין).

 

מן האמור לעיל עולה, כי ההלכה המשפטית ברורה, ושאלת תחולת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים היא שאלה עובדתית: האם הרשלנות הרפואית הנטענת בתביעה דנן התרחשה לאחר שמוצתה העילה הפלת"דית? התשובה לכך שלילית.

 

תאונת הדרכים הראשונה שבעטיה נגרם השבר קרתה ביום 9.4.07, באותו יום נבדק בתל השומר, ולגבי התנהלות תל השומר באותו יום טוען התובע לרשלנות רפואית. עוד טוען התובע לרשלנותה של קופת החולים, בגין בדיקה שנערכה לו ביום 3.8.97 ע"י ד"ר פיינסטון, כארבעה חודשים לאחר התרחשות התאונה הראשונה. התובע חתם על כתב הויתור בעילה הפלת"דית בקשר עם התאונה הראשונה ביום 13.11.97, כשלושה חודשים ומחצה לאחר הבדיקה בקופת החולים, וכשבעה חודשים ומחצה לאחר התאונה. אין מחלוקת שבנסיבות אלו הרשלנות הרפואית הנטענת כלפי הנתבעות התרחשה עובר למועד בו חתם התובע על כתב הויתור, ולפיכך נכללת היא בעילה הפלת"דית בהתאם לסדר הזמנים ובהיות ההתרחשויות לגביהן נטענת הרשלנות קודמות למיצוי העילה לפי חוק הפיצויים.

 

שאלה נוספת אותה יש לבחון היא האם יכול וצריך היה התובע לצפות קיומו של שבר בשורש כף היד. לאחר שבחנתי את חוות דעת המומחים, עדויותיהם בפני, עדות התובע ועדות בא כוחו דאז עו"ד דהרי, שוכנעתי שהתשובה לשאלה זו חיובית.

 

המומחים האורטופדיים הסכימו, שעצם הסירה שבשורש כף היד הינה עצם בעייתית. כך בעדות ד"ר אגסי, שחוות דעתו הוגשה מטעם התביעה:

"שבר בעצם הסירה זה העצם הזו שאנחנו רואים אותה. זו העצם הזו, היא עצם בעייתית מבחינת אספקת הדם וגם מבחינת האיבחון. ... יש שברים בעצם הסירה שבצילום הרנטגן הראשון לא רואים אותם בצילום ורק אפשר לחשוב על זה בזמן הבדיקה הקלינית והשבר מופיע כעבור עשרה ימים שבועיים בצילום רנטגן נוסף ..." (עמ' 4 לפרוטוקול מיום14.3.07).

 

במצב דברים בו התובע נפגע בעצם שהבעייתיות באיחויה ידועה כדברי המומחה מטעמו ועל פי הנתונים העולים ממכתב פיינסטון, נדרש היה התובע ובא כוחו דאז לנקוט יתר זהירות בהערכת פגיעתו. בנסיבות אלה צריך היה התובע להיבדק ולהיות במעקב רפואי כהמלצת רופאי הנתבעת 1 כמפורט בתעודת חדר המיון וכהמלצת ד"ר פיינסטון כעולה מהמסמך מיום 3.8.97. זאת ועוד. מעדות ד"ר אגסי, שהעיד מטעם התובע כאמור, עולה שכבר במועד הבדיקה אצל ד"ר פיינסטון ניתן היה לקבוע שלתובע ישנה נכות בשיעור 10% (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 14.3.07). נוכח המסמך הרפואי שערך ד"ר פיינסטון – עובר לחתימה על כתב הויתור כאמור – ועדות ד"ר אגסי, צריך היה ויכול היה התובע לצפות שנגרם לו נזק כלשהו בשורש כף יד ימין, אשר לכל הפחות עליו לבדקו עובר לחתימה על כתב הויתור שלא לומר לנקוט הליך לקבלת חוות דעת רפואית ממומחה בית משפט או מומחה מוסכם עם המבטחת או התייעצות עצמאית, בנוגע לתאונה הראשונה.

 

לגרסת התובע, למד בפעם הראשונה על כך שהשבר בעצם הסקלואיד לא התאחה וכי הוא גורם לנכות בחוות הדעת של ד"ר אגסי (סעיפים 13-15 לתצהיר התובע). טענה זו אין בידי לקבל, בהיותה עומדת בניגוד למסמכים הרפואיים ולחוות הדעת הרפואיות – לרבות חוות הדעת של ד"ר אגסי, המומחה מטעמו, ועדותו בפני. גם אם לאחר שהשתחרר ממיון תל השומר לא ידע ולא יכול היה לדעת שנגרם לו שבר בשורש כף היד, הרי המידע הפוזיטיבי בדבר הימצאות השבר היה בידיעתו ביום 3.8.97, לעת שנבדק ע"י ד"ר פיינסטון במסגרת קופת החולים. זאת אף בהתאם לעדותו בפני: "כשהוא אמר לי, ידעתי" (עמ' 35 לפרוטוקול מיום 14.3.07). עוד עולה מעדות ד"ר אגסי שמשמעות המסמך מיום 3.8.97 לפיו "שבר בשלבי איחוי" הוא שהשבר קיים ושהתובע לא החלים (עמ' 25 לפרוטוקול מיום 14.3.07):

"ש. אפשר ללמוד באיזה שהיא צורה שכאילו דוקטור פיינסטון אמר לתובע, החלמת?

ת.לא. הוא כתב בשלבי איחוי, זאת אומרת אתה לא החלמת.

...

ת. אם הוא כותב מזה שלושה חודשים שבר בעצם הסירה, שורש יד ימין, צילום שבר בשלבי איחוי. בשלבי איחוי זה אומר שאין איחוי. זה לא מחובר."

 

מכאן, שביום 3.8.97, עובר לחתימה על כתב הויתור, לא רק שניתן היה לדעת או לכל הפחות לצפות שלתובע נגרמה פגיעה של ממש עד כדי נכות תוצאת התאונה הראשונה ואף ניתן היה להעריכה, אלא שבידיעתו הפוזיטיבית ובמסמך הרפואי שניתן בידיו היה מידע שהיה שבר, שהשבר לא התאחה ושלמעשה לא החלים מפגיעתו. קרי, שמצבו הרפואי טרם גובש. וכידוע, וודאי כך לפרקליט העוסק בנזיקין, שגיבוש הנזק הוא תנאי לסיום הליך. שוכנעתי, שדי בכך כדי לקבוע שהתובע ידע בפועל ולכל הפחות היה הדבר במסגרת צפיותו, שלא החלים מהפגיעה תוצאת התאונה הראשונה, וזאת מספר חודשים עובר לחתימה על כתב הויתור. התובע לא פנה למעקב רפואי, לבדיקה נוספת – ביקורת או פנייה למומחה אורטופדי לשם הערכה - במסגרת הזמן שבין גילוי השבר שלא התאחה והחתימה על כתב הויתור ובחר להתעלם מדברי ד"ר פיינסטון ומהאמור במסמך הרפואי. זאת הגם שיכול היה, בקלות יחסית, לעמוד בפועל על שיעור הנזק שנגרם לו. זאת כאמור, לא עשה. לדבריו: "הייתי בטוח שאני פיקס." (עדות התובע עמ' 35 לפרוטוקול).

 

זאת ועוד.

חוות הדעת מטעם ד"ר אגסי הוגשה במסגרת מינויו כמומחה בית המשפט בעילה הפלת"דית ביחס לתאונה השנייה, והיא נושאת תאריך 22.9.00 (צורף לכתב התביעה). דהיינו, כבר במועד זה ידע התובע, פוזיטיבית, על קיומו של שבר הסקלואיד, ועל ייחוסו לתאונה הראשונה. גם אז לא פעל התובע לביטול הסכמתו בעילה הפלת"דית (אין בכך לומר שהיתה בידו לבטח עילה כזו).

לאחר מכן, ולבקשת ב"כ התובע דאז, עו"ד דהרי, ביקש התובע לחקור את ד"ר אגסי על האמור בחוות הדעת (פרוטוקול מיום 6.5.04 בתיק 31351/00 צורף לכתב התביעה). מחקירת ד"ר אגסי שב והתברר כי הוא מייחס את השבר בשורש כף היד לתאונה הראשונה ולא לתאונה השנייה, ובכך, לכאורה, נחתם הגולל בדבר ידיעתו בפועל ששבר הסקלואיד נגרם לו בתאונה הראשונה.

 

התובע הגיש בשנת 2004, באמצעות בא כח חדש, את התביעה שבפני. התובע לא טען שניסה לבטל את ההסכמה שהושגה במסגרת העילה הפלת"דית, הגם שעמדו בפניו כמה וכמה הזדמנויות לנקוט הליך בקשר אליה. זאת לא עשה.

 

מכל האמור לעיל עולה שהתובע ידע או צריך היה לדעת שנגרם לו שבר בעצם שבשורש כף יד ימין בתאונה הראשונה. עוד ידע שהשבר לא התאחה, והגם שהמידע היה מצוי בידיעתו, ולכאורה הרשלנות לגביה טוען הוא בפני כבר ארעה, לא בחר התובע לכלול את אירועי הרשלנות או להיבדק פעם נוספת לצורך בירור מצבו הרפואי במסגרת סילוק העילה הפלת"דית בתאונה הראשונה. שוכנעתי, שהמקרה דנן, בנסיבותיו, אינו נכנס בגדר אירוע של רשלנות רפואית שהתרחש לאחר שמוצתה העילה הפלת"דית, משכך אין הוא נכנס בגדר הלכת גנאדי ליפשיץ ויש להחיל על ענייננו את עיקרון ייחוד העילה ולדחות את התביעה דנן, שהוגשה שלא במסגרת חוק הפיצויים.

 

ולא תמה המלאכה מבלי שאתייחס להתנהלות הנתבעות בטיפול בתובע. מחומר הראיות, חוות דעת המומחים ועדויותיהם בפני, שוכנעתי כי הנתבעת 1 התרשלה בטיפול בתובע: כעולה מתעודת חדר המיון לא איבחנו רופאי המיון בתל השומר שלתובע נגרם שבר. אמנם, וכעולה מעדויות המומחים, שבר כזה קשה לאיבחון, אך הנתבעת 1 לא פעלה לפי פרוטוקול הטיפול הרפואי שננקט במקרים כגון דא (עדות ד"ר אגסי בעמ' 4-6 לפרוטוקול מיום 14.3.07), ואשר אפשר שבאם היה ננקט פרוטוקול הטיפול, היה השבר מתגלה, מטופל ומתאחה (עמ' 5 לפרוטוקול). דא עקא, שהתנהלות זו של הנתבעת 1 לא גרמה להטעיית התובע בקשר עם תאונת הדרכים הראשונה או למצבו שהוא תוצאתה, שכן עובר לחתימה על כתב הויתור היה בידיעתו המידע הרלבנטי, בפועל או בכח.

 

לגבי הנתבעת 2, הבדיקה שערך ד"ר פיינסטון ומסקנותיו, המידע שרשם במסמך הרפואי והמידע שהסביר לתובע (עמ' לפרוטוקול), שכנע שהרופא לא חרג מטיפול רפואי סביר ומקובל, ושלא התרשל בטיפול ובמידע שמסר לתובע על פגימתו.

 

בהיות התביעה שבפני תביעה בגין אבדן סיכויי תביעה, הרי שנזק זה לא נגרם בעטיין של מי מהנתבעות. לא הוכח די שעילה זו – כנגזרת של עוולת הרשלנות – יכולה לחול על מי מהנתבעים, והיה אם כן- לכל היותר מדובר באובדן סיכויי תביעה ביחס לנתבעת 2, אשר רק לגביה נטענה עילה זו במסגרת כתב התביעה, ולא מצאתי רשלנות בפעולותיה.

 

לאור האמור, לא מצאתי צורך לדון ביתר טענות הצדדים בסיכומיהם.

התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבעות וכן בשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ, לכל אחת.

 

המזכירות תעביר את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט בסיון, תשס"ח (2 ביולי 2008), בהעדר.

                                                                                ________________

                                                                                 אברהם קסירר, שופט

 

ההחלטה כפופה לשינויי נוסח, הגהה ועדכון מתבקשים.

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 14/07/2008
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 14/07/2008 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו