תאריך: 08/05/2008

ע"א 2559/06

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

בפני כב' השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ו-ר' לבהר שרון

קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דנוך אחיאל

 

העובדות

 

המשיב, יליד 1981, נפצע בתאונת דרכים בשנת 1986. לאחר שהמשיב נפגע על ידי רכב, הנהגת הפוגעת הסיעה אותו ואת אמו לבית החולים. בבית החולים חקר חוקר משטרה את האם ואת הנהגת, כאשר האם לא לקחה בעצמה את פרטי הנהגת. בשלב מסוים נעלמה הנהגת מבית החולים.

בשנת 2004, הגיש המשיב תביעה בהתבסס על סעיף 12(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המטיל אחריות על קרנית במקרה בו זהות הנהג הפוגע אינה ידועה.

קרנית טענה כי אין תחולה לסעיף 12(א)(1) לחוק, עקב אי קיום מבחן "השקידה הסבירה" לאיתור הנהגת הפוגעת. כמו כן, טענה קרנית לשיהוי בהגשת התביעה.

בית המשפט קמא חייב את קרנית בפיצוי המשיב, בקובעו כי פעולת אמו של המשיב הייתה סבירה, וגם אם שגתה או התרשלה באי רישום פרטי הרכב או פרטי הנהגת, אין מקום לשלול ממנה את עילת התביעה. מכאן הערעור.

 

נקבע

 

1. בית המשפט מציין כי בע.א. 1344/07 קורן שרה נ' קרנית, קבע בית המשפט כי מבחן השקידה הסבירה היה דעת יחיד ונאמר כאמרת אגב שאינה מחייבת. בית המשפט קובע כי המבחן הראוי והמידתי שיש להחיל בפירוש סעיף 12(א)(1) הינו מבחן האשם, באופן שהמינימום של ההתנהגות המביאה לשלילת הפיצוי תהיה התנהגות של רשלנות רבתי מצד הנפגע. הנטל מוטל ראשית על הנפגע להוכיח שזהות הנהג הפוגע אינה ידועה, ואז עובר הנטל לקרנית להוכיח שדבק אשם בהתנהגות הנפגע המצדיק את שלילת הפיצוי עפ"י החוק.

 

2. במקרה דנן, הוכיחו הורי המשיב כי זהות הנהגת הפוגעת אינה ידועה. בכך, עובר הנטל, לקרנית להוכיח שדבק אשם בהתנהגות האם, אשם בדרגה כזו השולל את זכאות המשיב לפיצוי לפי סעיף 12(א)(1) לחוק.

 

3. בית המשפט מציין כי קרנית לא הוכיחה אשם כזה מצד האם. בית המשפט מדגיש את הסיטואציה הקשה בה היתה נתונה האם כאשר בנה הקטין חצה כביש, נפגע ע"י רכב ונמצא במצב קשה, כאשר כל מאייניה ודאגותיה נתונים למצבו הרפואי כשהוא בהלם, לא מדבר ולא מגיב, והיא גם כן בשוק ונוסעת עם הנהגת לבית החולים. בנסיבות אלו, גם אם היתה רשלנות בפעולות האם, היא לא הגיעה לכדי דרגת המינימום של רשלנות רבתית המצדיקה שלילת פיצוי מהנפגע.

 

4. כמו כן, בית המשפט מציין כי האם ראתה שוטר לוקח את פרטי הנהגת פוגעת בבית החולים. משנודע לאם כי לצורך הגשת תביעה יש צורך לאתר את פרטי הרכב הפוגע, ניסו ההורים לאתר את הנהגת, פנו למשטרת התנועה ביפו אך נאמר להם כי הארכיון נשרף. דהיינו, ההורים גם ניסו לעשות ככל שביכולתם, לאחר שנודע להם על הצורך בכך, לאתר את נהגת הפוגעת, אך הדבר לא עלה בידם. האם לא ידעה ולא יכלה לצפות שפרטי הנהגת הפוגעת המצויים במשטרה יבוערו לאחר שבע שנים.

 

5. בית המשפט קובע כי בנסיבות אלו לא הוכח ע"י קרנית כי נפל אשם בהתנהגות הורי המשיב המצדיק את שלילת הפיצוי מהמשיב.

 

6. בית המשפט דוחה את טענת השיהוי, שכן התביעה הוגשה לראשונה (בשנת 1999) מיד לאחר שהקטין הגיע לגיל 18, בהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות. מעת שתקופת ההתיישנות ביחס לתביעת קטין הוארכה, שוב אין מקום לטענת שיהוי אשר יכול ותרוקן הארכת תקופת ההתיישנות מכל תוכן.

 

7. כמו כן, בית המשפט מציין כי לא מצא מקום להתערב בקביעת גובה הפיצוי.

 

8. לכן, בית המשפט דוחה את הערעור.

 

---

 

   

 

 

 

 

 

פסק - דין

 

כב' השופט ד"ר ק' ורדי

 

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט, מאיר שנהב ס.נ) מיום 28/5/06, בת.א 4999/04 בו נתקבלה תביעת המשיב, יליד 1981, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים, בה נפגע כהולך רגל ביום 2/3/86.

            מדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2004 שהתבססה על סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "החוק" או "חוק הפלת"ד"), המטיל על המערערת (להלן: "קרנית") את חובת הפיצוי של נפגע שאין בידו לתבוע פיצוי מחברת הביטוח מאחר ו"הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע".

 

            אין מחלוקת שלאחר שהמשיב נפגע ע"י רכב, הנהגת הפוגעת הסיעה אותו ואת אמו לבית החולים שיבא בתל השומר, לשם הגיע חוקר משטרה שחקר את האם ואת הנהגת, כאשר האם לא לקחה בעצמה את פרטי הנהגת ובשלב מסויים נעלמה הנהגת מבית החולים.

 

            טענות הצדדים

 

2.         המשיב, שהיה קטין בעת קרות התאונה (כבן 5) טען לחובתה של קרנית לפצותו בהתאם לסעיף 12(א)(1) הנ"ל שכן מאמצי הוריו לאתר את הנהגת הפוגעת לא צלחו, והנהג הפוגע אינו ידוע.

            לעומתו, טענה המערערת שאין עליה חבות פיצוי שכן פרטי הנהגת ברכב הפוגע היו ידועים למשיב או להוריו בעת קרות התאונה, ואין תחולה לסעיף 12(א)(1) לחוק, עקב אי קיום מבחן "השקידה הסבירה" לאיתור הנהגת הפוגעת.

            כן טענה המערערת לשיהוי בהגשת התביעה.

 

            פסק הדין של בית משפט קמא

 

3.         בית המשפט קבע כי מעשי ומחדלי הורי המשיב מחייבים את המשיב, אך במקרה זה פעולת אמו היתה סבירה וגם אם שגתה או התרשלה באי רישום פרטי הרכב או פרטי הנהגת, אין מקום לשלול ממנה את עילת התביעה.

            זאת בהתחשב בתחושתה והערכתה הסובייקטיבית של האם באשר לחומרת פציעת בנה ודאגתה והתמקדותה במצבו ולא ברישום פרטי הנהגת, מה גם שהנהגת תוחקרה ע"י משטרת ישראל וסביר היה להניח שהמשטרה תטפל בקבלת הפרטים הנדרשים. כן קבע בית המשפט שהורי המשיב פעלו מאז קרות התאונה ועד הגשת התביעה באופן סביר ובתום לב.

            בית המשפט דחה את טענת השיהוי.

            בית המשפט אימץ את קביעת המומחה הרפואי שמונה בתחום האורטופדי (ד"ר סודרי) שקבע כי נותרה למשיב נכות צמיתה של 5% בגין השפעה קלה על כושר הפעולה בברך שמאל, קבע שנפקותה התפקודית של הנכות אינה זניחה, ופסק לו פיצוי בסך 18,818 ₪ בגין כאב וסבל וכן פיצוי גלובלי בסך של 80,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעתיד בהתחשב בגילו הצעיר, הסיכון להפסדי שכר בעתיד והקושי לצפות פני עתיד.

 

            הערעור

 

4.         המערערת תוקפת בערעור הן קביעת החבות והן את שיעור הפיצויים.

לטענת המערערת, לאור מבחן השקידה הסבירה שנקבע בע.א 502/84 קרנית נ' הורביץ, פ"ד מא(1) 542 (להלן: "פס"ד קרנית"), לא היה מקום לקבוע שהורי המשיב עמדו במבחן זה.

            לטענתה, כל מה שהיה על האם לעשות, כדי לצאת ידי חובת השקידה במידה סבירה המוטלת עליה, היה לפנות למשטרה, שפתחה תיק כנגד הנהגת (עד שהגיעה למסקנה שאינה אשמה באירוע התאונה) ולבקש את פרטי הנהגת והיא לא עשתה כן, כמו גם שלא שמרה את פרטי חברת הביטוח של הנהגת הפוגעת שהיו בהישג ידה שכן חוקרים מטעם חברת הביטוח ביקרו אותה מספר פעמים והיא אף ידעה שמדובר בחוקרים מטעם חברת ביטוח המגן.

 

            לטענת המערערת, לפי עדות האם היא החלה לברר את פרטי הנהגת והביטוח רק בשנת 1994, כ-8 שנים לאחר אירוע התאונה, כאשר למרות שהיא יכלה להשיג את הפרטים של הנהגת בנקל היא לא עשתה כן וזאת למרות שידוע שמשטרת ישראל שומרת את התיקים במשך 7 שנים, כך שהתמהמהות ההורים מעבר לתקופה זו מצביעה על התנהגות רשלנית שאינה סבירה בעליל, התנהגות שסיכלה כל אפשרות לאתר את המבוטחת בחלוף שבע שנים ממועד האירוע ומשבוער התיק במשטרה.

            גם אם התביעה לא התיישנה הרי עקב השיהוי הרב, נגרם למערערת נזק ראייתי המתבטא בסיכול האפשרות לאתר את פרטי הביטוח הרלבנטיים למרות היותה של המבטחת עצמה ידועה.

            כן נטען ע"י המערערת שבית המשפט פסק למשיב בגין הנזק פיצוי גבוה, כאשר הסכום הגלובלי שנפסק בגין הפסד השתכרות לעתיד משקף כמעט את החישוב האריתמטי במלואו של הפיצוי עפ"י הנכות שנפסקה ולכן יש להפחיתו.

 

5.         לטענת המשיב, מדובר בערעור כנגד ממצאים עובדתיים, אשר בית משפט של ערעור, לא יתערב בכך, ככלל.

            לטענת המשיב, מדובר בקטין ולכן אין התיישנות לתביעה שהוגשה שכן לא מונים את התקופה עד הגיעו לגיל 18 לאור סעיף 10 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). כן לא מתקיים שיהוי.

            לטענת המשיב, הוריו לא התרשלו ופעלו בשקידה סבירה לאיתור נהגת הרכב הפוגעת, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של מצבו הקשה של המשיב ודאגת האם לבנה שחשבה שפרטי הנהגת נלקחו ע"י השוטר (כפי שאכן גם היה) והיתה במצב קשה ומבולבל ולכן לא לקחה את פרטי הנהגת, כשהיא יצאה מתוך הנחה שהפרטים מצויים בידי המשטרה, מה גם שבשלב מסויים נעלמה הנהגת מבית החולים.

            האם חשבה כי קיים תיק חקירה במשטרה וכי פרטי הנהגת מצויים במשטרה והיתה עסוקה בשיקום בנה.

 

            רק כעבור מספר שנים לאחר קבלת יעוץ משפטי, הבינה שעל מנת להגיש תביעה יש צורך בהמצאת פרטי הנהגת הפוגעת ומבטחה, ואז כאשר פנתה למשטרת התנועה ביפו והציגה את האישור הרשמי - נענתה כי הארכיון נשרף (הכוונה כנראה שהתיק בוער - ק.ו). האם פנתה גם לחברת הביטוח, ואף ניסתה לאתר את מקום מגורי הנהגת - אך מאציה לא נשאו פרי.

            המשיב אף תבע בתביעתו את חברת הביטוח המגן, אך מכיוון שחברת הביטוח התעקשה שאינה מכירה אירוע כזה, ומכיוון שלא הצליחו לאתר את פרטי הנהגת - נאלץ המשיב למחוק אותה מהתביעה. לכן, האם עשתה ככל שביכולתה ובידיעתה ובשקידה ראויה וסבירה ומעולם לא היו בידיה פרטי הנהגת הפוגעת ולכן צדק בית משפט קמא בחיוב קרנית בפיצוי.

            לטענת המשיב, גם אם ייקבע שהוריו התרשלו, ולא עשו די לברר את פרטי הנהגת, אין לקבוע כי מעשיהם ומחדליהם הם כמעשיו ומחדליו שלו בהיותו קטין בעת התאונה.

            לטענת המשיב, אין מקום גם להתערב בגובה הנזק, כאשר מדובר בנכות תפקודית של מי שהיה קטין בעת התאונה, והפיצוי אינו חורג ממתחם הסבירות.

 

           

 

דיון

 

6.         לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון ותיקי המוצגים החלטנו לדחות את הערעור.

 

            פתח דבר

 

7.         יש להדגיש כי בתאריך 18/3/08 ניתן פסק דין בהרכב י' שנלר (אב"ד) ד"ר ק' ורדי וא' אורנשטיין בע.א 1344/07 קורן שרה נ' קרנית (ט.פ, להלן: "פס"ד קורן").

            בפסק דין זה, נאמר על ידי כי מבחן השקידה הסבירה שנקבע ע"י השופט ד. לוין בפס"ד קרנית, היה דעת יחיד ונאמר כאמרת אגב שאינה מחייבת.

לאור מטרתו ותכליתו הסוציאלית של חוק הפלת"ד ופרשנותו, מהותה של קרנית וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו - המבחן הראוי והמידתי שיש להחיל בפירוש סעיף 12(א)(1) לחוק הינו מבחן האשם, על הצד המחמיר עם המבקש לשלול את הפיצוי, באופן שהמינימום של ההתנהגות המביאה לשלילת הפיצוי תהיה התנהגות של רשלנות רבתי מצד הנפגע.

מבחן זה ייושם לפי שיקול דעת בית המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה, תוך בחינת התנהגות הנפגע לאיתור הנהג הפוגע מאז קרות אירוע התאונה ואילך.

 

הנטל מוטל ראשית על הנפגע להוכיח שהנהג הפוגע לא ידוע, ואז עובר הנטל לקרנית להוכיח שדבק אשם בהתנהגות הנפגע המצדיק את שלילת הפיצוי עפ"י החוק.

יש לציין שלדעת חברי להרכב בפס"ד קורן, אב"ד השופט שנלר, יש להוכיח אשם בדרגה גבוהה אף מעבר לרשלנות רבתי, כאשר הכלל הינו שמעת שהנפגע מפנה דרישה לקרנית וביהמ"ש שוכנע כי אכן הנפגע אינו יודע מי הנהג שפגע בו, אזי הנפגע זכאי לפיצויים מקרנית.

לדעת חברנו להרכב בפס"ד קורן השופט אורנשטיין (שלא הכריע בין שתי הדיעות לגבי דרגת האשם הנדרשת לשלילת הפיצוי) יש להחיל את מבחן האשם של הנפגע באופן שלאחר שיוכיח שאין בידיו את פרטי הנהג הפוגע, תידרש קרנית להוכיח את אשמת הנפגע כתנאי לשלילת זכותו לפיצויים, תוך בחינת האשם מתחילת אירוע הפגיעה מבלי לתחום את התקופה, לפי נסיבות המקרה.

 

כדי לא לחזור על הניתוח המשפטי הארוך שנעשה בפס"ד קורן, הבאתי רק את תמצית הדברים כשאנו מפנים לפס"ד קורן ומסתמכים עליו גם בפסק דיננו זה.

 

יישום המבחנים שנקבעו בפס"ד קורן

 

8.         במקרה דנן, לטעמי, הוכיחו הורי המשיב כי הנהגת הפוגעת אינה ידועה. זאת לאחר שלא נלקחו פרטים על ידם מהנהגת שנעלמה בשלב מסויים לאחר שהסיעה לבית החולים את האם וילדה הקטין שנפגע בתאונה ולאחר שנחקרה ע"י שוטר בבית החולים.

            בכך, עובר הנטל, לקרנית להוכיח שדבק אשם בהתנהגות האם, אשם בדרגה כזו השולל את זכאות המשיב לפיצוי לפי סעיף 12(א)(1) לחוק.

 

9.         לטעמי, לא הוכיחה קרנית אשם כזה מצד האם.    

            ראשית, מדובר במי שפעלו בתום לב ולא נטען ולא הוכח אחרת.

יש להדגיש את הסיטואציה הקשה בו היתה נתונה האם כאשר בנה הקטין חצה כביש, נפגע ע"י רכב ונמצא במצב קשה, כאשר כל מאייניה ודאגותיה נתונים למצבו הרפואי כשהוא בהלם, לא מדבר ולא מגיב, והיא גם כן בשוק ונוסעת עם הנהגת לבית החולים.

 

            בנסיבות אלו, גם אם היתה רשלנות בפעולות האם, היא לא הגיעה לכדי דרגת המינימום של רשלנות רבתית המצדיקה לפי שיטתי שפורטה בפס"ד קורן (ומקל וחומר לגישת חברי השופט שנלר) שלילת פיצוי מהנפגע.

 

10.        אמו של המשיב גב' לאה דנוך העידה בבית משפט שהנהגת הפוגעת ניסתה לא לקחת אותה לבית חולים אך היא התעקשה כאשר "היא ראתה שהילד שלי זרוק כמו מת בידיים שלי".

            זאת לאחר שבנה נפגע מהרכב בעת שחצה את הכביש "ונזרק והתגלגל על הכביש לנגד עיניה" (סעיף 3 לתצהיר האם).

            האם היתה בהלם, מבוהלת, בוכה ולא יודעת מה לעשות כאשר גם הקטין היה בהלם לא דיבר ולא הגיב. האם רצה עם הילד לחדר המיון כשהנהגת מלווה אותם ובאותו זמן הגיע חוקר משטרה שתיחקר אותה ואת הנהגת. האם היתה עסוקה בקבלת הילד לטיפול רפואי ולא שמה לב שהנהגת נעלמה ועזבה את בית החולים (סעיף 5 לתצהיר האם).

 

            בהמשך האם גם קיבלה אישור מהמשטרה מ-20/6/86 לגבי תאונת הדרכים שמצאה כי התאונה נגרמה באשמת הקטין (נספח א' לתצהיר האם).

 

            אמו של הקטין העידה בבית המשפט שהנהגת הפוגעת נתנה את פרטיה ו"אח"כ היא ברחה. השוטר רשם את הפרטים. פרטים אישיים של הרכב לא קיבלתי, חשבתי שהשוטר עושה את העבודה שלו" (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 8/5/06 שורות 19-21). דהיינו, האם ראתה שוטר לוקח את פרטי הנהגת פוגעת בבית החולים ואח"כ נעלמה הנהגת הפוגעת מבית החולים וזאת בזמן שהיא היתה טרודה בכך שבנה מקבל את הטיפול הרפואי בסמוך לתאונה.

 

11.        משנודע לאם מעו"ד (בעקבות פציעת בנה השני ב-94') כי לצורך הגשת תביעה יש צורך לאתר את פרטי הרכב הפוגע, ניסו ההורים לאתר את הנהגת, פנו למשטרת התנועה ביפו אך נאמר להם כי הארכיון נשרף (כנראה שהתיק בוער ק.ו) ואין בידם מסמכים מאותה תקופה וכן התקשרו לטלפון של נציג חברת ביטוח המגן שהגיע אליהם בזמנו, אך נאמר להם שהם עברו ממשרדם במגדל שלום לבנין אחר ומשהגיעו למשרדי חברת הביטוח המגן ומסרו את פרטי התאונה טענו נציגי חברת הביטוח המגן שהם לא מכירים תאונה כזו ונציג כזה שהיה אצלם.

            ההורים גם תבעו בתחילה את חברת ביטוח המגן, שנמחקה רק לאחר שחברת הביטוח טענה שאינה מכירה אדם כזה ועקב אי ההצלחה לאתר את פרטי הנהגת הפוגעת, כאשר תמוה מדוע המערערת עצמה, לא עמדה על השארת חברת הביטוח המגן כנתבעת בתביעה.

דהיינו, ההורים גם ניסו לעשות ככל שביכולתם, לאחר שנודע להם על הצורך בכך, לאתר את נהגת הפוגעת, אך הדבר לא עלה בידם.

 

12.        כשם שלא נדרש מאדם שנפגע קשה בתאונה לדאוג לפרטי הנהג הפוגע, כך לטעמי יש להבין את הסיטואציה שאמו של הקטין הנפגע, לא דאגה לפרטי הנהגת הפוגעת, מה גם שהיא לא יכלה לצפות שהיא תיעלם לפתע. זאת במיוחד לאחר שהאם ראתה בבית החולים שהנהגת הפוגעת נחקרת ע"י שוטר ופרטיה נלקחים על ידו ומבחינתה היא היתה משוכנעת שבכך יצאה ידי חובתה ואותו נהג אם יימצא אשם יועמד לדין, וגם אם לא, פרטיו יהיו ידועים.

 

            האם לא ידעה ולא יכלה לצפות שפרטי הנהגת הפוגעת המצויים במשטרה יבוערו לאחר שבע שנים. היא גם לא חשבה בכלל על הגשת תביעה ולא ידעה על הצורך בלקיחת פרטי הנהגת הפוגעת.

            בל נשכח, שכפי שפירטנו בפס"ד קורן, לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה, יש חובה של הנהג הפוגע ליתן את פרטיו לנפגע כדי שניתן יהיה לזהות את הנהג הפוגע ומי שלא עושה כן עובר על החוק.

 

13.        בנסיבות אלו, אני סבור שלא הוכח ע"י קרנית כי נפל אשם בהתנהגות הורי המשיב המצדיק את שלילת הפיצוי מהמשיב.

            הורי המשיב לא פעלו בחוסר תום לב, לא בזלזול ואף לא בעצימת עיניים או ברשלנות רבתית ולא דבק פגם מוסרי בהתנהגותם. הם גם לא יכלו לצפות שהפרטים של הנהגת הפוגעת שהיו במשטרה לא יימצאו בעתיד בעת שיגישו תביעה, כאשר יש לקחת בחשבון את הנסיבות האישיות הסובייקטיביות, כמו המצב הפיזי והנפשי בעת האירוע.

 

14.        לאור קביעתי שלא הוכחה דרגת אשם כזו מצד הורי המשיב השוללת את זכאותם לפיצוי על פי החוק, אינני נדרש להכרעה בשאלה המעניינת האם גם אם היה דבק אשם בהתנהגותם באופן השולל את זכאותם לפיצוי על פי החוק אם הם היו נפגעים, היה מקום לייחס אשם זה גם לקטין או שמא יש להפריד בין אשמתם להתנהגותו של הקטין.

 

15.        לגבי טענת השיהוי, לא מצאתי שבנסיבות הענין מדובר בשיהוי שגרם נזק ראייתי למערערת.

            התביעה הראשונה (שהוגשה ב-1999 ונמחקה) הוגשה מייד לאחר שהקטין (המשיב) הגיע לגיל 18, בהתאם לסעיף 10 לחוק ההתיישנות.

            זאת ועוד, גם המערערת עצמה מציינת שהבעיה העיקרית היתה ביעור התיק במשטרה לאחר שבע שנים, כך שאין גם כל משמעות לשנים שחלפו מעבר לשנים אלו.

            התנאים לקבלת טענת שיהוי הם מחמירים ונסיבות החלתה נדירות, כאשר לא מדובר במקרה דנן בשימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה למשיב ופגיעה בציפיה הלגיטימית של המערערת שלא להיתבע, שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. מה עוד שמדובר במשיב ובהוריו כמי שפעלו בתום לב. (ע.א 6805/95 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, ט.פ 2/7/03, להלן: "פס"ד תלמוד תורה", רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94).

            וכדברי כבוד השופטת פרוקצ'יה בפס"ד "תלמוד תורה":

"איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין והיא עשויה לעיתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. דרישה זו מתיישבת עם הצורך להימנע מהטלת מגבלות דרקוניות על תובע הפונה לעזרת בית המשפט בתוך תקופת ההתיישנות".

           

בעניננו, מעת שתקופת ההתיישנות ביחס לתביעת קטין הוארכה, שוב אין מקום לטענת שיהוי אשר יכול ותרוקן הארכת תקופת ההתיישנות מכל תוכן.

 

16.        לא מצאתי מקום גם להתערב בקביעת גובה הפיצוי.

 

מדובר בקטין שהיה בעת האירוע כבן 5, כאשר בית המשפט קמא קבע, על סמך חוות דעת המומחה, שנפקותה התפקודית של הנכות אינה זניחה והעובדה כי נותרה בו נכות למרות הזמן הרב שחלף מאז קרות התאונה אומרת דרשני.

זאת בהתחשב גם בגילו הצעיר של המשיב, בסיכון להפסדי שכר בעתיד והקושי לצפות את פני העתיד.

 

לכן, הסכום שנפסק בגין הפסד השתכרות לעתיד, גם אם נפסק באופן גלובאלי ומתקרב לסכום החישוב האריתמטי, לא מצדיק את התערבות בית משפט של הערעור בסכום הפיצוי שנפסק.

כידוע בית משפט של הערעור לא יושב כערכאה ראשונה אלא בוחן את סבירות הפיצוי שנפסק והאם נפלה שגיאה של ממש בפסיקת בית משפט קמא, וכזו וודאי שלא נמצאה במקרה דנן.

 

התוצאה

 

17.        התוצאה הינה שאמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

 

                                                                                                ________________

                                                                                                 ד"ר ק' ורדי, שופט                 

            כבוד השופט י' שנלר, אב"ד:

            אני מסכים.

                                                                         ________________

                                                                                      י' שנלר, שופט-אב"ד

 

כבוד השופטת ר' לבהר שרון:

 

אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו המנומקת של חברי השופט ורדי.

 

באופן עקרוני אני מאמצת את הגישה כי אין מקום להחיל, בבואנו לפרש את סעיף 12(א)(1) לחוק, הקובע את חובתה של קרנית לפצות נפגע שאין בידו לתבוע פיצוי מחברת הביטוח, מבחנים שהמחוקק לא קבע אותם ואשר אינם עולים בקנה אחד עם תכליתו ועקרונותיו של חוק הפלת"ד, מאחר שהנהג האחראי לתאונה אינו ידוע.

כוונת המחוקק היתה שלא להשאיר נפגע בלא פיצוי. מרגע שהנפגע אינו יודע מי הנהג שפגע בו, זכאי הוא על פי הוראות החוק לפיצויים מקרנית.

 

בעניין זה מצטרפת אני לדעתו של חברי אב"ד כב' השופט שנלר בפס"ד קורן, לפיה אף אני אינני משוכנעת שהוכחת רשלנות רבתי מצד הנפגע יהיה בה די כדי לפתור את קרנית מתשלום הפיצוי סעיף 12 (א)(1) לחוק. כוונת המחוקק לא היתה לצמצום ההוראה לתאונת 'פגע וברח' בלבד, שאם כך היה הדבר, היה המחוקק מציין זאת במפורש.

 

ובענייננו, הורי המשיב הוכיחו כי הנהגת הפוגעת אינה ידועה להם היום, ודי היה בכך בנסיבות הענין, כאשר הנהגת נחקרה במשטרה ופרטיה היו ידועים למשטרה. יצויין, כי כפי שפרט חברי כב' השופט ורדי, לא היתה כל רשלנות מצד אמו של המשיב שנהגה כפי שכל אמא היתה נוהגת במצבה, כאשר מיד לאחר התאונה כל דאגותיה היו נתונות לטיפול במשיב שהיה קטין ונפצע קשה בתאונה, ובשל כך לא התפנתה לרשום את פרטי הנהגת כאשר היה לה בסיס להניח שפרטיה רשומים במשטרה.

 

יתרה מזאת, ספק רב בעיני אם ניתן להטיל אחריות כלשהי על המשיב שהיה קטין כבן 5 בעת התאונה, והגיש את התביעה כדין כאשר בגר, ולשלול ממנו את זכותו לתבוע את קרנית מכח ס' 12(א)(1) בשל העובדה שפרטי הנהגת לא היו ידועים לו, כל זאת בשל מעשה או מחדל כלשהו של אמו.

 

                     _________________

                                                                                             ר' לבהר שרון, שופטת

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.

 

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

 

 

 

 

ניתן היום, ל' בניסן, תשס"ח, 5.5.08, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

 

עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 03/06/2008

עוד פסיקה בנושא לפני ה- 03/06/2008