תאריך: 14/05/2008

א 5440/04

בבית משפט השלום פתח תקווה

בפני כב' השופט נחום שטרנליכט

מוראדי טובה נ' מוראדי ציון ואח'

 

העובדות

 

לטענת התובעת, בשנת 1997 נסעה ברכב אשר היה נהוג בידי בנה, הנתבע 1. בעת שירדה מהרכב, לאחר סיום הנסיעה, נשענה התובעת על משקוף דלת הרכב. הדלת נסגרה על אצבעה של התובעת וגרמה לשבר באצבע.

לטענת הנתבעים, התאונה ארעה בעת שבני המשפחה עשו שימוש ברכב לשם קיום מפגש משפחתי עם הנתבע 1, על מנת לחסוך מהנתבע 1, שהינו נכה, את הצורך לצאת מן הרכב ולעלות לבית התובעת.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קובע כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה, ולא הוכיחה, כי ירדה מהרכב מיד לאחר נסיעה.

 

2. בית המשפט מציין כי שימוש ברכב חונה איננו בגדר "שימוש ברכב מנועי" ואף אם מדובר בשימוש ברכב מנועי, הרי שאין מדובר ב"שימוש למטרות תחבורה", ועל כן תאונה הנגרמת בעטיו של שימוש שכזה איננה בגדר "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים.

 

3. במקרה דנן, משנקבע שכניסת התובעת לרכב וירידתה ממנו לא ארעה לשם מטרת תחבורה, יש לקבוע, כי התאונה ארעה כתוצאה מהתממשותו של סיכון שאיננו סיכון תעבורתי, וממילא איננה בגדר "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים.

 

4. לכן, בית המשפט דוחה את התביעה.

 

---

 

 
 

 

 

 

 

פסק - דין

טענות הצדדים:

התובעת, ילידת 1922, טוענת, כי נסעה ביום 6.11.97 בשעה 20:00 או בסמוך לכך ברכב מ"ר 4138318 (להלן – הרכב), שהיה נהוג בידי בנה, הנתבע 1. הרכב היה מבוטח באותה עת ע"י הנתבעות 2-3. בעת שירדה התובעת מהרכב, לאחר סיום הנסיעה, נשענה התובעת על משקוף דלת הרכב. הדלת נסגרה על אצבעה של התובעת וגרמה לשבר באצבע.

 

הנתבעים מכחישים את נסיבות התאונה הנטענת.

 

נסיבות התאונה:

ראשית, יש לבחון, האם התאונה הנטענת ארעה בנסיבות המהוות תאונת דרכים במובנו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים). הנטל להוכיח דבר זה מוטל על התובעת.

 

נקודת המחלוקת בין הצדדים היא, האם ארעה התאונה בעת שהתובעת ירדה מהרכב בתום נסיעה, או שמא ארעה התאונה בעת שהתובעת ובני משפחתה עשו שימוש ברכב לשם קיום מפגש משפחתי עם הנתבע 1, על מנת לחסוך מהנתבע 1, שהנו נכה, את הצורך לצאת מן הרכב ולעלות לבית התובעת.

 

בתצהיר עדותה של התובעת מיום 29.11.06 טוענת התובעת, כי נסעה עם בעלה המנוח ברכב, שהיה נהוג על ידי הנתבע 1. הנתבע 1 הסיע את הוריו לביתם. כשהגיע לבית ההורים, החלה התובעת לרדת מן הרכב ואז ארעה התאונה. לא נאמר דבר בתצהיר בנוגע לשעת הנסיעה והמקום ממנו הגיעו התובעת ובעלה המנוח. גם בחקירתה הנגדית לא ידעה התובעת לומר דבר בענין זה, וטענה שאיננה זוכרת מאין הגיעו באותה נסיעה (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 10). התובעת גם לא ידעה לומר, האם ארעה התאונה בשעות הבוקר, הצהרים או הערב (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 1-2). התובעת אישרה, כי היות שהנתבע 1 הוא נכה, אין הוא נוהג לעלות לביתה, בעת שהוא בא לבקרה, אלא היא יורדת לראותו ברכבו (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 7-8). למרות זאת התעקשה התובעת, כי ביום התאונה נסעה עם הנתבע 1 ועם בעלה המנוח ברכבו של הנתבע 1, אך לא ידעה לציין את יעד הנסיעה (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 9-10). בהמשך התעממה גירסתה של התובעת. התובעת נשאלה, האם יתכן, שהתאונה ארעה בעת שהנתבע 1 בא לבקרה, ואז ירדה לראותו ברכב, ושם ישבה ושוחחה עימו, ולאחר מכן כשרצתה לרדת מהרכב ארעה התאונה. התובעת השיבה: "היום אני לא יודעת כלום. היו לי כאבים קשים. אני לא יודעת" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 14). יצויין כי בתצהיר נסיבות התאונה, שניתן על ידי התובעת ביום 13.10.04, ואשר הוגש וסומן כמוצג נ/1, אין התובעת מציינת, כי ירדה מהרכב לאחר נסיעה, והיא מתעלמת ממה שארעה בטרם ירדה מהרכב.

 

נוכח התרשמותי, כי התובעת לא הבינה את המתרחש באולם בית המשפט, הופסקה על ידי חקירתה הנגדית, ותצהירה של התובעת נמחק. למעלה מן הצורך אוסיף ואומר, כי גם בלאו הכי אין בעדותה של התובעת כדי להוכיח דבר וזאת לנוכח העמימות והסתירות שבעדותה.

 

מטעם התובעת העידה גם בתה, רחל לביא. בתצהיר עדותה של רחל היא טוענת, כי ביום התאונה הסיע אחיה, הנתבע 1, את התובעת ובעלה המנוח במכוניתו. היא סיפרה כי המתינה להורים בביתם. בשיחה טלפונית שקיימה עם הנתבע 1 הודיע לה הנתבע 1, כי הוא אמור להגיע ביחד עם ההורים בתוך מספר דקות. בעלה המנוח של רחל, חתנה של התובעת, יצא לרחוב כדי להקביל את פני ההורים. לפתע שמעה רחל את התובעת זועקת. היא יצאה במהירות לרחוב, ומצאה את התובעת נשענת על חתנה המנוח. גם רחל לא ידעה לומר, מהיכן הגיעו ההורים (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 21-22). היא גם לא ידעה לציין את שעת התאונה, ורק הניחה, כי התאונה ארעה בשעות אחר הצהריים, כאשר לא זכרה האם ארעה התאונה לאחר רדת החשיכה או לפני כן (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1-3). רחל לא הכחישה, כי עקב נכותו של הנתבע 1, היו ההורים נוהגים לצאת לרכבו, בעת שבא לבקרם, ולשוחח עימו ברכב (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 4-13). בשיחתה עם החוקר אלדד צחי אישרה רחל, כי לנוכח נכותו של הנתבע 1 נהגו הוריה לצאת לדבר עימו ברכבו בעת שבא לבקרם. הדברים עולים מתמלול שיחתה של רחל עם החוקר, אשר צורפה כנספח לתצהירו של החוקר (עמ' 14 לתמליל). רחל סיפרה לחוקר, כי במועד התאונה הגיע הנתבע 1 לבקר את ההורים. אז ירדו ההורים ביחד עם רחל ובעלה המנוח לרכבו של ציון ושם ישבו ושחחו עימו. התובעת הורידה לרכב שתיה ועוגיות. התאונה ארעה בעת שרחל עלתה לבית ההורים כדי להחזיר משהו (עמ' 15 לתמליל). כשנשאלה רחל על ידי החוקר: "... באותו ערב ההורים שלך ישבו באוטו, זה היה ביקור רגיל הם לא נסעו, החליטו לנסוע לאיזה מקום?", השיבה רחל: "אין לי מושג. לא, אני לא זוכרת. אני לא זוכרת מה היה ..." (עמ' 20 לתמליל, שורות 10-12). כשנשאלה רחל בחקירתה הנגדית על הסתירה המהותית שבין הדברים שאמרה לחוקר ובין עדותה בפני בית המשפט, לא היתה בפיה תשובה של ממש (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 7-26). בסופו של דבר אמרה רחל, כי היא מאשרת את קיומה של השיחה בינה ובין החוקר, אך איננה זוכרת מה אמרה לחוקר (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 26). סתירות מהותיות אלו בעדותה של רחל אינן מאפשרות מתן משקל כלשהו לעדותה. לנוכח סתירות אלו, והגירסה המחודשת שהועלתה על ידה רק בתצהיר עדותה, כשנתיים לאחר שיחתה עם החוקר, לא ניתן לראות בעדותה של רחל תימוכין לטענות התובעת באשר לנסיבות התאונה.

 

עד נוסף, שהוזמן לעדות על ידי התובעת, היה הנתבע 1. החוקר אלדד צחי שוחח גם עד זה כבר ביום 26.10.04. השיחה הוקלטה והתמליל צורף לתצהיר החוקר. בשיחתם לא ידע הנתבע 1 לומר בבירור, האם התאונה ארעה בעת שהתובעת ירדה מהרכב לאחר נסיעה (עמ' 23 לתמליל, שורה 10). מאידך אישר הנתבע 1 בשיחתו עם החוקר, כי לעיתים בעת שבא לבקר את הוריו, היו הוריו יוצאים לשבת ולשוחח עימו ברכבו (עמ' 23 לתמליל). עוד אמר הנתבע 1 לחוקר, כי יתכן שגם בעת התאונה הביאה התובעת שתיה לרכב (עמ' 24 לתמליל, שורות 19-21). עוד אמר ציון לחוקר בהמשך: "אני באתי עם ההורים מנסיעה או שבאתי לשם לבד והם יצאו וישבו באוטו ..." (עמ' 25 לתמליל, שורות 3-4). ושוב בהמשך, כאשר נשאל הנתבע 1 על ידי החוקר, האם הגיע לבית ההורים לבד או עם עוד מישהו, השיב הנתבע 1: "לא, אני, אני אז אני מסביר לך אני לא זוכר" (כך במקור - עמ' 26 לתמליל שורה 17). אמנם בעדותו בפני ציין הנתבע 1, כי התאונה ארעה לאחר שהגיע ברכב ביחד עם הוריו, אך לא היתה בפיו תשובה של ממש לסתירה שבין דברים אלו ובין הדברים שאמר לחוקר. לנוכח סתירות אלו לא ניתן למצוא גם בעדותו של הנתבע 1 תימוכין לטענות התובעת באשר לנסיבות התאונה.

 

יצויין, כי בכתב סיכום טענותיו לא העלה ב"כ התובעת טענה כלשהי בנוגע לאמיתות התמלילים. לפיכך אני מקבל את האמור בהם כמשקף את הדברים שאמרו רחל והנתבע 1 לחוקר.

 

יש לסכם, איפוא, ולומר כי התובעת לא הרימה את הנטל, ולא הוכיחה, כי ירדה מהרכב מיד לאחר נסיעה.

 

האם מדובר ב"תאונת דרכים"?

אם אכן ארעה התאונה בעת ירידה מהרכב לאחר שהתובעת יצאה מביתה כדי לשוחח עם בנה, הנתבע 1 ברכב, ולא בעת ירידה מהרכב לאחר נסיעה, האם מדובר ב"תאונת דרכים" במובן חוק?

 

בסעיף 1 לחוק הפיצויים נאמר:

 

"'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

 

בהמשך הסעיף נאמר:

 

"'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

 

בעניין זה נאמר בע"א 1042/00, מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פד"י נו(4), 486:

 

"על כן, כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה מהווה שימוש ברכב מנועי, ועל כן אין הוא זכאי, ברגיל, לתבוע פיצויים ממבטח הרכב. על פי הדין היום, במקרה כגון זה שלפנינו, בו יושב אדם בתוך רכב, שאינו חונה במקום שאסור לחנות בו, ורכב אחר מגיע למקום ופוגע ברכבו, וגורם לו, לאדם, נזק גוף, לא קמה תחולה להוראת סעיף 3 לחוק הפיצויים (על שני סעיפי המשנה שבה); זאת, כאמור, משום שברכב החונה לא נעשה 'שימוש', ולפיכך אין הוא מעורב בתאונה".

 

שימוש ברכב חונה איננו בגדר "שימוש ברכב מנועי", ועל כן תאונה הנגרמת בעטיו של שימוש שכזה איננה בגדר "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים.

 

גם אם מדובר בשימוש ברכב מנועי, הרי שאין זה "שימוש למטרות תחבורה".

 

ברע"א 8548/96, פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י נא(3)825, נידון מקרה של אדם שנכנס למשאיתו בעת שחנתה, במטרה ליטול ממנה מצית סיגריות. ברדתו מתא הנהג, במדרגות המשאית, מעד ונפל. נאמר שם (עמ' 830):

 

"העלייה אל הרכב והירידה ממנו, אף כי אלה מהווים שימוש בו במובן חוק הפיצויים, לא נעשו למטרות תחבורה. הם לא היו קשורים לסיכון ברכב ככלי תחבורה. על-כן, פגיעתו של המבקש אירעה עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי. העובדה כי המבקש נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית, ואין בה לשנות מטיב הסיכון שהתממש, אשר לא היה סיכון תעבורתי. לפיכך, אין בה כדי להקנות לנפגע זכות לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים".

 

גם במקרה דנן, משנקבע שכניסת התובעת לרכב וירידתה ממנו לא ארעה לשם מטרת תחבורה, יש לקבוע, כי התאונה ארעה כתוצאה מהתממשותו של סיכון שאיננו סיכון תעבורתי, וממילא איננה בגדר "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים.

 

בע"א 9474/02, אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ, תק-על 2003(3)2197, נאמר:

 

"פעולה שנעשתה 'למטרות תחבורה' היא פעולה, שמכניסה את כלי הרכב בגדר הסיכונים שיוצרת הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום. בבירור מטרת השימוש יש לבדוק את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש, אלא אם כן השימוש כרוך מעצם טבעו בסיכון תחבורתי, או אז יופעלו קריטריונים אובייקטיביים ולא תהיה בכוונת המשתמש כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים".

 

במקרה דנן נקבע לעיל, כי מטרת השימוש של התובעת ברכב לא היתה למטרות תחבורה וממילא לא היתה כזו שמכניסה את הרכב בגדר הסיכונים שיוצרת הובלת אנשים ממקום למקום. התובעת לא נסעה ברכב עובר לתאונה אלא נכנסה אליו בעת שחנה על מנת להיפגש עם בנה, הנתבע 1, ולשוחח עימו. אין שימוש שכזה יוצר סיכון תעבורתי הנוצר בעת הובלת אנשים ממקום למקום.

 

סיכום:

משנקבע, כי השימוש שנעשה ברכב על ידי התובעת בעת התאונה לא היה שימוש למטרות תחבורה, אין התאונה נכנסת בגדרה של "תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים, ואין התובעת זכאית לפיצוי על פי חוק זה.

 

לפיכך דין התביעה להידחות.

 

התובעת תשא בהוצאות הנתבעים וכן בשכר טרחת עורך דינם בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום ט' באייר, תשס"ח (14 במאי 2008) בהעדר הצדדים, בלשכתי.

 

 

 

עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 22/05/2008

עוד פסיקה בנושא לפני ה- 22/05/2008