לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > נזקי גוף > רשלנות רפואית > א 4605/02 (שלום ב``ש) לפשון נדז`דה ואח` נ` כללית שירותי בריאות | ישראל | 03/03/2008
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | רשלנות רפואית בלידה | א 4605/02 (שלום ב``ש) לפשון נדז`דה ואח` נ` כללית שירותי בריאות
עוד בנזקי גוף
ורשלנות רפואית
חדשות
ישראל | יולדת תפוצה בסך של 315.5 אלף שקלים בגין קרע בפרינאום
ישראל | בית החולים קפלן יפצה אם אשר ביתה נולדה משותקת מוחין
ישראל | קטין תובע כ-20 מיליון שקלים בגין רשלנות בית החולים בלידתו
ישראל | נער תובע את ``שירותי בריאות כללית`` בגין רשלנות רפואית
ישראל | אישה תובעת את בית החולים ``שיבא`` בגין רשלנות רפואית
מאמרים
ישראל | סטרס – מה זה בכלל ומהן הזכויות האפשריות של נפגעי סטרס ?
ישראל | פיברומיאלגיה ותאונת דרכים – מה השתנה ?
ישראל | הפרעות פסיכיאטריות לאחר פוסט טראומה
ישראל | פיצויים עונשיים
ישראל | פיצויים בגין הפסדי שכר שאינם מדווחים לרשויות המס
פסיקה
ישראל | א 6655/05 (שלום י-ם) רותם אביטן ואח` נ` שירותי בריאות כלל...
ישראל | א` 745/03 (שלום הרצליה) דוד נ` ד``ר אברהם ויינברג
ישראל | א` 2564/05 (שלום י-ם) מהא ואח` נ` מדינת ישראל
ישראל | א` 643/05 (שלום הרצליה) עברון נ` ד``ר מיכאל שפלן ואח`
ישראל | א` 218690/02 (שלום ת``א) בבלי אילנה נ` ד``ר שירי ו
מקורות מקוונים
ישראל | מדיסנס
ארצות הברית | אתר מידע בעניין רשלנות רפואית
ישראל | אתר המשפט הרפואי - רשלנות רפואית, ביטוח ונזקי גוף
ישראל | הפורטל הישראלי לרשלנות רפואית
פסיקה בנזקי גוף ורשלנות רפואית מישראל | 03/03/2008
א 4605/02 (שלום ב``ש) לפשון נדז`דה ואח` נ` כללית שירותי בריאות
השופטת טהר שחף, סגנית הנשיא  :מחבר
א 4605/02 (שלום ב``ש) לפשון נדז`דה ואח` נ` כללית שירותי בריאות - בקובץ א 4605/02 (שלום ב``ש) לפשון נדז`דה ואח` נ` כללית שירותי בריאות - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 14/02/2008

א 4605/02

בית משפט השלום באר שבע

בפני כב' השופטת טהר שחף, סגנית הנשיא

לפשון נדז'דה ואח' נ' כללית שירותי בריאות

 

העובדות

 

התובעת אושפזה בביה"ח בשבוע ה-41.3 להריונה, בשל התארכות ההריון. לטענת התובעים, הרופאים החליטו לסיים את ההריון באמצעות החדר קטטר על שם "אטד" לצוואר הרחם, והרופאים ניסו ליילדה בהשראת פיטוצין. התובעים טוענים כי השימוש בפיטוצין גרם לקרע של הרחם, ובסופו של דבר לכריתתו.

לטענת התובעים ההחלטה ליילד את התובעת שלא באמצעות ניתוח קיסרי הינה רשלנית שכן לידתה הקודמת בוצעה בניתוח קיסרי. כמו כן, טוענים התובעים כי לא הוסברו להם הסיכונים שבלידה רגילה בהשראת פיטוצין וכי התובעת גם לא חתמה על טופס הסכמה ללידה בדרך זו.

הנתבעת מכחישה את טענות התובעים, טענה כי אין קשר סיבתי בין המעשים ו/או המחדלים המיוחסים לביה"ח, המוכחשים לעצמם, לבין הנזק הנטען, ולחילופין כי מעשי ומחדלי אחרים, ובכלל זה מעשיה ומחדליה של התובעת גרמו לה נזק.

 

נקבע

 

1. במסגרת היחסים שבין רופא וחולה או בין רופא ומטופל קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הרופא כלפי אותו מטופל.

 

2. בית המשפט מציין כי לא ניתן לקבוע כי הייתה התרשלות בעצם ההחלטה לבצע בתובעת ניסיון לידה נרתיקי, לאור עברה המיילדותי ובעצם השימוש באמצעים המכניים והתרופתיים לזירוז הלידה. עם זאת, בית המשפט קובע כי הרופאים התרשלו בכך שלא אספו מספיק מידע לצורך השאלה האם ניתן וראוי לעשות שימוש בפיטוצין,באיזו כמות ולאיזה אורך זמן - מה שלא נעשה.

 

3. בית המשפט מציין כי ניתן להניח כי אפשר והטיפול בפיטוצין בנסיבותיה של התובעת - היה נכון. עם זאת, בית המשפט מציין כי לא היה בידי הצוות הרפואי כל המידע הדרוש על מנת שיקבל החלטה כיצד ובאיזה טיפול יש לנקוט.

 

4. בית המשפט מציין כי לאור העובדה שהתובעת הייתה מאושפזת לפחות 24 שעות ואף יותר טרם ההחלטה ליתן לה פיטוצין, הרי שהרופאים התרשלו בכך שלא דאגו לקבל לידם את תיק הלידה הקודמת, שכן הייתה להם שהות לעשות כן.

 

5. לכן, בית המשפט קובע כי התנהלות הצוות הרפואי של הנתבעת הייתה רשלנית.

 

6. כמו כן, מציין בית המשפט כי לא ניתנה הסכמה מדעת של התובעת ובעלה לטיפול שבוצע בה. לתובעת לא הוסברו על ידי הצוות הרפואי הסיכויים והסיכונים, המעלות והחסרונות של מתן פיטוצין - אף כי נדרשה הסכמה מפורשת ומתועדת.

 

7. בית המשפט קובע כי התובעים הוכיחו את קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.

 

8. בית המשפט קובע כי לתובעת לא נותרה כל נכות תפקודית, ופוסק פיצוי בסך 50,000 שקלים בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד, 15,000 שקלים בגין סיעוד ועזרת זולת, 2,500 שקלים בגין הוצאות רפואיות, 300,000 שקלים בגין כאב וסבל לתובעת ו-75,000 שקלים בגין כאב וסבל לתובע, 100,000 שקלים בגין הפגיעה באוטונומיה של התובעת ו-15,000 שקלים בגין הוצאות משפט.

 

9. לכן, בית המשפט מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 557,500 שקלים.

 

 


   

בית משפט השלום באר שבע

א 004605/02

תאריך:

14.2.08

בפני:

סגן הנשיא - כבוד השופטת טהר שחף

 

14/02/2008

 

 

 

 

 

 

בעניין:

1. לפשון נדז'דה

2. לפשון אלכס

 

 

ע"י ב"כ עוה"ד

ג. פנר ואח'

התובעים

 

 

נ ג ד

 

 

 

כללית שירותי בריאות

 

 

ע"י ב"כ עוה"ד

א. אלרום ואח' 

הנתבעת

 

פסק דין

 

1.         התובעים מבקשים לחייב הנתבעת לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, מתוך טיפול רשלני שניתן ע"י מי ממנה לתובעת.

 

2.         הנתבעת היא אישיות משפטית מאוגדת כחוק, ובזמנים הרלוונטיים לתביעה החזיקה ותפעלה את המרכז הרפואי "קפלן" ברחובות (להלן: "ביה"ח"), היא שהעסיקה צוות רפואי ואחר ששירת בביה"ח וטיפל בתובעת במועדים הרלוונטיים לתביעה.

 

טענות התובעים:

3.         התובעים טוענים כי ביום 30.11.00, סמוך לשעה 09:00 בבוקר, אושפזה התובעת שהיתה אז בשבוע ה- 41.3 להריונה בביה"ח, בשל התארכות ההריון ומיעוט תנועות עובר. לפי הנטען אבחנו הרופאים עם קבלתה של התובעת גם מיעוט בכמות מי שפיר.

 

            התובעים טוענים כי לאור נתוני קבלתה של התובעת בביה"ח החליטו הרופאים שם להביא ההריון לסיום, באמצעות החדרת קטטר על שם "אטד" לצוואר הרחם. התובעים טוענים כי התובעת סברה כי היא עומדת בפני ניתוח קיסרי כפי שבוצע בה בעבר אך בעת קבלתה מסר לה הרופא כי אין שום סיבה לבצע בה ניתוח שכזה, החדיר לה קטטר אטד, וככל שהזמן נקף והלידה לא התקדמה - שבה התובעת וביקשה מהצוות הרפואי לנתחה - בקשה שלא נענתה - כשהצוות הרפואי מרגיעה כי אין צורך בדבר. התובעים טוענים כי נאמר לתובעת על ידי האחות האחראית כי אם לא תתקדם הלידה יבוצע בה ניתוח קיסרי, אלא שהשעות חלפו, הלידה לא התקדמה כצפוי, וחרף אלה המשיך הצוות הרפואי בנסיון ליילדה בהשראת פיטוצין. 

 

התובעים טוענים כי כאביה של התובעת היו קשים עד כי נדרשה להזרקה נוספת של אפידורל כשהמרדימה מביעה בפניה תמיהתה כי היא נדרשת לכמות נוספת.

 

התובעים טוענים כי רק למחרת הגעתה של התובעת לביה"ח, דהיינו ביום 01.12.00, בשעה 10:00 (וכפי שנאמר בכתב התביעה - "אור ליום 1.2.00") - הבחינו הרופאים כי הקטטר מסוג אטד חמק ממקומו בצוואר הרחם והיה ממוקם כעת בנרתיק, ובשעה 15:50 הוחל בהזלפת פיטוצין על מנת לקדם תהליך הלידה כי רק כשעה טרם העברת התובעת (אחר יממה וחצי מאשפוזה) לחדר הניתוח הבחין בעלה, שהיה סמוך אליה כל העת, בשתן דמי הנאגר בשקית - אז הובלה לניתוח.

 

טוענים התובעים, ולתמיכת טענותיהם צירפו חוות דעת של פרופ' י. שנקר, כי השימוש בפיטוצין עלול לגרום לקרע של הרחם, בעיקר באותם מקרים בהם הוא משרה כיווץ ברחם שפתחו צר ממימדי העובר, כי החלטת רופאי הנתבעת ליילד התובעת שלא באמצעות ניתוח קיסרי הינה סטייה חמורה מסטנדרט הסבירות, כל כך מתוך שב- 1994 ילדה את בנה הבכור במרכז הרפואי "סורוקה" בבאר שבע, שהיה במשקל כמעט זהה למשקל המוערך של העובר בלידה נשוא התביעה, כשהלידה בוצעה אז בניתוח קיסרי מתוך שנמצא אי התאמה בין ראש העובר לפתח הרחם, הידוע כ- CPD - כשנתוני התובעת, גם נתוני העובר, בלידה נשוא התביעה, למעשה היו זהים לאלה שבלידה הראשונה, וכך היתה צריכה להיות הלידה מבוצעת בדרך של ניתוח קיסרי.

 

התובעים טוענים כי החלטת רופאי הנתבעת ליילד התובעת שלא באמצעות ניתוח קיסרי היא סטייה חמורה מהמהלך הסביר בו היו צריכים לנקוט, במיוחד מתוך אי התייחסותם לאותו נתון שהיה בה גם בלידה הקודמת, שהובא בפניהם, ואף נרשם בטופס הקבלה לביה"ח, כי ראש העובר היה גבוה מתעלת הלידה ולא התקדם בה, וכי מהרגע בו החליטו הרופאים לנקוט בגישה של לידה לדנית, היה עליהם לעקוב אחר התובעת באופן צמוד וקפדני במיוחד.

 

טוענים התובעים כי לא הוסברו להם הסיכונים שבלידה רגילה בהשראת פיטוצין, כי התובעת גם לא חתמה על טופס הסכמה ללידה בדרך זו.

 

התובעים טוענים כי עיון ברישומים הרפואיים מלמדים כי רופאי הנתבעת התעלמו מסימנים מבשרי רעות כמו שינויים בדופק העובר במוניטור והעדר התקדמות ראש העובר, כי אף שהתובעת היתה מועדת לפתח קרע ברחמה הגיב הצוות הרפואי לשינוי במוניטור העובר באיחור ניכר תוך חשיפת העובר למצוקה מתמשכת.

 

התובעים טוענים כאמור כי התובעת נותחה באיחור ניכר, רק משנתגלה שתן דמי - אז נמצא כי ברחמה ובכיס השתן נפער קרע אורכי, כי בעקבות הקרע ברחם - נאלצו הרופאים לכורתו.

 

התובעים טענו כי מאז הלידה אין התובעת מסוגלת להרות עוד, כי על מנת להביא ילדים לעולם עליהם להתחיל במסע ארוך בנפתולי הפונדקאות - הליך ארוך ומייגע.

 

4.         בחוות דעתו מצא פרופ' י. שנקר כי התנהלות רופאי הנתבעת לא היתה תקינה, החל מהשימוש שנעשה בקטטר על שם אטד, עבור דרך התעלמות מנתוניה של התובעת ושל העובר, מנתוניה בלידה קודמת, ובבחירת שיטת הלידה, עבור דרך השימוש שנעשה בפיטוצין, גם בדרך ובאופן המעקב שנעשה במהלך הליך הלידה.

           

לפי טענת התובעת כי אחר הלידה סבלה מדכאון, צורפה לכתב התביעה גם חוות דעתו של ד"ר בן ציון, בה קבע כי היא אכן סובלת מתגובת הסתגלות עם מרכיבים בתר חבלתיים ודכאוניים מתמשכים, ומצא לפסוק לה נכות זמנית של 50% מיום הניתוח עד תאריך 15.12.01, וממועד זה נכות של 30% עד מועד מתן חוות הדעת, כשהוא קובע כי "נכות זו יציבה למדיי...", וכי קביעתו הנ"ל מביאה בשיקול גם את הנכות המינית מעבר לזו הנפשית - יצויין כבר עתה כי התובעת חזרה בה מטענתה כאן, וראו להלן.

 

5.         התובעים טענו כי אין הם יודעים וגם אין הם יכולים לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק שנגרם בין כותלי ביה"ח, על ידי ציוד או אביזרים שהיו ברשות הנתבעת או בשליטתה, כי אופי הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת או מי ממנה לא נקטו זהירות סבירה, כי במקרה כאן חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". בנוסף ולחילופין טענו התובעים להתרשלות הנתבעת ו/או מי מעובדיה, בין היתר בכך שלא ערכו רישומים רפואיים נאותים, לא שמרו על הרישומים הרפואיים, לא ביצעו מעקב נאות בתובעת מאז שהגיעה לביה"ח, בחרו להשרות לידה באמצעים לא מקובלים ו/או לא קיבלו הסכמתה מדעת של התובעת לשימוש בהם, לא בחרו לסיים הלידה באמצעות ניתוח קיסרי במקום ובזמן בו היו צריכים לנקוט כך, התעלמו מעברה הרפואי של התובעת, לא ייחסו חשיבות ראויה לסימנים מבשרי רעות שהופיעו במוניטור, לא ערכו התייעצות עם בכירים מהם, לא פעלו כפי שרופאים סבירים היו פועלים בנסיבות המקרה.

 

6.         התובעים טענים לנזקים, הפסדים והוצאות שנגרמו וייגרמו להם בשל רשלנות הנתבעת ועובדיה ו/או מחדליהם, לרבות הפסד הכנסה לתובעת לעבר, סיעוד ועזרת זולת בעבר, והוצאות בגין טיפולים מיוחדים וחוות דעת להן נזקקה, ולעתיד - הפסד השתכרות, הפסד פנסיה, הוצאות ניידות, טיפולים מיוחדים, הוצאות לפונדקאות, כאב וסבל, ולתובע - הפסד הכנסה וכאב וסבל.

 

7.         כבר עתה ייאמר כי מצאתי להאריך מעט בתיאור הנטען בכתב התביעה המתוקן, גם מתוך השינויים שעברו טענות התובעים עד לסיכומי טענותיהם, מתוך שחלק טענותיהם בכתב התביעה לא בא לביטוי בראיות שהוצגו, כך גם לא בא זכרן בסיכומי הטענות, כך למשל באשר לטענת התובעים להזקקותם האפשרית להליך של פונדקאות, או אפילו לצורך בטיפולים מיוחדים.


 

טענות הנתבעת:

8.         הנתבעת הכחישה טענות התובעים, טענה כי אין קשר סיבתי בין המעשים ו/או המחדלים המיוחסים לביה"ח, המוכחשים לעצמם, לבין הנזק הנטען, ולחילופין כי מעשי ומחדלי אחרים, ובכלל זה מעשיה ומחדליה של התובעת (כך ממש - ט.ש) - גרמו לה נזק.

 

טענה הנתבעת כי האמור בכתב התביעה מוטעה ומטעה ואין בו אלא נסיון להטיל דופי, בצורה בלתי מוצדקת, בפועלם של רופאי ביה"ח - תוך התבססות על עובדות שאינן מעוגנות במציאות.

 

הנתבעת טענה כי התובעת התקבלה בביה"ח כשהיא אכן בשבוע 41 ושלושה ימים להריונה עם מיעוט מי שפיר, טופלה כראוי והיתה נתונה תחת מעקב והשגחה של רופאים לרבות רופאים מומחים, שהחליטו כנדרש, ועם קבלתה בביה"ח - על גרימת לידה באופן הדרגתי ומבוקר, כי החלטה זו והפעלת הלידה בוצעו תוך התחשבות יתירה בעברה הרפואי והמיילדותי, תוך מתן טיפול רפואי מתאים, כי נסיונה של התובעת לקשור בין ה"אילוץ" שהביא לכריתת רחמה לבין החלטתה והחלטת הרופאים לבצע הלידה שלא בניתוח קיסרי - הוא נסיון שלא יצלח.

 

הנתבעת טענה כי התובעת קיבלה עם קבלתה בביה"ח, הסברים מפורטים אודות הסיכונים והסיכויים בביצוע ניתוח קיסרי אל מול לידה וגינאלית, תוך שהרופאים מסבירים כי ככלל אין מניעה לנסות ולגרום ללידה וגינאלית, כמו גם כי ניתן לילדה בניתוח קיסרי, אלא שהתובעת הביעה העדפתה, אחר שהעניין נידון עמה, ללדת בלידה רגילה, ומאחר ולא היתה מניעה רפואית - הוחלט לנסות וליילד כך.

 

הנתבעת מדגישה בכתב ההגנה כי אין שום בסיס לטענת התובעת כי במהלך הלידה לא התקדם העובר בתעלת הלידה וההפך הוא הנכון.

 

טענה עוד הנתבעת כי בעת קבלתה של התובעת בביה"ח לאחר שחשה לדבריה האטה בתנועות עובר - לא נמצא מיעוט תנועות בבדיקת אולטרה סאונד, אלא שכן נמצא מיעוט מי שפיר, ועל כן, ומתוך שלב ההריון - הוחלט לאשפזה ולגרום ללידה מתוך שיקול הסכנה לשלום העובר.

 

התובעת תושאלה, כך נטען, עם קבלתה בביה"ח, אודות עברה הרפואי ובכללו את זה המיילדותי, הצוות עיין במסמוך הרפואי שהציגה, ממנו עלה כי בלידה הקודמת קם הצורך ליילד העובר באמצעות ניתוח קיסרי עקב אי התקדמות הלידה, וטוענת הנתבעת כי -"בנתונים אלה שנמסרו לרופאי הנתבעת ע"י התובעת בקבלתה בבית החולים לא היתה כל מניעה לילד את העובר בלידה וגינאלית, מתוך זהירות בלבד הוחלט על הפעלת הלידה בצורה איטית ומבוקרת".

 

טוענת עוד הנתבעת כי לאור עברה המילדותי של התובעת, הערכת משקל העובר כקטן ממשקל העובר שבלידה הקודמת, מאחר ונסיבות המקרה התאימו ו"על מנת להקטין את הסיכון בגרימת קרעים ברחמה של התובעת" (ושוב - כך ממש - ט.ש) - הוחלט שלב ראשון על הפעלת לידה בדרך של הרחבת צוואר הרחם בצורה הדרגתית ומבוקרת באמצעות החדרת קטטר מסוג "אמברי" - בתהליך שיש עליו שליטה ובקרה מלאים, המשמש כפרקטיקה מקובלת, ידועה, רצויה ועדיפה אצל נשים שבעברן ניתוח קיסרי.

 

הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי הקטטר שהוחדר איננו מסוג "אטד" בו לא נעשה שימוש מזה שנים רבות בבית החולים - אלא כי היה זה קטטר מסוג "אמברי".

 

עוד נטען כי למחרת קבלתה של התובעת בבית החולים, בשעות הבוקר, "הוצא" הקטטר מנרתיק התובעת לשביעות רצון רופאי ביה"ח - אחר שהביא לפתיחה של צוואר הרחם כמבוקש, כי אחר הוצאתו הועברה התובעת לחדר הלידה להמשך ניהול והפעלת לידה - שם הוחלט על מתן תרופות לזירוז הלידה - דבר שהוא מקובל בנסיון לידה אחר ניתוח קיסרי, ורק במינונים נמוכים במיוחד - כמחצית המינון הרגיל - כל זאת על מנת ליצור בקרה והדרגה בלידה, ומדגישה הנתבעת כי מרגע קבלתה של התובעת בביה"ח היו היא וגם העובר, במעקב, כשתוצאות הבדיקות, מצבה היא ומצב העובר וקצב הלידה, היו תקינים ושגרתיים ללא אירועים חריגים.

 

טוענת גם הנתבעת כי בשום שלב של הלידה לא היה חשד לאי התאמה בין ראש העובר לאגן התובעת, כי גודל העובר נמצא קטן מגודלו של זה שיולד בלידה קודמת, ועוד נטען כי "בבדיקת האגן של היולדת נמצא כי האגן מתאים לנסיון לידה נרתיקית".

 

הנתבעת טענה כי קצב ירידת ראש העובר באגן התובעת היה כמצופה, בהתחשב כי המדובר בלידה חוזרת וכזו שהופעלה, שלא החלה באופן ספונטני; כי במהלך הלידה לא התעורר כל חשד ולא נמצאו סימנים לאי התאמה בין גודל העובר לאגן התובעת, כי לא היתה אינדיקציה רפואית לביצוע ניתוח קיסרי, כי רק בשלבים הסופיים של הלידה נצפו שינויים במוניטור שיכולים היו להצביע על חשד למצוקה עוברית - אז הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי מיידי, שעד שלב זה התקדמה הלידה בצורה תקינה לחלוטין.

 

הנתבעת טענה כי ביה"ח הגיב במהירות ויעילות, וכי לא חל שום איחור בביצוע הניתוח הקיסרי וההחלטה לבצעו באה מיד אחר שהתעוררה אינדיקציה רפואית לבצעו. הטיפול בתובעת היה מקצועי ומיומן, סביר וזהיר, תוך ניהול רישום מדוייק ומפורט, כי בכל עת האשפוז היתה התובעת נתונה כל העת תחת מעקב רופאים מומחים בתחום המיילדות והגיניקולוגיה; כי לא היה מקום, כלל ועיקר, לגרום לסיום ההריון בדרך ניתוח קיסרי, מהלך הלידה היה תקין, התועלת שהיתה צומחת לתובעת כתוצאה מהתערבות ניתוחית קטנה לאין שיעור מהסכנה הנשקפת מביצוע ניתוח קיסרי ללא כל צורך רפואי, כשלפי טענתה כך - "הגם, שהתובעת עמדה על דעתה והביעה רצונה לסיים הלידה שלא ע"י ניתוח קיסרי".

 

טוענת הנתבעת כי לא היה דבר בעל משמעות בעברה הרפואי של התובעת שהיה בו להשפיע או לשנות החלטת הרופאים להביא לסיום ההריון בדרך ניתוח; לא היו סימנים מבשרי רעות בעטיים היה על הרופאים לשנות החלטה שקיבלו; טענות התובעת הן בבחינת "חוכמה אחר מעשה"; רופאי ביה"ח עשו ככל שניתן להמנע מהיווצרות קרע ברחם; בהתחשב במהלך התקין של הלידה, הערכת משקלו של העובר ויתר נסיבות המקרה - לא יכלו ו/או צריכים היו רופאי ביה"ח לצפות כי רחמה של התובעת ייקרע, בעיקר בהתחשב בעובדה כי כל הטיפול בה נעשה תוך התייעצות מתמדת עם רופאים מומחים.

 

הנתבעת הכחישה טענות התובעים לנזקים שנגרמו להם.

 

9.         לתמיכת טענות הנתבעת ניתנה חוות דעתו של פרופ' גונן אוהל - שאישר כי החלטת הרופאים לסיים ההריון תוך זירוז ונסיון להביא ללידה נרתיקית, ולא לנקוט מראש בניתוח קיסרי- היתה מוצדקת לפי הנתונים שעמדו בפני המיילדים, לרבות משקל העובר, מתוך שהניתוח הקיסרי בהריון הראשון בוצע בשל עצירה בהתקדמות הלידה ולא בשל אי התאמה בין גודל העובר לגודל האגן וכי התנהלות הרופאים היתה תקינה, נדרשת ומקצועית.

 

פרופ' אוהל סבור כי הלידה הסתבכה בקרע של הרחם למרות טיפול מיילדותי מקצועי ומעקב קפדני אחר תהליכי הלידה, כי הלידה נוהלה תוך מעקב אחר מצב התובעת וניטור רציף של הדופק העוברי והפעילות הרחמית, כי מתן הפיטוצין לזירוז נעשה בזהירות הנדרשת ובמינונים נמוכים תוך התאמה לתכיפות הפעילות הרחמית, כי צוות המיילדים היה ער לשינויים בדופק העוברי ופעל כשורה כאשר הפסיק הפיטוצין ובהמשך פנה לניתוח קיסרי, כי ההתארגנות לניתוח היתה מהירה, הטיפול הניתוחי היה מקצועי ומיומן, כולל ההחלטה על ביצוע כריתת הרחם בשל הדימום המתמשך - החלטה שמנעה תחלואה קשה יותר ואולי מוות.

 

10.        עוד נתנה הנתבעת חוות דעת של פרופ' א. אליצור, בתחום הפסיכיאטרי, שמצא כי יכול והתובעת סבלה בשנה הראשונה אחר הלידה מתגובת הסתגלות בחומרה בינונית, זמנית בדרגה של 10%, אך כי זו אבחנה זמנית מטבעה, ואחר שנה חלה התאוששות מלאה, כשהתובעת חוזרת לתפקוד מלא ואינה נזקקת לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי.

 

            כאמור - מתוך שהתובעת ויתרה על טענותיה כאן לא היה צורך בהצגת חווה"ד בדיון בטענות הנוגעות לתחום הפסיכיאטרי.

 

11.        גם פרופ' שנקר, גם פרופ' אוהל, נתנו חוות דעת משלימות.

 


 

כללי:

12.        מצאתי להאריך גם בתיאור טענות הנתבעת בכתב הגנתה, משום שבין האמור בו לבין מה שהוברר רב המרחק, כשחלק הטענות אינן יכולות להתקבל, אפילו על פניהן, גם מתוך חוסר הרציונאל שבהן, גם מתוך אי התאמתן למציאות, גם מתוך שלא ניתן להן שום אישוש, לא במיסמוך ולא בראיות ונהפוך הוא, גם מתוך נסיונה של הנתבעת להטיל על כתפי התובעת מה שנגרם בה, כאילו היא זו שהחליטה על דרך הטיפול בה, אחר שהוסברו לה הדברים כפי הדרוש, אחר שהוצגו בפניה דרכי טיפול שונות, והיא זו שעשתה הבחירה - כשאין לנטען כאן שום תימוך, בשום מיסמוך, ודווקא הוברר אחרת, כשייאמר כבר כאן כי אף שהאמור בחוות דעתו של פרופ' אוהל נראה, לכאורה, החלטי ומוצק, הנה הוא עצמו, כבר בסיכום חוות הדעת, מצא לנקוט בלשון ספק, ואף כי קבע בתחילת חוות הדעת כי לידתה הראשונה של התובעת הסתיימה בניתוח קיסרי בשל עיכוב בהתקדמות הלידה ולא בשל אי התאמה בין ראש העובר לאגן האם, הנה מצא בסיכום חוות דעתו כי הניתוח הקיסרי הראשון בוצע בשל "אולי גם אי התאמה יחסית בין ראש העובר ואגן האם", אם כי הוא מוצא כי אחר מצב שכזה מקובל לאפשר נסיון לידה נרתיקית , ובסיום חקירתו החוזרת הציע אפשרות נוספת שלא בא זכרה קודם - אך לא אקדים את המאוחר.

 

13.        הדברים הנ"ל נאמרים כאן גם מתוך המאמץ שנעשה לסלק המחלוקת מחוץ לבית המשפט, מבלי שיהא צורך להכריע בטענות גבי אופן התנהלות רופאי ביה"ח ותוצאת התנהלותם - מאמץ שלא עלה יפה, כך גם לא עלה יפה הליך גישור בו נקטו בעלי הדין - אף שערך מספר חודשים - ואין לי אלא להצר כי הסדר כזה, שהיה ראוי לנקוט בו, לא נסתייע, אם לא טרם שמיעת הראיות, וודאי אחר סיום הצגתן.

 

14.        מתוך שלא נעשה הסדר נשמעו כאמור ראיות. מטעם התובעים העידו הם עצמם ופרופ' שנקר שנחקר אודות חוות הדעת שנתן, ומטעם הנתבעת העידו ד"ר דורה מילמן וד"ר אור, חלק רופאי ביה"ח שטיפלו בתובעת, וכן נחקר גם פרופ' גונן אוהל אודות חוות הדעת שנתן. עוד הוצגו מוצגים שונים כמו תיקה הרפואי של התובעת במרכז הרפואי "סורוקה", בביה"ח, תעודות עובד ציבור של המל"ל ועוד.

 

15.        במהלך הדיונים, עוד טרם פתיחת שלב הבאת הראיות, הודיעה התובעת כי היא חוזרת בה מטענותיה גבי נכות נפשית, ולפי הצהרתה זו - לא הוצגה חוות דעתו של ד"ר בן ציון, ובהמשך גם לא הוצגה חוות דעתו של פרופ' אליצור, ומתוך כך לא התקיים דיון במה שאין גביו טענה.

 

16.        באי כוח בעלי הדין נתנו סיכומי טענותיהם, והציגו במצורף להם, בנוסף למוצגים שהוצגו - מסמכים נוספים.

 

17.        בשולי פרק זה וטרם דיון, אני מבקשת להעיר, בעיקר בפני באי כוח התובעים, כי ניתן וראוי היה ליתן סיכומי הטענות תוך התנסחות מעודנת יותר מזו שנקטו בה, וודאי לא היה צורך בנקיטת לשון חריפה, כמו זו שננקטה כנגד הרופאים המטפלים, שאין בה דיון ענייני, אלא השתלחות לגופה - שאין בה להועיל, כך בלשון המעטה, ומוטב היה, כאמור לעיל, לו נעשה רק דיון לגופו.

 

18.        יוער כאן עוד, ובהמשך למה שנאמר בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו ואח', מיום 28.11.07, תק- על 2007 (4) 3040 (להלן: "פסק דין כדר") כי לא מצאתי להתייחס, באופן קונקרטי, לכל טענה וטענה של מי מבעלי הדין, אך אי התייחסות כזו אין פירושה התעלמות "לחלוטין", אלא שזו לא ניתנה לטענות שלא נראו לי רלוונטיות לצורך הכרעה.

 

דיון:

19.        אחר עיון בראיות שהוצגו, לרבות המיסמוך הרפואי, לרבות חוות הדעת, אחר שיקול ואיזון מה שהוצג, בראי הפסיקה וההלכה - אני מוצאת להכריע כפי שיטת התובעים כי הנתבעת ומי ממנה התרשלו וכשלו בטיפול שהיה ראוי להנתן לתובעת, ובזה שניתן לה.

 

            כפי שיפורט להלן, ובהמשך לאמור לעיל, אני מוצאת כי רופאי הנתבעת כשלו בהליך שהביא מי מהם לבחירה בנקיטת לידה נרתיקית, לאחר שלא עשו המאמץ הדרוש כדי שתוצג בפני מי מהם תמונת מצב מלאה, אמיתית, של לידה קודמת, לרבות הסיבות שהניעו את הרופאים שטיפלו בה בלידה קודמת זו - לבחור בדרך של ניתוח קיסרי, ובמיוחד כך מתוך הנסיבות והזמן בהם התקבלה התובעת ללידה בביה"ח.

 

            עוד מצאתי כי מי מרופאי הנתבעת כשל גם באופן רישום הגליון הרפואי (הדברים יפורטו להלן), ויש בסיס לטענת התובעים כי ברישום הלקוי הזה יש כדי להעביר נטל הראיה, וגם אם כך - הנה לא עמדה בו הנתבעת.

 

עוד מצאתי כי מי מרופאי הנתבעת כשל במילוי החובה המוטלת ליידע החולה, ובענייננו התובעת ובעלה, כך גם להתייעץ, ולפחות לא נעשה הרישום הדרוש אודות יידוע או התייעצות שכאלה, ומשלא נעשה - כאילו לא קיים הוא, וכך לא ננקט בניגוד להנחיות והוראות (וראו להלן) וכך יש לומר, סופו של דיון, אני מקבלת טענת התובעים גבי פגיעה באוטונומיה.

 

20.        בסיס הכרעתי כך בא בעיקר אחר עיון ושיקול הראיות שהוגשו מטעם הנתבעת, במה שנבחר על ידה להציג, שהרי העידה רק שניים מהרופאים שטיפלו בתובעת, האחת היא ד"ר מילמן, שהיא זו שנטען כי התייעצו עימה גבי שיטת הלידה המתאימה לתובעת בנסיבותיה, והיא זו שהחליטה גביה, כשכבר כאן ייאמר כי אף שנטען כי ההחלטה גבי שיטת הלידה הראויה צריכה היתה להתקבל אצל מי שהוא רופא בכיר - לא היתה כזו ד"ר מלמן, ועוד ייאמר וגם כבר כאן, כי עדותה לקתה בחסר, כשהעד הנוסף הוא ד"ר אור שטיפל בתובעת בעת אשפוזה, וכפי שהוברר - רק בחלק קטן ממנו.

 

            לא הובאו להעיד, מי שסבורה הייתי כי ראוי שיעידו, למשל ד"ר פרידמן, שכפי שנסתבר, הוא שהיה הרופא הבכיר במועד הרלוונטי, הוא זה שנטען, כי הורה על מתן פיטוצין לתובעת, במהלך הלידה; כך גם לא העיד מי שקיבל התובעת בבית-החולים הוא ד"ר קובקובדוב בפניו היו אמורים להיות מוצגים מסמכים שהיה בהם לתמוך במה שהוחלט כי יבוצע, הוא זה ששמע מהתובעים ויכול והסביר; כך גם לא הובאה להעיד מי מהאחיות המיילדות שטיפלו בתובעת, משנטען כי לפחות חלק מהן ביצעו בה פרוצדורות, כמו הכנסת קטטר - שבעדותן ניתן היה להאיר, כשלפי ההלכה הנקוטה - יש להסיק המסקנה הראויה מאי הצגת עדויות שהיה בהן להביא לשיטת הנתבעת, וראו כאן, למשל בע"א 713/89 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' משה תשובה, פ"ד מו (1) 63, בעמ' 66 -67, ובע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' סלימה מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 615.

 

21.        עוד אומר כבר כאן, ואבהיר להלן, כי לא מצאתי כי מי מהנתבעת נקט כראוי וכדרוש באשר ליידוע התובעת ובעלה אודות הההליך שנבחר לביצוע הלידה, אודות הטיפול שיינקט בה, וטענת הנתבעת מקום זה, כי התובעת ובעלה הם אלה שבחרו כיצד תבוצע הלידה - מקוממת ממש, גם מתוך המיסמוך הרפואי שהוצג - משלא מצאתי אפילו לא קצה בסיס לטענה שכזו, ודומה כי ראוי היה, עוד מלכתחילה, כשהמיסמוך מצוי בידי הנתבעת - כי טענה שכזו לא היתה מועלית כלל.

 

22.        מצאתי עוד כי מי מהנתבעת לא נקט כפי החובה הדרושה לקבל הסכמת התובעת לטיפול שנעשה בה, ולמצער כך גבי השימוש בפיטוצין - כחומר משרה לידה, כך גם לפי נייר העמדה (להלן": - "נייר העמדה", ת/2) שלאורו היה דרוש לנקוט (וראו עוד להלן), וייאמר כבר כאן כי אף שפרופ' אוהל, ניסה, תחילת עדותו, לטעון כנגד קיומו של נייר העמדה או מעמדו עד כדי עדות כי לא ידוע לו דבר קיומו - הנה הוברר כי הוא עצמו היה שותף לניסוחו, כי זה אכן משמש כמעט כאורים ותומים בפני המיילדים באשר לדרך הצריכה להיות נקוטה על ידיהם (ולמעמדו של נייר העמדה עוד אשוב להלן).

 

23.        כאמור לעיל - מתוך הרשומות הרפואיות שהוצגו לא ניתן ללמוד דבר שיביא לאימוץ שיטת הנתבעת וטענותיה, לא ניתן ללמוד מהן אודות דרך התנהלות רופאי הנתבעת, על הרקע שהביא להחלטה זו או אחרת, וכך גם לא נמצא עוגן לטענת הנתבעת גבי התנהלות מי מהרופאים.

 

24.        לא אכביר מילים אודות תשובת הנתבעת לטענת התובעים גבי הצורך בהסכמה בכתב גבי טיפול זה או אחר, מתוך שברי, כפי שיובהר להלן, כי לפחות לחלק הטיפול דרושה הייתה, לפי נייר העמדה, הסכמה שכזו, מתוך שהוברר כי התובעת לא יודעה, לפחות לא כפי הראוי, אודות דרך הטיפול בה, וגם אם הוחתמה על מסמך, כמו הסכמה לניתוח הקיסרי, הנה עיון בו מלמד כי החסר בו רב על המלא, כי מצויה בו אך חתימתה שניתנה כעשר דקות טרם ביצוע הניתוח, כשהטופס מלמד כי הוכן לצורך חתימה שלב אחר לגמרי.

 

25.        גבי חוות הדעת של פרופ' שנקר ואוהל, גם חוות הדעת המשלימות, וגם מתוך מה שהוברר בחקירותיהם הנגדיות, אומר כאן כי גם אם ניתן לבוא כנגד מסקנה זו או אחרת של פרופ' שנקר, הנה סופו של דיון, ועם כל ההערכה לפרופ' אוהל, התרשמתי כי ניסה בחוות דעתו, לתת, כמיטב יכולתו, הגנה למי מרופאי הנתבעת, לשיטת הלידה שנבחרה ולדרך הטיפול שנעשתה - ניסיון שהוברר כחסר, כפי דבריו, גם בחוות הדעת, ובמיוחד בחקירתו הנגדית - שהרי גם הוא נוקט בלשון ספק (כאמור לעיל), כשגם הוא מסכים כי ניתן וראוי היה להחליט אחרת, ולפחות כי לא היה בפני מי שהחליט אצל הנתבעת אודות דרך הטיפול בתובעת כל החומר הדרוש. אפילו הסכים פרופ' אוהל כי מספר שעות טרם ניתוח החירום שנעשה בתובעת נראה כי היה מי מהנתבעת ששקל הצורך בביצוע ניתוח שכזה, שהרי בוצעה פרוצדורה של הכנסת קטטר, שלפי עדותו מוכנס זה כהכנה לניתוח, ורק אחר שהוצג לו כי אותו קטטר הוכנס שעות טרם ניתוח - ניסה למצוא לכך, ובדחק, הסבר אחר - וראו עוד להלן.

 

26.        כאמור, מאלה ומכל אחד מאלה מצאתי כי הנתבעת אחראית כפי טענות התובעת למה שנגרם בה ולה.

 

המסגרת הנורמטיבית:

27.        טענות התובעים היא לעוולת הרשלנות, שעל פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), המגדיר כך רשלנות:

            "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח - יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

 

28.        מושכלות היסוד לביסוס החבות לפי עוולת הרשלנות ניתנו בתמצית בפסק דין כדר הנ"ל, וכך נאמר שם:

"על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות:

חובת הזהירות, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות) וגרם נזק.

גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ולאחריו, במצטבר, קשר סיבתי משפטי, בין הרשלנות לבין הנזק. שמע מינה, כי אין אנו נדרשים לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, שעה שהקשר הסיבתי העובדתי אינו מתקיים.

משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה "הסיבה בלעדיה אין". קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה. קשר סיבתי משפטי בין רשלנות רפואית לנזק מתקיים, כאשר הנזק היה תוצאה צפויה של התרשלות".

 

29.        אין חולקין וכך ברי הוא כי במסגרת היחסים שבין רופא וחולה, או בין רופא ומטופל, במיוחד כשמדובר במטופל הנמצא בבית החולים בו עובד הרופא, קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הרופא כלפי אותו מטופל - ולא אכביר כאן.

 

30.        בדיקת ההתרשלות נעשית על פי מבחן בעלי משלח יד, ובענייננו רופאים, הצריכים להשתמש במיומנות ולנקוט במידת הזהירות שרופא סביר נבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט בהם, והכל כאמור בסעיף 35 רישא לפקודת הנזיקין, וכפי שנאמר בפסק דינו של כב' השופט מ. דרורי, בת.א (י-ם) 3161/01 אלה חלמסקי נ' מדינת ישראל, מיום 24.02.05, תק - מח 2006 (2) 11746 (להלן: "פסק דין חלמסקי") - "מעשיו ומחדליו של רופא, כמעשיו ומחדליו של כל בעל מקצוע אחר, נבחנים לצורך נושא זה שנדון כאן, על פי אמות המידה שהתקבלו בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ואם נכשל הרופא בכך שלא קיים כלפי החולה את חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין, לפי הנתונים שבידיו, הרי הוא נושא באחריות בנזיקין ככל בעל מקצוע אחר" (ראה בסעיף 38 לפסק הדין והאסמכתאות שם).

 

31.        עיון בפסק דין חלמסקי הנ"ל מעלה כי נדונו שם אותן נקודות שהן במחלוקת בין בעלי הדין כאן, במקרה דומה, לרבות חובת הרופא ליידע, גבי ההחלטה איזו שיטת טיפול תינקט, מהלך הטיפול, התנהלות הרופאים, ולרבות משמעות ותוקף אותו נייר עמדה עליו סומכים התובעים טענותיהם, ובמהלך הדיון להלן אביא מהדברים שנאמרו שם, היפים גם לכאן.

 

            דברים דומים, היפים גם הם לענייננו, נאמרו על ידי כב' השופט מ. דרורי בת"א 3235/01 עזבון המנוחה ברוריה צבי ז"ל ואח' נ' בית החולים ביקור חולים ירושלים , תק - מח 2007 (2) 9738 (להלן - "פס"ד עזבון המנוחה ברוריה צבי ז"ל") .

 

כפי שמציין כב' השופט דרורי בפסק דין חלמסקי, אכן מתעוררת במקרים רבים מחלוקת עובדתית מהי אותה מיומנות הרופא הסביר, כשהמומחים מתבססים על ספרות רפואית מקובלת ממנה ניתן להסיק כי רופא סביר פועל על פיה, שהרי היא משקפת היידע הרפואי בעת כתיבתה, ומכאן מוצגים בפני בית המשפט בתביעות שעניינן רשלנות רפואית, גם ספרות רפואית, גם מאמרים, כך על פי ההנחה כי רופא סביר ומיומן קורא, מפנים ופועל על פי הידוע, ואם יתברר כי לא פעל על פי אותם ספרים ומאמרים - הנה יראו בהתנהגותו התרשלות, שכן לא פעל כרופא סביר, במובן שסטה מסטנדרט ההתנהגות של רופא סביר ומיומן.

 

ומהכלל אל הפרט-

32.        להלן יתקיים דיון בנקודות המחלוקת שבין בעלי הדין, בראי הראיות וההלכה, החל מתוקף "נייר העמדה", זה שלפי הטענה צריך שישמש כמנחה, לפיו יש לפעול, עבור דרך בחינת ההחלטה גבי שיטת הלידה שננקטה, עבור דרך הטענה לפגיעה באוטונומיה, דרך הטענה להתרשלות בטיפול גופו, לרבות הטענה גבי אופן הרישום הרפואי. אחר אלה ייעשה דיון בטענות התובעים לנזקים שנגרמו להם ובפיצוי הראוי להיפסק.

 

נייר העמדה:

33.        כאן בפני, כמו בפס"ד חלמסקי, הובאו במסגרת חוות דעתם של פרופ' שנקר ואוהל, גם במסגרת החקירות הנגדיות - קטעים מספרות רפואית ומאמרים, וכאן כמו שם - המיוחד והמאפיין, ככל שהדבר נוגע להכרעה גבי המיומנות הסבירה של הרופאים בנסיבות התיק כאן, הוא כי הסוגיה זכתה להתייחסות מיוחדת של ההסתדרות הרפואית בישראל, האגודה הישראלית למיילדות ולגיניקולוגיה, שהוציאה מטעמה נייר עמדה מספר 1, הנושא כותרת "לידה לדנית אחרי ניתוח קיסרי קודם" - והרי כאן כמו שם עסקינן בתובעת שעברה ניתוח קיסרי בלידתה הראשונה, והלידה נשוא התביעה כאן היא נסיון ללידה לדנית אחר ניתוח קיסרי קודם - זה הנושא המוגדר בנייר העמדה.

           

            כפי האמור לעיל, כשהוצג נייר העמדה בפני פרופ' אוהל, ניכר היה בו הנסיון להמעיט או לצמצם, עד כדי עדותו, תחילה, כי אין הוא יודע במה מדובר, אך הנה סופו שהוברר כי היה שותף בניסוח נייר העמדה הזה והוא גם העיד אודותיו בעבר, ואף כי לנתבעת טענות גבי תקפותו, הנה לא יכול שתהא מחלוקת, מתוך שהוברר כי נעשה על ידי גניקולוגים שהם מהשורה הראשונה של המקצוע בישראל, שיש בהם להוות חתך מלא של בתי חולים מכל רחבי הארץ, כי הוא המנחה, וכפי הסכמתו של פרופ' אוהל, כפי שנאמר גם בפסק דין חלמסקי: - "אמנם הצורך בהסכמה של עשרות רופאים גורם לכך שהפשרה מחייבת להגיע לקונצנסוס, ואולי אין לכך 'ערך רפואי אבסולוטי...' אך ברור לכל כי רופא "רגיל" במחלקת יולדות או בחדר לידה, רואה בנייר העמדה הנחייה המשקפת את עמדת הידע הרפואי באותה עת", וכפי שנאמר שם, הנה גם כאן ניתן לראות בהתנהגות רופא מיילד שאינו פועל על פי נייר העמדה וסוטה ממנו ללא הצדקה, לפחות לכאורה התנהגות רשלנית.

 

            וכאמור לעיל ראה גם בפס"ד עזבון המנוחה ברוריה צבי ז"ל הנ"ל.

 

אינני מוצאת להכביר כאן ולצטט מאותו נייר עמדה מספר 1, שהרי ברי ממנו כי בעניינה של התובעת ובנסיבותיה - ניתן היה להחליט ולבצע לידה לדנית, אחר הניתוח הקיסרי הקודם, וכפי שנאמר שם ניתן היה לעשות פעולות להבשלת צוואר הרחם, גם לעשות שימוש באוקסיטוצין או פרוסטגלנדינים לצורך הבשלת צוואר או גרימת לידה - אך כפי שנאמר שם, השימוש הזה דורש שיקול זהיר, והחלטה מתועדת של רופא מומחה.


את טענות הנתבעת מקום זה אינני מקבלת וראוי היה שלא תבואנה, במיוחד אחר שהוברר כי פרופ' אוהל, המומחה שמטעמה, היה שותף לניסוחו. 

 

אינני מקבלת התנגדות הנתבעת להצגת נייר העמדה, במיוחד לא מתוך הנימוק שנתנה כי לא נתגלה לה עד מועד הדיון בשום דרך - שהרי המסמך שנעשה, בין היתר גם על ידי פרופ' אוהל, וודאי היה צריך להיות ידוע לה, ודאי לא ניתן לטעון כי פרופ' אוהל, גם אם העיד אחרון היה אמור להיות מופתע ממנו. קשה לי לקבל כאן את טענת הנתבעת כי נגרעה ממנה היכולת להתגונן כראוי, מתוך הצגת נייר העמדה במועד בו הוצג. 

 

הנתבעת לא הסתפקה בהתנגדות להצגת נייר העמדה, ולטענות לחילופין ולחילופי חילופין כנגד השמת מה שאמור בו בענייננו, והנה בניגוד לכל כלל צירפה בסיכומי טענותיה העתק נייר העמדה שכפי טענתה "אושר במאי 2007 וממנו עולה כי חלו שינויים בנייר העמדה"- והנה לא רק מצאה ב"כ הנתבעת כאמור להתנגד למה שהוצג והותר להצגה במהלך הדיון, הנה עתה בדרך פרוצדורה הנקוטה עמה - היא מבקשת להציג מוצג נוסף - בדרך ראייתית משלה - ועל כך אתמה. 

 

במאמר מוסגר כאן אומר כי אם הייתי נותנת התייחסות לנייר העמדה המתוקן - שוודאי אין לו תחולה על הענין נשוא התביעה - מתוך מועד עשייתו, הנה דווקא ממנו יש להסיק (אילו היה חל) כי מי מהנתבעת לא נקט כדרוש, שהרי שם נאמר במפורש כי יש לדון עם היולדת על החסרונות והיתרונות (לאם, לעובר ולילוד) שבנסיון לידה לידנית לעומת ניתוח קיסרי חוזר, כי ניתן לאפשר ניסיון לידה נרתיקית אם מתקיימים כל התנאים המפורטים במסמך, לרבות הבעת רצון מצד היולדת לניסיון לידה לידנית לאחר שקיבלה הסבר על הסיכונים לעומת ניתוח קיסרי אלקטיבי - ולא יכול להיות חולק, אף כי הנתבעת טוענת בסיכומיה, כאילו לא הוברר דבר בראיות, ודווקא אלה שהוצגו על ידה - כי לא נעשה דיון עם התובעת, גם לא נרשם, בשום מקום, כי הביעה רצונה כי יבוצע בה ניסיון לידה לידנית.

 

ואם נחזור לאמור בנייר העמדה (ת/2), הנה גם לפיו יש לקבוע כי מי מהנתבעת התרשל בכך שלא נקט על פיו, שהרי שם נאמר גם כי ניתן לאפשר ניסיון לידה "לאחר שיקול דעת והסכמה מתועדת של היולדת" - מה שלא נעשה, ובמיוחד ניתנת שם הנחיה כי "שימוש באוקסיטוצין או פרוסטגלנינים לצורך הבשלת צוואר או גרימת לידה דורש שיקול זהיר, והחלטה מתועדת של רופא מומחה (על פי חוק זכויות החולה דרושה הסכמת היולדת)"- וברי כי הסכמה שכזו לא ניתנה. אינני מקבלת כאן עדותם של ד"ר אור ופרופ' אוהל, ודאי לא את טענת הנתבעת, גם לפי מה שנפסק בעבר, כי אין לראות בנייר העמדה ראיה לכך שהפרקטיקה הנוהגת והמקובלת מחייבת הסכמה של היולדת - כשפרופ' אוהל הוא זה שהיה שותף, כאמור, לניסוח אותן הנחיות בנייר העמדה ובזה שתוקן.   

 

אינני מקבלת הטענה כי אין זה מקובל ובפועל גם לא נוקטים כך, שהרי, לפי שיטת הנתבעת, ההסברים נעשים בעל-פה ומבוססים על יחסי האמון הבסיסיים שבין הרופא ליולדת - כשטענה זו באה בניגוד לנייר העמדה, כשלא ניתן לסמוך על מה שהוסבר בעל פה, ואין לו תיעוד בכתב, וודאי כך ניתן להסיק מעדויותיהם של ד"ר מילמן וד"ר אור - שבאו שנים אחר אירוע, כשבידי מי משניהם לא עלה לשחזר ולהעיד אודות מה הוסבר לתובעת כאן - וכל שהעידו היה מתוך הנוהל לפיו נקטו - לפי טענתן.

 

סוף דבר כאן ראו שוב בפס"ד עזבון המנוחה ברוריה צבי ז"ל (סעיף 45)

 

ההחלטה גבי שיטת הלידה

 

34.        כאמור - לא ניתן לקבוע כי החלטת רופאי הנתבעת, לכשעצמה, לבצע בתובעת נסיון לידה נרתיקי, לאור עברה המיילדותי - יש בה התרשלות לגופה, כך לא גבי השימוש באמצעים המכניים והתרופתיים לזירוז הלידה, אך קודם לכל יש לברר האם בפני אותם רופאים ניצבה תמונת מצב מלאה ואמיתית, שהיה בה לשמש בסיס על פיו ניתן היה לקבל החלטה, האם גם אחר שנתקבלה ההחלטה והוחל בתהליך השראת לידה - נקטו הרופאים אותה מידת זהירות לה נדרשו, ומתוך מה שנעשה, ומה שלא נעשה - עלי לקבוע כי כאן לא עמדו רופאי הנתבעת בסטנדרט הזהירות המקובל, שהרי בפניהם היה רק המידע, וגם מסמך אחד של המרכז הרפואי "סורוקה", כי התובעת עברה ניתוח קיסרי בלידתה הראשונה, מתוך שהלידה אז לא התקדמה, אלא שמעבר לאותו מסמך - לא נעשה שום בירור נוסף, אף שהיה בידי הרופאים לעשות כן, שהרי התובעת לא התקבלה לאשפוז כשהיא במהלך לידה, אלא לצורך השראת לידה, והרופאים בחרו לעשות שימוש באמצעים מכניים להבשלת צוואר הרחם, הליך שארך כ- 24 שעות לפחות, במהלכו וודאי ניתן היה לפחות לנסות ולקבל מידע שהיה דרוש לצורך המשך הטיפול בתובעת - מה שלא נעשה, וכך בתמצית ניתן לקבוע כי לא עמדו בפני הרופאים המטפלים אותם נתונים שהיו דרושים להם לצורך קבלת החלטה ראויה - מהי דרך הטיפול העדיפה בתובעת, כשגם אם נבחרה דרך הלידה הוגינאלית, וניתן היה לבחור בשיטה זו, גם אם נעשה שימוש בבלון לצורך הבשלת צוואר הרחם, הנה וודאי היה צורך בנתונים נוספים על מנת לקבוע אם ניתן וראוי לעשות שימוש באוקסיטוצין, אם בכלל, באיזו כמות ולאיזה אורך זמן - מה שלא נעשה.

 

מתוך האמור לעיל - אינני נדרשת לאבחנות שעשו מי מהמומחים אם עצירת הלידה הראשונה, סופה נעשה ניתוח קיסרי, היתה מוחלטת או יחסית, כששניהם מסכימים כי כנראה היה מדובר בעצירה יחסית - שאין בה למנוע ביצוע לידה מאוחרת נרתיקית - שהרי הנתונים הללו כלל לא היו בפני הרופאים המטפלים המחליטים - ואין לנו לקבוע בדיעבד אם היתה החלטתם, במקום ובזמן, מוצדקת, גם לא מבחינת תוצאתה - שהרי עלינו לבחון תוקף הפעולה וההחלטה בעת ובמקום - וכאן כפי האמור לעיל, אין ספק כי אף שהיה די זמן - לא פעלו הרופאים המטפלים על מנת שתהא בפניהם התמונה האמיתית, המלאה - הראויה להוות בסיס להחלטה כזו או אחרת, אף כי שוב, כפי שראינו, אף כפי נייר העמדה, וכפי שנקבע בפסק דין חלמסקי עצם ההחלטה לנסות לידה "נרתיקית" רגילה על אף הידיעה כי הלידה הקודמת היתה בניתוח קיסרי - היא סבירה, תואמת סטנדרט היידע הרפואי, כפי שבא לידי ביטוי בנייר העמדה - ובה עצמה אין התרשלות.

 

ההחלטה לבצע זירוז:

35.        כאמור, הנה לפי נייר העמדה גם אין למצוא התרשלות בהחלטת הרופאים להשרות לידה על ידי שימוש בבלון, כך גם לפי דיעת המומחים שהעידו.

 

מקום זה, במאמר מוסגר וכפי האמור קודם - הנה יש לתת ביטוי לאופן עריכת הרישום הרפואי, שאף שמי מהנתבעת ניסה לייתר מחשיבותו, אין ספק כי יש בו להעיד על דרך ההתנהלות, שהרי לא במסמך אחד, אלא בכל מסמך שנעשה - נרשם כי נעשה שימוש בבלון מסוג "אטד", ורק במהלך העדויות הוברר כי נעשה שימוש בבלון מסוג אחר, וכפי עדות פרופ' אוהל, הדבר הוברר גם לו רק בשיחה בעל פה עם מי מהמטפלים - כאשר הרישום מלמד אחרת. ואף כי אין בשימוש בבלון להעלות או להוריד יש בו, להעיד, כאמור, אודות דרך ההתנהלות, ויש בו גם ללמד, ודאי לא ניתן להסיק מדרך רישום זו,שלא תוקנה (וראו עדותו כאן של ד"ר אור) - כפי טענת הנתבעת אודות תקינות הרישומים.

 

36.        והנה באה החלטת הרופאים המטפלים לבצע זירוז בדרך של הזרקת פיטוצין, וכפי שנאמר בפסק דין חלמסקי, גם במקרים רבים אחרים, גם כאלה שנדונו לפניי (ראה למשל בת.א 4679/02, אלכרם יוסרה ואח' נ' שירותי בריאות כללית, מיום 22.01.06) - אין חולקין כבר, כך מסכימים כולם, כי פיטוצין גורם להגברת תדירות הצירים ולעוצמת ההתכווצויות ולמתיחת הרחם - ועלול הדבר לגרום לקרע ברחם.

 

מתוך כך קובע נייר העמדה כי:

 

"שימוש באוקסיטוצין או פרוסטגלנדינים לצורך הבשלת צוואר או גרימת לידה דורש שיקול זהיר, והחלטה מתועדת של רופא מומחה (על פי חוק זכויות החולה דרושה הסכמת היולדת)."

 

אין חולק כי התובעת לא נתנה הסכמתה, או לפחות לא תועדה הסכמתה למתן פיטוצין, ומעדויות הרופאים עולה כי הוראות נייר העמדה בעניין זה - לא ידועות להם או שלא הופנמו על ידי מי מהם, כאשר אפילו פרופ' אוהל לא ייחס לעניין זה חשיבות מיוחדת -בניגוד לעמדתו בנייר העמדה.

 

אף כי גם כאן ניתן להניח כי יכול והטיפול בפיטוצין בנסיבותיה של התובעת - היה נכון, ואף כי ניתן לקבוע, מתוך עיון ברשומות הרפואיות, כי נעשו ניטור ופיקוח דרושים במהלך הלידה, הנה יש לקבוע כי ראשית לכל - לא היה בידי הצוות הרפואי כל המידע הדרוש על מנת שיקבל החלטה כיצד ובאיזה טיפול יש לנקוט.

 

כפי שנסקר ונאמר בפסק דין חלמסקי, ברי הוא, גם לפי נייר העמדה, גם לפי הצורך בהחלטה מתועדת של רופא מומחה גבי שימוש באוקסיטוצין, גם לפי שנאמר במפורש כי שימוש כזה דורש שיקול זהיר, כי: -

 

"כדי להפעיל את אותו שיקול זהיר, מן הראוי כי יהיו בפני הצוות הרפואי כל הנתונים, וזאת כתנאי ראשון להפעלת אותו שיקול דעת זהיר. הוכח בפני כי הצוות הרפואי לא טרח להביא את תיק התובעת מן הלידה הקודמת, וכל שהיה בפניו הוא פלט המחשב... שבו מופיעים באנגלית רק האבחנות בדבר לידה ממושכת ומצוקה עוברית, שהיו מנת חלקה של התובעת בשנת 1992... המסמך המלא ובו דוח ניתוח הקיסרי, שעברה התובעת בשנת 1992, לא היה בפני הצוות הרפואי, על אף שמדובר בניתוח שבוצע באותו בית חולים... ולא היתה כל מניעה לקבל את התיק. אין מדובר בעניין טכני בלבד, אלא בחובה הבסיסית המוטלת על כל רופא לאתר את המידע הרפואי על המטופל שבפניו, אשר ניתן למוצאו בקלות יחסית..." (סעיף 50 לפסק הדין).

           

ועוד יותר - הנה גם שם, כמו גם בפניי, העיד פרופ' אוהל - כי מן הראוי הוא כי התיק הרפואי יימצא בפני הצוות הרפואי הדן ומחליט בלידה.

 

וכמו שם גם כאן, ובהמשך לאמור לעיל גבי חוסר חשיבות הסיבה, בהכרעה כאן, לעצירת הלידה שהביאה להחלטה לניתוח קיסרי בלידה הראשונה, בה עסקו רבות העדים וב"כ בעלי הדין - שהרי זו לא בוררה כלל טרם החלטת הרופאים בעניינה של התובעת - הנה יש לקבוע כי הצוות הרפואי שקיבל החלטה בלידה נשוא התביעה - לא היה מודע כלל לנסיבות, לרקע ולסיבה שהביאו לעצירת הלידה בלידה הקודמת ומכאן וכפי האמור, לא ניתן להכריע, כפי שיטת הנתבעת, כשנקודת הייחוס היא מה אנו יודעים בדיעבד - וכתוצאה להצדיק החלטת הרופאים באשר לאיך וכיצד ליילד - שהרי בנקודת הזמן האמיתית, עם קבלת התובעת בבית החולים, גם שעות אחרי - לא היתה בידי הרופאים המטפלים תמונת הרקע הרפואי, מיילדותי של התובעת - זה שיש בו לשמש בסיס ראוי ודרוש להחלטה מושכלת. 

 

37.        כפי שנאמר בפסק דין חלמסקי, גם כאן העידו הרופאים המטפלים - ושוב יצויין כי דווקא ד"ר פרידמן שהחליט על מתן פיטוצין לא נדרש להעיד - ואין אנו יודעים, ולפחות הנתבעת לא סברה כי מן הראוי הוא להבהיר עניין זה, מה ידע הוא טרם מתן החלטה - כי לא היה להם צורך בתיק הרפואי הקודם, ואת עמדתם קשה לקבל, וכפי האמור שם, הנה כך ראוי לפסוק גם כאן, באשר להתנהלות:

"ככלל, בעולם המדע, עצימת עיניים מפני נתונים קיימים, או אי נקיטת אמצעים מינימאלים לאיתור אותם נתונים, אינם תופעות מקובלות, ויש בהם משום סתירה לקונספציה המרכזית של עולם המדע, שהיא: איסוף מירב החומר, כדי לקבל את ההחלטה הנכונה, וזאת עקב ההנחה כי כל נתון נוסף, יש בכוחו להשפיע על ההחלטה הנכונה בנסיבות הספיציפיות של אותו מיקרה.

חובת איסוף הנתונים אינה רק בגדר מילוי צו מדעי, אלא היא חלק מן החובות אשר הפסיקה קבעה כי רופא חייב למלאם. כך, למשל קובע השופט ד' לוין בפרשת קנטור הנ"ל, בעמ' 262, בין האותיות ה-ז:               

"התהליך הטיפולי, שבמסגרתו נוצרים אותם 'יחסי השכנות' בין הרופא לחולה שמהם נגזרת חובת הזהירות המושגית של הרופא, קטיגורית, שלושה שלבים: האבחון, ההחלטה על דרך הטיפול והטיפול עצמו. מדרך הטבע, הרי במקרים רבים חוזר תהליך זה על עצמו שוב ושוב במהלכם הרגיל של יחסיט הרופא והחולה, שכן על פי רוב מחייבים הטיפול והמעקב קיומו של רצף בתלי פוסק של החלטות, המתבססות על דברים חדשים המתגלים תוך כדי הטיפול. משום כך, אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל את ההחלטה, ההולמת את המימצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על-מנת שהמימצאים הללו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על מימצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר, שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את המימצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח הפתחות הדברים".

 

(ודברים אלה אומצו בפסיקה מאוחרת יותר; ראה, למשל, ע"פ 116/98 אנדל נ' מדינת ישראל פ"ד מה (5) 276, בעמ' 289, מפי השופט ת' אור, כתוארו אז).

אם הדברים נכונים ביחס לחובה לעשות מאמץ ולמצוא נתונים חדשים, אשר יסייעו לטיפול בחולה, קל וחומר, שחייב הרופא לדאוג לכך שנתונים שכבר קיימים באותו בית חולים, יובאו בפניו כדי שישמשו חומר גלם לאותו תהליך החלטה על דרך הטיפול, כפי שמתארו השופט ד' לוין בפרשת קנטור הנ"ל.

לפיכך, קובע אני כי אי מתן הוראה לאיתור התיק הרפואי הקודם, היא רשלנית".

 

38.        כאמור שם, הנה גם כאן, אם האירועים נשוא המשפט היו קורים כולם בתחילת הטיפול שבוצע בתובעת, דהיינו עם קבלתה בבית החולים - יכול והיה נקבע כי אין עסקינן ברשלנות, שהרי לא ניתן להטיל חובה על בית חולים לדאוג כי רשומות רפואיות, וודאי אלה שנעשו בבית חולים אחר, יהיו נגישות 24 שעות ביום, אך גם כאן הנה היתה התובעת מאושפזת לפחות 24 שעות ואף יותר טרם ההחלטה ליתן לה פיטוצין, כאשר לא מצאתי שום בעיה טכנית לקבל תיק הלידה הקודמת, שאם היה מתקבל - היה וודאי נעשה עיון בו, גם דיון, וכך היתה מתקבלת החלטה מושכלת, כאשר בפני המטפלים מונחים כל הנתונים של הלידה הקודמת.

 

לא מצאתי במיסמוך הרפואי, גם לא בעדויות הרופאים שנבחרו להעיד, כי נעשה דיון או שיקול, אפילו לא במהלך השעות בהן קיבלה התובעת פיטוצין, אף כי וודאי היה מעקב שהרי המינון הועלה או הורד, וניתן לקבוע, לפי הצורך בזהירות הרבה הנדרשת טרם החלטה על מתן פיטוצין - כי הצוות הרפואי לא נקט בה.

 

כך ניתן לקבוע מתוך חומר הראיות, וכפי שנפסק בפסק דין חלמסקי - כי גם כאן לא נתקיים דיון בחלופות שונות, לרבות בנזק הידוע הצפוי ממתן פיטוצין, וגם כאן, ואף כי נעשה מעקב, ויכול ומעקב ראוי - הנה בהעדר המידע הדרוש, אף כי היה די סיפק לקבלו - ניתן לקבוע כי מי מרופאי הנתבעת נהג ברשלנות.

 

להוסיף לכך כי במהלך השעות בהן קיבלה התובעת פיטוצין, ובסביבות השעה 20:00 הוכנס בה קטטר מסוג פולי, כשלפי עדות פרופ' אוהל הליך זה נעשה טרם ניתוח, כשהצוות סבור כי יש צורך בו. דהיינו - כבר בסביבות השעה 20:00, היה כנראה מי שסבר שהתובעת מועמדת לניתוח, ונקט באמצעי הדרוש (כך גם על פי נייר העמדה), אלא שלא נעשה דבר משך שעות לאחר מכן, לבד מהזלפת פיטוצין במינון שונה. מה נעשה, מדוע נעשה, האם נעשה דיון לפני או במהלך, מה היו שיקולי הצוות הרפואי אותו רגע, איננו יודעים, שהרי אין לכך ביטוי בכתובים, כך גם לא מצאה הנתבעת להעיד את מי שטיפל בתובעת אותו מועד, אפילו לא את המיילדת, כדי שתהא בפנינו עדות אודות מי נתן ההוראה להכניס קטטר, ועוד יותר יש להדגיש כאן כאמור, כי גם פרופ' אוהל סבר, כי הקטטר הוכנס כהליך שננקט לפני ניתוח - והנה משהוצג לו, במהלך חקירתו הנגדית, כי הקטטר הוכנס שעות טרם הניתוח - ניסה למצוא לכך סיבה אחרת - שאין לקבלה, כששוב נעשה כאן נסיון לתת הצדקה בדיעבד לפעולות הצוות הרפואי, כשעלינו לבחון אותן במקום ובזמן - כשגם לפרופ' אוהל אין מענה כאן.

 

39.        מכל אלה יש לקבוע כי התנהלות הצוות הרפואי של הנתבעת היתה רשלנית, ולמצער - לא עמדה בסטנדרט הרפואי הראוי והמקובל - גם לפי נייר העמדה.

 

40.        לציין כאן, בהמשך לאמור לעיל, כי מתוך עדויות הרופאים שנבחרו להעיד על ידי הנתבעת לא ניתן להעלות דבר, ואם כן - הרי הוא כנגד טענות הנתבעת, שהרי ד"ר אור העיד כי תצהיר עדותו הראשית הוכן על סמך תיק רפואי, לא על סמך זכרון אישי, כי הוא ראה התובעת, רק אחר יותר מ- 24 שעות מעת קבלתה לבית החולים, אחר שנפלט הבלון, אחר שהוחל בהזלפת פיטוצין, ופעמיים - בשעה 17:50, אז לא רשם דבר אודות ניטור, ואח"כ רק בסביבות השעה 01:00 - אז נתגלה דם בשתן שהוביל להחלטה לבצע ניתוח קיסרי על אתר.

 

ד"ר אור מעיד עוד כי כל מה שאמור בתצהיר עדותו הראשית עד השעה 17:00 - ניתן מהרישום הרפואי (שאודות איכותו הערתי לעיל) ומהמקובל, כשכפי עדותו עוד, אחר שהוצג בפניו כי לא נמצאה הסכמתה של התובעת למתן פיטוצין, אין היא דרושה כלל מאחר ומדובר בתרופה - כך בניגוד גמור לנייר העמדה; עוד העיד כי אין הוא יודע מהם המסמכים שהוצגו על ידי התובעת עם קבלתה בבית החולים. חלק מעדותו סותר אפילו את שיטת פרופ' אוהל, המומחה מטעם הנתבעת, כך בהתייחסותו לסיבה לעצירת הלידה הקודמת אצל התובעת, האם היתה מוחלטת או יחסית, שכפי עדותו - אין משתמשים במונחים שכאלה, והנה מכאן עולה כי הרופאים המטפלים, אלה שבמקום, כלל לא היו סבורים כי יש חשיבות לסיבה לעצירת הלידה הקודמת - ומכאן, שוב, מה מעלה או מורידה האבחנה המאוחרת שמנסה לעשות הנתבעת באמצעות חוות הדעת של פרופ' אוהל - שהרי מלכתחילה לא נעשה הבירור הדרוש ולפי ד"ר אור - זו כלל לא היתה דרושה.

 

ד"ר אור העיד עוד, ואין לי להכביר על המשתמע מעדותו, כי יש נוהג של ביקור רופאים ללא שנעשה בו רישום. עוד לא ניתן לקבל עדותו גבי קיומה או לא של אפשרות "חוקית" לברר מידע חיוני אודות מטופל, גם אם הוא נמצא בבית חולים אחר, כך גם לא ניתן לקבל עדותו והסבריו גבי הרישום המוטעה שנעשה במספר מסמכים גבי השימוש בבלון מסוג "אטד", שלפי טענתו, בה אני רואה אפילו נסיון להתחכם, אין מתקנים טעות שנפלה - כשברי היה כי הבין משמעות מה שנשאל, כשלא היה בידיו להסביר מדוע לא נקט מי מהצוות באפשרות לתקן, ברישום מאוחר - "טעות" שנפלה במספר מסמכים.

 

41.        כך גם ניתן להתייחס לעדותה של ד"ר מילמן, שראוי לא להכביר בה, משום מה שעלה ממנה. רק אציין כי אף שהעידה כי ההחלטה ליילד התובעת, לידה רגילה, היתה מושכלת, נסמכת על בחינת נתונים, ואחר התייעצות - הנה לא בא לכך שום סיוע או חיזוק במיסמוך או בעדויות אחרות, ובניגוד לשיטתה - לא נרשם דבר במסמוך אודות הסבר כזה או אחר שניתן לתובעת, או עמדה שהיא הביעה.

 

            כן הוברר כי אף שנייר העמדה קובע כי החלטה ליילד לידה רגילה אחר ניתוח קיסרי צריכה להנתן על ידי רופא מומחה - לא היתה כזו ד"ר מילמן, עמה התייעץ, כפי הנטען, הרופא שקיבל התובעת בבית החולים - שלא נדרש להעיד, שדווקא בעדותו היה להועיל שהרי כך יכולנו לדעת מה היה המידע בפני מי מהרופאים במועד הדרוש - גם מה נאמר לתובעת או הוסבר לה. 

 

            סופה של עדות עלה כי למה שנאמר והוצג בתצהיר העדות הראשית - אין בסיס, ולא אכביר עוד גבי אופן מתן העדות באולם - לה מנסה ב"כ הנתבעת ליתן הסבר בסיכומי טענותיה - אותו אינני מקבלת.

 

הסכמה מדעת:

42.        בהמשך לאמור לעיל, גם אחר בחינת עדויות הרופאים, גם אחר בחינת חוות הדעת וחקירתו הנגדית של פרופ' אוהל, תוך התייחסות לנייר העמדה והוראותיו, להלכה ולפסיקה - הנה יש לקבוע כי לא ניתנה הסכמה מדעת של התובעת ובעלה לטיפול שבוצע בה.

 

לא אכביר כאן גבי המקור המשפטי הסטטוטורי לזכותה של התובעת כאן, רק אפנה להוראות סעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996, ולהלכה - כפי שקובצה בפס"ד חלמסקי, מתוך ע.א 4384/90 ואטורי נ' בית חולים לניאדו, פ"ד נא (2) 171, בעמ' 182, בע.א 4960/04 ערן סידי ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח', מיום 19.12.05 ובפסק הדין המנחה, בע.א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו (4) 746.

 

ממה שהוצג והוברר הנה יש לקבוע כי לתובעת לא הוסברו על ידי הצוות הרפואי הסיכויים והסיכונים, המעלות והחסרונות של מתן פיטוצין - אף כי נדרשה הסכמה מפורשת ומתועדת, כך גם כאשר אני לוקחת בשיקול את עדותם של התובעים אודות עמדתם גבי אפשרות ביצוע הלידה בדרך ניתוח קיסרי, מתוך הרצון להמנע מסבל, מכאבים, מהתמשכות הליך, כאשר העידו עוד כי הובטח להם כי הנסיון ליילד בדרך רגילה יהא מבוקר בזמן, וראה האמור גם בעניין זה בפסק דין חלמסקי, וכפי האמור שם הנה גם כאן ניתן לקבוע כי: -

 

"מכל מקום, ההחלטה של הצוות הרפואי שלא לבצע את הניתוח הקיסרי נבעה מהשקפה רפואית בדבר הניסיון למצות עד כמה שאפשר את הניסיון ללידה ולדנית, אך זאת מבלי להביא בחשבון את עמדותיה של היולדת (וכאשר הייתה חלשה ולא יכלה להביעם, את עמדות בעלה). גישה זו של הצוות הרפואי של הנתבעת, מנוגדת לאוטונומית הפרט ולחוק לפסיקה ואף לנייר העמדה, המכפיף את "זכות" הרופא לנסות לידות רגילות למי שעברה קודם ניתוח קיסרי, בהסכמת היולדת כאשר ההחלטה מתועדת".

 

            ובהמשך, ממש כפי שיש לקבוע כאן:

                       

                        "גם אם אקבל את גישתו של פרופ' אוהל, המומחה מטעם הנתבעת, לפיה "כל מקום שמוזכר פיטוצין לאחר לידה קיסרית בעבר, מוזכר שיש ויכוח בנושא בין הרופאים. למרות זו, הדעה הרווחת היום שמותר לתת" (עמ' 59, שורות 25-27 לפרוטוקול), עדיין יש לפעול על פי עקרונות נייר העמדה והחוק והפסיקה לעניין הסכמה מודעת של התובעת, והסכמה מודעת כזאת לא ניתנה. אין די בכך שהרופא פעל לפי הבנתו ומצפונו, וגם אין די בכך שעל פי עדות גב' אהרוני, זאת הייתה המדיניות המקובלת לנסות לידה רגילה לפני שעושים ניתוח קיסרי (עמ' 219-218 לפרוטוקול). חובת הצוות הרפואי הייתה להביא בפני התובעת את האופציות השונות, וזאת במיוחד כאשר בנוסף לניסיון ללידה רגילה (אשר קבעתי כי הוא לכשעצמו אינו בגדר רשלנות; ראה פיסקאות 47-46 לעיל), החליט ד"ר דרגון על מתן פיטוצין, כאשר ליולדת לא הוסבר מה הן המשמעויות והסיכונים הכרוכים בעירוי זה למי שעברה ניתוח קיסרי, ביחס לאפשרות של קריעת הרחם". 

 

והדברים, כאמור, יפים כאילו נאמרו לענייננו.

 

43.        לא אכביר גם, מעבר למה שנאמר בעבר, אודות חובת הרופא לקבל הסכמת המטופל לטיפול, תוך שהוא נדרש למסור למטופל מידע רפואי בדבר הסיכונים והסיכויים של הטיפול, במיוחד גבי חובה זו בעת שנידון טיפול שאינו חיוני, שאינו דרוש לביצוע על אתר, אלא כמו זה שניתן כאן - שנמשך שעות ארוכות, והיה צפוי להמשך כך. כאן כבר נקבע כי הסכמה מדעת לטיפול מבוססת על שקלול חיוניות הטיפול וסיכויי הצלחתו מצד אחד, עם תדירות הסיבוך האפשרי ומידת חומרתו, מצד אחר. 

 

כך נקבע בע"א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופ' י. שדה, פ"ד נו' (4), 746, כי הזיקה בין פרטי המידע הרלוונטיים מגדירה את היקף הגילוי הנדרש ומחייבת מתן מידע מלא על סיכויי ההצלחה, כי ככל שהטיפול אינו חיוני - הנה כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר.

 

עוד נקבע שם כי ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי, וכך ניתן להתייחס לדרך הטיפול שננקטה בתובעת שבפנינו, נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי הצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, אפילו אם אלה נדירים.

 

כפי שיטתו של כב' השופט י. טירקל שם, הנה אין ללמוד מהגדרות ניתוח כ"אלקטיבי" כי מדובר בניתוח קל או בניתוח שאינו הכרחי, ואין בהגדרתו בתור שכזה כדי להטיל על הרופא חובת הסבר "מוגברת", כשלפי המשמעות המקובלת, ניתוח "אלקטיבי" הוא ניתוח שאינו דחוף, הנתון לבחירתם או להחלטתם של הרופא המטפל או של המטופל, וכך נקבע כי במקרה שכזה על הרופא להביא לידיעתו של המטופל את הסיכונים הכרוכים בטיפול הרפואי, מקטון ועד גדול, על מנת לאפשר לו לבחור בין החלופות האפשריות, ואל לו לרופא לשים עצמו במקום המטופל - מה שלא ננקט כאן.

 

עוד נקבע שם כי יש לזכור כי בשקילת הסיכויים והסיכונים יש משקל שונה לאישיותו, לאורח חייו ולעיסוקיו של כל מטופל ומטופל, וכי יש לתת בידי המטופל המידע הדרוש להחלטתו ולהניח בידיו הבחירה, ובדרך כלל אין להשאירה בידיו של הרופא - מה שגם לא נעשה כאן, ולפחות לא הובאו ראיות כי כן נעשה.

 

והנה כפי שנאמר שם יש להכריע גם כאן, כי מתן טיפול רפואי ללא קבלת הסכמה כלל, או ללא קבלת הסכמה מדעת, הכרוך בהפרה מצד הרופא את חובת הגילוי המוטלת עליו, מהווה הן עוולה של תקיפה והן עוולה של התרשלות אפילו לא מוכח הקשר הסיבתי בין הפרת החובה ובין מתן ההסכמה - וכאן הנה קבעתי כי הנתבעת כשלה.

 

וראה עוד בע"א 4960/04 ערן סידי ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח', שניתן ביום 19.12.05, במיוחד בסעיפים 10 ו- 13 לפסק הדין, ובת.א 559/01 (בית המשפט המחוזי חיפה) סתאחי אליהו נ' מדינת ישראל ואח', על ידי כב' הנשיאה הש' ב. גילאור, תק - מח 2005 (4) 7501, מיום 29.12.05, שם נאמרו דברים יפים גם לענייננו: -

            "הלכה היא, כי אין די בקבלת הסכמה פורמאלית של מטופל לטיפול רפואי המוצע לו, ועל מנת שהסכמתו של מטופל תחשב כ"הסכמה מודעת", יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול, על הסיכונים הכרוכים בו ועל טיפולים אלטרנטיביים אפשריים. חובה זו והיקפה מעוגנות כיום בחוק זכויות החולה, תשנ"ו 1996, שטרם נכנס לתוקפו עת קרות האירוע נשוא התביעה, אולם הוראותיו למעשה משקפות כללים ועקרונות שהוכרו וגובשו בפסיקה שקדמה לחקיקתו [ראו ע"א 6153/97, שטנדל נ' פרופ' יעקוב שדה, פ"ד נו (746 (4; ע"א 2781/93

            דעקה נ' ב"ח כרמל" חיפה ואח', פ"ד נג (526 (4, (להלן: "עניין דעקה")].

היקף הגילוי נקבע, בין היתר, לפי מידת דחיפותו של הטיפול, אמנם כאשר מדובר בניתוח אלקטיבי, חובת הגילוי רחבה יותר. גם אז, אין המטפל נדרש לפרוש בפני המטופל את הסיכונים הזניחים והשוליים, ובוודאי שלא סיכונים שאינם נלווים לטיפול המוצע עצמו, אלא טבועים בכל טיפול באשר הוא, שכן לאלו אין סוף ואין בהם כדי לסייע לחולה לבחור בין חלופה ניתוחית מוצעת לאחרת. כמו כן, יש ליתן משקל לסיכויי הצלחת הטיפול, וחיוניותו. היקף חובת הגילוי ייגזר משקילת מכלול המשתנים הללו".

וכבר נאמר בע"א 6948/02 פנטה אדנה נ' מדינת ישראל,

משרד הבריאות. פ"ד נח       (2): -

"אין לדרוש מן הרופאים שהיקף ההסברים שניתנים למטופל יהיה מוחלט, ויכלול סיכונים רחוקים ובלתי משמעותיים. ניתן לצמצם היקף זה לגדרם של סיכונים ממשיים בלבד, שהנם מהותיים בנסיבות העניין". (פסקה 18 לפסק הדין).

כן יש לציין כי עצם חתימת המטופל על טופס ההסכמה אינה מהווה תנאי מספיק להוכחת קיומה של ההסכמה מדעת. ההסכמה מדעת נבחנת באופן מהותי, ובהיעדר פירוט על הטופס של הסיכונים מפניהם הוזהר, הרי עניין החתימה אין בו כדי ללמד מה הוסבר לחולה... " (סעיף ד' לפסה"ד).

 

44.        מתוך הראיות שהוצגו עולה כי לתובעת, לתובעים, לא הוסבר הדרוש והראוי ודאי לא באופן ובמידה הנדרשים, ודאי לא הוחתמה התובעת, בניגוד גמור להוראות נייר העמדה, על הסכמתה למתן פיטוצין - ובכל אלה חדלו רופאי הנתבעת.

 

סוף דבר כאן:

45.        מתוך המקובץ הנה יש לקבוע כי הנתבעת התרשלה בטיפולה בתובעת החל מדרך קבלת ההחלטה אודות סוג הלידה שיבוצע, עבור דרך השימוש בפיטוצין, תוך סטייה מנייר העמדה, ללא שניתנו הסברים מתאימים, מבלי שניתנה התחשבות ברצונות התובעת, ולסיכונים הנלווים, ושוב לציין כאן, כי אף שפרופ' אוהל נתן הסבר וגם הצדיק ההחלטה גבי אופן הטיפול וגם את הטיפול גופו, הנה יש לראות בעדותו את אותה חוכמה שלאחר מעשה, לפיה אין אנו פוסקים, והרי גם הוא הסכים כי במקום ובזמן - לא נעשו הדברים הדרושים והראויים, כך גבי בירור רקע, כך גבי אי קבלת מסמוך רפואי דרוש, כך גבי אי קיומו של דיון (ראה עמוד 114 לפרוטוקול מיום 09/10/07), כך גבי אי נקיטה בדרוש על פי הצורך לחלוק הסיכון עם היולדת (עמ' 116 לפרוטוקול הנ"ל), כך גבי הנובע, או הדורש מסקנה, מהרישום הלקוי, למשל באשר לסיבה להכנסת קטטר, המוכנס טרם ניתוח, כשהוא עצמו העיד כי אין הוא "יודע מה קרה כאן" (עמוד 96 לפרוטוקול הנ"ל), שלשיטתו קודם ידעו הרופאים מה דרוש להעשות עם קבלת התובעת בבית החולים, שסופו ניתן לקבוע כי לא היה להם המידע המלא הדרוש, כשגם הוא מעיד כי אין הוא יודע מה היתה הסיבה לעצירת הלידה בבית החולים "סורוקה", שהרי אפילו בעת עדותו - לא הוצג בפניו המיסמוך, ומכאן יש לתהות כיצד ניתן לקבוע, בדיעבד, כי השיטה עליה הוחלט היתה נכונה, כשיתירה מאלה הנה בחקירתו החוזרת העלה הוא עצמו לפתע אפשרות נוספת לקריעת הרחם שאירעה, שמא זו תולדה של הפלה שעברה התובעת בעברה, כשיש לציין כאן כי אפשרות זו לא הועלתה, לא נדונה, לא נטענה, וגם לא הובאה שום ראיה כאן קודם החקירה החוזרת, ואם כך סבור היה פרופ' אוהל שלב זה של הדיון - האם אין לראות בכך סימן נוסף לזהירות היתירה בה היו צריכים לנהוג הרופאים המטפלים עם קבלתה של התובעת בבית החולים, עם החלטתם גבי שיטת הלידה, גבי שימוש בפיטוצין? האם אין זה ברור כי על הרופאים לברר, בזמן אמת, מה היתה הסיבה לאי התקדמות הלידה שנעשתה במרכז הרפואי "סורוקה" - כבסיס להחלטה מה ייעשה בלידה הנוכחית?

 

            ובתמצית ייאמר כי עיון מעמיק בעדותו של פרופ' אוהל מעלה כי אין בו הסכמה אמיתית למה שנעשה בתובעת, ואם היה הדבר תלוי בו - היה נוקט אחרת.

 

הקשר הסיבתי:

46.        כפי הידוע נדרש בירור שאלה נוספת כשעוסקים אנו בעוולת הרשלנות, והיא הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה - אותה קבעתי לעיל - לבין הנזק שנגרם.

 

            הקשר הסיבתי נקבע על פי מיון עובדתי ומשפטי, כשמההיבט העובדתי יש לאתר את מכלול הגורמים "בלעדיהם אין", ומההיבט המשפטי - הנה יש למיין אותם הגורמים שבעיני המשפט נחשבים הם בני חבות ("הסיבה") תוך יישום שיקולי מדיניות משפטית.

 

            באשר לקשר הסיבתי המשפטי, לא אוסיף עוד על מה שנאמר קודם, שהרי בתי המשפט אימצו מימים ימימה את מבחן הצפיות, קרי - אם המזיק, כאדם סביר לא חזה ולא יכול היה לחזות מראש, כי מעשהו או מחדלו יגררו אחריהם תוצאה מזיקה כלשהי למי שהוא חב כלפיו זהירות - כי אז לא יחוב הוא בפיצוי בגין הנזק שנגרם.

 

            באשר לקשר הסיבתי העובדתי הנה נקבע כי יסוד זה של עוולת הרשלנות מחייב התייחסות לשאלה האם התנהגותם הרשלנית של מי מהנתבעת היוותה סיבה הכרחית לתוצאה המזיקה, כשבענייננו - הנה כמעט אין ספק כי היא זו שהביאה לתוצאה, ויש לקבוע כי התובעים הוכיחו, במידת המוטל עליהם, גם את אפשרות קיום הקשר הסיבתי, ובמאמר מוסגר אומר כי גם אם היה מועבר הנטל אל הנתבעת - הייתי קובעת כי לא הרימה אותו.

 

כפי שנפסק בע"א 7375/02, בית חולים כרמל חיפה נ' עדן מלול ואח', תק על 2005 (ו) 4239, הנה יש לקבוע כאן, והדברים האמורים שם הם הנותנים: -

"הנה כי כן, בהקשרים שונים בדיני הנזיקין ... נשללה גישה של "הכל או לא כלום". אני מבקשת לצרף דעתי לדעותיהם של השופטים הסבורים שבקביעת קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות (מוכחת) ונזק (מוכח), במצבים שבהם מדובר בגורם הידוע כמסוגל, תיאורטית, לגרם לנזק אשר היה על הנתבע לצפותו, אך לא ניתן להוכיח מה היה תהליך הגרימה בפועל, נוכל להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק שייקבע על פי ראיות ססיסטיות או בדרך של אומדנא. בדרך זו צעדה הערכאה הראשונה, ועל דרך העיקרון הדברים מקובלים אף עליי.

אדגיש כי גם באותם מקרים בהם נוכל, לדעתי, לנקוט בדרך זו, אין המדובר בזניחה מוחלטת של נטל השכנוע על פי מאזן ההסתברות. עדיין מוטל על התובע להוכיח על פי מאזן ההסתברות שהנתבע התרשלו כלפיו, שהתרשלות זו יצרה גורם המסוגל לגרום לנזק המסוים שנגרום לו, שניתן וצריך היה לצפות נזק זה, וכי קיימים סיכויים ממשיים - אף אם לא ניתן להוכיח ששיעורם עולה על 50% - שהגורם האפשרי גרם בפועל לנזק. כמו כן עליו להוכיח, על פי מאזן ההסתברות, כי בעניינו קיים קושי מובנה של סיבתיות עמומה, דהיינו כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על פי "מבחן האלמלא".

26. למען הסר ספק, אני מבקשת לרשום מילות הסתייגות והבהרה: אין אני מציעה לזנוח את הכלל הרגיל לפיו על התובע בנזיקין להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי בין ההתרשלות והנזק על פי מאזן ההסתב רות. אין אני מציעה גם לקבוע כלל שכוחו יפה בכל מקרה של טענה בעניין רשלנות רפואית. אין בכך צורך, ובמקרים רבים ניתן גם צריך להוכיח (או לשלול) בתביעה בעניין רשלנות רפואית, את מלוא שרשרת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק על פי מאזן ההסתברות.

ראוי עם זאת, לדעתי, לרכך את הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי בין התרשלות בנזק עפ"י מאזן ההסתברות רק באותם מקרים בהם גישת "הכל או לא כלום", גורמת לאי צדק. אי צדק זה יכול להתעורר, למשל, בהקשרים בהם מוכח שקיימת אי ודאות מובנית בשאלה מי מבין גורמי סיכון מוכרים לנזק, שחלקים עוולתיים, גרם בפועל לנזקו של התובע. במקרים אלה, נוכל לתת לכל גורם אפשרי, הן אלה שיש עמם והן אלה שאין עמם אשם, את המשקל המתאים בנסיבות העניין.

ועוד: אני מציעה להביא בחשבון רק גורמים משמעותיים ולהתעלם מסיכונים זניחים ומזעריים...".

 

וראו עוד בת.א 102464/01 (בית משפט שלום ת"א, דמרי נורית ואח' נ' בית החולים אסף הרופא ואח', מיום 08.05.07, תק - של 2007 (2) 10149 (כב' השופטת בילהה טולקובסקי):

 

                        "סוגיית שאלת הוכחת הקשר הסיבתי, שבה ומעסיקה את בתי המשפט, בעיקר בתביעות שעילתן רשלנות רפואית,שכן במקרים לא מעטים, קצרה ידו של מדע הרפואה מלספק הסבר ותשובות מוחלטות או אף מסתברות, לסיבתם או תהליכי גרימתם של נזקים מסויימים. על מנת להתמודד עם הבעייתיות המתעוררת במצב של "סיבתיות עמומה", פותח בפסיקה מודל המרכך את דרישת הוכחת הקשר הסיבתי ועל פיו, די בהוכחה בהסתברותית, בשאלת קיומו של קשר סיבתי, ראה פסק דינה של כב' השופטת שטרסברג - כהן, בדעת מיעוט, בע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללי לעובדים בא"י, פ"ד נג (2) 680, שם נפסק די לא יהא זה צודק לנקוט בגישה של "הכל או לא כלום", השוללת מתן פיצוי לנפגע במקרה שבו הוכחה התרשלות אך לא ניתן לבסס קשר סיבתי עובדתי, נוכח חוסר הידע ואי בהירות באשר לגורמים למחלה ולתהליך התהוותה ועל כן, ראוי להסתפק, במקרים כגון דא, בהוכחה הסתברותית לגבי הקשר הסיבתי, לפיה יגזר שיעור הפיצוי בו יזכה הנפגע... " (סע' 45 לפסק הדין).

 

 

47.        כאמור, מתוך כל המקובץ, אני קובעת כי הנתבעת אכן חבה כלפי התובעים, הן מתוך בחירת דרך הטיפול שננקט, הן מתוך מחדלה ליתן בידיהם המידע וההסבר הדרוש, טרם מתן הטיפול, גם במהלכו, עבור דרך הטיפול גופו, וכך אחר שיקול הזהירות שראוי לנקוט בה בהכרעה כמו כאן, כפי דברי כב' השופטת, סגן נשיא (כתוארה אז) ב. גלאור, בת.א 346/02 (בית משפט מחוזי חיפה) רחאל עזאלדין ואח' נגד ד"ר וילנסקי ילנה תק -מח, 2005 (2) 509 היפים לענייננו:

            "אכן, בקביעת נורמות התנהגות בחדר לידה מהלך ביהמ"ש על חבל דק. עלינו להגדיר את סבירות פעולותיו של הצוות הרפואי נוכח מכלול הנתונים העומדים בפניו בשעת מעשה ולא על פי "מבחן התוצאה". יש להישמר מקביעת נורמות התנהגות בחדר לידה אשר יובילו לרפואה מתגוננת ... שלא לצורך".

 

ועוד אוסיף כאן מהאמור בפסק דין חלמסקי הנ"ל (סעיף 85) - כי גם בעניינם של התובעים הנה אין להפעיל תקנת הציבור בכיוון של מתן פטור מאחריות רופא, כי דווקא הצורך להגן על הציבור ולשמור על רמת רפואה גבוהה, על פי הדין, תוך הקפדה על כללי ההסכמה מדעת ואי סטייה מניירות עמדה של גופים רפואיים מקצועיים - מחייב התוצאה - שהיא הטלת אחריות על הנתבעת.

 

48.        מקום זה, וכמעט במאמר מוסגר, אני מבקשת להתייחס לטענות שונות של הנתבעת בסיכומיה, מתוך החשיבות שאני רואה במתן מענה להן. 

 

            קודם לכל, ייאמר כי אינני מוצאת מהו הטעם בטענת הנתבעת כנגד התובעים כי חזרו בהם מחלק טענותיהם - והרי כך צפוי וראוי היה להינקט אחר שיקול הראיות - מה שלא ניתן לומר כי נקטה בו היא עצמה, שגם בסיכומיה, חזרה על טענותיה שמתחילת דיון - כאילו לא ניתנו ראיות, כאילו לא הוברר דבר בין לבין - שדווקא ראוי היה כי היא זו שתיתן שיקול נוסף שמא תתקן עמדתה - לפי הראיות שניתנו.  

 

            הנתבעת, כאמור, חזרה בסיכומיה על טענות שלא בא להן שום ביסוס בראיות - ראו למשל האמור בסעיף 13 לסיכומים, שם נטען שוב כי אי המניעה ליילד לידה וגינאלית נדונה עם התובעת ואף הוסברה לה - כשהטענה סומכת כאן על עדותה של ד"ר מילמן, שאודותיה הערתי לעיל; כך גם באשר לאמור בסעיף 14 לסיכומי הטענות שם דובר בהתייעצות שעשה הצוות הרפואי באשר לממצאים, אבחנות ודרכי טיפול אפשריות - שזכרה לא בא ברישומים; כך בהתייחסות, למשל להכנסת קטטר "פולי", לפי הטענה כי מקובל לנקוט כך באשה שקיבלה אפידורל - כשפרופ' אוהל, המומחה מטעם הנתבעת, מעיד כי כך ננקט משסבורים כי יש לבצע ניתוח, ובתכוף - כשמאוחר יותר, יש ניסיון לפרש את דברי פרופ' אוהל - כאילו לא הבין או לא התכוון - מה שלא ניתן לייחס לו.

 

            אינני מוצאת מקום להכביר גבי טענת הנתבעת ומה שהוברר מעדויות הרופאים מטעמה, כי יש ליתן התייחסות לבדיקות, שכביכול נעשו, אף אם לא נרשמו ברשומה הרפואית - טענה תמוהה, שאין לקבלה, וודאי לא כשמעידים הרופאים שנים אחרי - ורק מתוך נוהל, אפילו לא מזיכרון - שהרי אין ברישומים החסרים דבר שיעיד. 

 

            לא מובן לי כיצד, לפי מה שהוברר, מסיקה הנתבעת כי ניכר גם מהרישום הרפואי, גם מעדותם של ד"ר מילמן וד"ר או,ר כי הפיקוח הרפואי היה מקצועי, ובהתאם לסטנדרטים המקובלים - שהרי הוברר כי לא כך. 

 

            לטענת הנתבעת כי בפני רופאי הנתבעת עמד כל המידע הדרוש, לרבות המידע באשר לעברה המיילדותי - יושב כי לא כך הוא, והדבר עולה מעדותו של פרופ' אוהל, ולטענתה   כי בין אם עמד המיסמוך אודות עברה המיילדותי של התובעת ובין אם לא, הרי האמור בו היה מחזק העובדה כי סיבת הניתוח קיסרי בלידה הראשונה איננה cpd ובוודאי שלאcpd  מוחלט - לא אוסיף על מה שנאמר לעיל, אלא כי לא ניתן להתייחס לטענה גבי חיזוק בדיעבד - שהרי הדברים אמורים להיבחן לפי מה שהיה ידוע במועד הרלוונטי- הוא מועד קבלתה של התובעת לבית החולים - שאז, וכאמור לעיל גם שעות אחרי - לא הושג המידע הרלוונטי, וכך ייאמר גם אודות הנטען בסעיף 38-41 לסיכומים. 

 

            יאמר עוד כי לא קיבלתי את טענתו של ד"ר אור, שהמשך לה בא בסעיף 41 לסיכומי הטענות, כי ניסיון להשיג ולאתר חומר רפואי במוסד אחר, אינו עולה קנה אחד עם הקבוע בחוק באשר לחיסיון הרפואי המוטל על רופא במסגרת יחסיו עם מטופל - שלא מצאתי אף לא קצה ניסיון לקבל הסכמת התובעת, שלה החיסיון, לקבל המיסמוך הדרוש מהמרכז הרפואי "סורוקה". 

 

            באשר לאמור בסעיף 42 לסיכומי הטענות - לא ברור לי מדוע חוזרת הנתבעת וטוענת, אחר כל מה שהוברר כי ההחלטה לבצע ניסיון לידה וגינאלית, באה אחר התייעצות ודיונים שנערכו בין אנשי הצוות הרפואי ובכפוף להסכמתה ואפילו העדפתה של התובעת - כשאין לכך שום עיגון בראיות, כשהנתבעת סבורה, כך נראה, כי אם תחזור ותטען - הנה בחזרה בלבד יהא משום הצבת בסיס לטענה - ולא היא.

 

            באשר לאמור בסעיף 45 לסיכומי הטענות, הנה אומר כי דוקא היא הנותנת, והדרך הפתלתלה בה מנסה ללכת ב"כ הנתבעת מביאה, לשיטתי, למסקנה אחרת.

 

            כבר הערתי לעיל אודות התייחסות הנתבעת לתיקון נייר העמדה, והצגת התיקון במסגרת סיכומי טענות. 

 

            לאמור בסעיף 58 בסיכומי הטענות - אינני מוצאת להתייחס, בהעדר טעם, רק אומר כי לא ברורה לי טענת הנתבעת כי גם אם לא נרשם ברשומה רפואית כי נתקיים דיון - הרי על בית המשפט להסיק מתוך מספר הרופאים שטיפלו בתובעת - כי נעשה, כי אם היתה התנגדות של אחד הרופאים לדרך הטיפול שננקטה - הנה אז היתה נרשמת דעתו - מאחר ולא בהנחות, ולא בתהיות עוסקים אנו - אלא בראיות. ברי מדוע לא יכולה להינתן משמעות לטענה כאן - ומוטב לו לא היתה מועלית. 

 

            לא ברור לי, מתוך מה שנדון לעיל, כיצד טוענת הנתבעת כי ניהול הרשומה בעניינה של התובעת נעשה באופן מפורט ומדוייק וללא רבב, כך כאמור לא ברורה לי הטענה באשר לקיום התייעצויות ודיונים בעניינה של התובעת - כשכאמור - אין לכך שום עוגן בראיות.

 

סוף דבר, ואכן במאמר מוסגר, אעיר עוד כי לא ברורה לי הדרך בה מבקשת הנתבעת שלא להתייחס להחלטת כב' ש. מ. דרורי בפס"ד חלמסקי, מתוך הערכאה בה הוא יושב, בעוד שהיא מבקשת כן להתייחס לפס"ד של בית משפט מחוזי אחר, שניתן אמנם בהרכב של שלושה - כשעסקינן בערכאה זהה.

 

הנזק:

49.        מתוך תוצאת הדיון בחבות הנתבעת הנה יש לדון בטענות התובעים גבי הנזקים שגרמה להם התרשלותה, ואומר כבר שלב זה כי לא מצאתי לקבוע כפי שיטתם, כי אחר בחינת ושיקול העדויות מצאתי להעדיף, כאן, בחלק, את שיטת הנתבעת גבי הנזקים שנגרמו או לא נגרמו להם.

           

כפי שראינו, ואף שתחילה ניתנה חוות דעת, חזרה בה התובעת מטענותיה גבי נזק נפשי כלשהו שנגרם לה - ועל כן אין לדון בהן.

 

לציין עוד כי גבי הטענות בסוגיית הנזק העידו רק התובעים עצמם, כשלעדויותיהם לא ניתן כמעט חיזוק אחר.

 

נכות תפקודית, הפסד שכר לעבר והפסד כושר השתכרות

50.        אף כי מצערת מאוד תוצאת הטיפול שנעשה בתובעת, והיא כריתת רחמה, לא ניתנו ראיות שיש בהן לתמוך טענותיה גבי נכות תפקודית כלשהי שנותרה בה, כי יש בנכות הרפואית שבה (גם אם אלך כאן בשיטתו של פרופ' י. שנקר) כדי להשפיע על כושר השתכרותה.

 

כך הוברר, למשל, כי התובעת ביקשה להקפיא, עוד טרם סיום הריונה (כשבועיים וחצי לפני) לימודיה, וכחצי שנה אחר הלידה החלה ללמוד תכנות מערכות מידע - למשך שנה. 

 

לא התרשמתי כי תוצאת הלידה כאן, וכאמור לעיל, עד כמה שהיא מצערת, היה בה כדי לעצור מהלך חייה של התובעת, ולהשפיע, מידה זו או אחרת, אודות כושרה לעבוד או על בחירתה לעסוק בעיסוק זה או אחר - הקשור לזה בו עסקה טרם הלידה.

 

אינני מקבלת טענת התובעת כי מה שנעשה בה היה בו כדי למנוע שובה למעגל העבודה, גם את חזרתה למקום עבודתה קודם הלידה (ומכל מקום לא הובאו ראיות כאן). כאמור אינני סבורה כי מה שנגרם בה היה בו כדי למנוע ממנה השלמת קורס ניהול רשתות מייקרוסופט אותו למדה - שהרי ניתן היה לה להשלים או להצטרף לקורס מאוחר יותר - וכפי שנוכחנו, הנה כחצי שנה לאחר הלידה החלה אכן ללמוד אך קורס אחר. 

 

לא ניתנו ראיות שיש בהן די כדי לבסס טענות גבי הפסד כושר השתכרות, וודאי לא לעתיד, שהוא תוצאת מה שנעשה בתובעת, כשמאידך - יכול והפסדים כאלה או אחרים שנגרמו לתובעים - באו בשל הצורך לטפל בילד שנולד. לכך כיוונו חלק טענותיהם -והם גם ביקשו, ובקשתם נעתרה, לפצל סעדים. 

 

אחר עיון ושיקול טענות בעלי הדין, ומתוך קבלת חלק טענות התובעים, כי לפחות גבי חלק תקופת העבר נגרמו להם אכן הפסדי שכר, ומתוך שיש לקחת בשיקול אפשרות פגיעה בשכר עתידי של התובעת (לפי ההלכה - ולא אוסיף כאן), אני מוצאת לפסוק תחת פריט זה של הפסדי שכר בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד, סך גלובאלי של 50,000 ₪.

 

במאמר מוסגר אעיר כאן לבאת כוח הנתבעת כי לא ירדתי לסוף דעתה ולפשר האמור בסעיף 96 לסיכומי טענותיה - כי הנתבעת שומרת על זכותה להגיש תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי - מחלקת הבטחת הכנסה - כאילו עוד נותר שלב בדיון שניתן להביא בו ראיות.

 

סיעוד ועזרת זולת (עבר ועתיד)

51.        לבד מטענות התובעים - לא הובאו כאן שום ראיות, ומכאן שניתן היה שלא לפסוק דבר תחת פריט זה (כשגם כאן יש רגליים לטענה כי אם נזקקו התובעים לסיעוד ועזרה - היה זה גם בשל הצורך לטפל ביילוד).

 

יחד עם זאת ומתוך שברי הוא כי התובעת נזקקה לעזרה וסיוע, לפחות תקופה מסויימת אחר הניתוח שנעשה בה ותוצאתו, לפחות עד תחילת לימודיה, ומתוך ההלכה הנותנת כאן - אני מוצאת לפסוק לתובעים סך גלובאלי של 15,000 ₪.

 

הוצאות רפואיות (עבר ועתיד)

52.        אחר עיון ושיקול טענות בעלי הדין, מתוך שלבד ממספר קבלות לא הציגו התובעים כל מסמוך או ראיה, אחר שהתובעת חזרה בה מטענתה לנכות נפשית שהיא תוצאת רשלנותה של הנתבעת, וכך למעשה ניתן היה, גם כאן, לא לפסוק דבר, הנה מוצאת אני לפסוק תחת פריט זה, סך גלובאלי, שיהא בו לבטא גם פיצוי עבור הוצאות נסיעה שהוציא התובע לביקור התובעת בבית החולים, וגם יקח בחשבון את טענת הנתבעת גבי זכות התובעת לקבלת טיפולים במסגרת חוק הבריאות הממלכתי - המגיע כדי 2,500 ₪.

 

כאב וסבל

53.        כמעט לא יכול להיות חולק באשר לכאב, לסבל ולעוגמת הנפש שנגרמו לתובעים, ובמיוחד לתובעת, שהוא תוצאת מה שנגרם לה, גם כאשר אני לוקחת בחשבון את חזרתה מטענותיה גבי נכות נפשית שנותרה בה, כאשר יש לקחת בשיקול את טענות התובעים גבי רצונם, שלא יוגשם עוד, בילדים נוספים, כשמאידך יש לקחת בשיקול את טענות הנתבעת מקום זה, כששיקול נוסף כאן הוא אי חזרתם של התובעים על טענותיהם גבי צורך אפשרי בנקיטת הליך פונדקאות (אף שטענה כזו ניתנה בכתבי הטענות - הנה לא נשמעו ראיות), כשמנגד יש גם לקחת בחשבון הפיצוי שייפסק כי אין חולקין כי כריתת הרחם שעברה התובעת הצילה, סופו של דבר, את חייה. (אינני מוצאת להתייחס לטענת התובעים, שעלתה רק בסיכומי הטענות, ולא עוגנה, לא בראיות ולא בחוות הדעת גבי השפעת שיקול גילה הצעיר של התובעת שלה רק שני ילדים מאותו מין על גובה הפיצוי כאן).

 

            אחר שיקול הטענות כאן, גם הפסיקה [גם מה שנפסק על ידי בעבר וראו למשל בת.א 4679/02 אלכרם יוסרה נ' שירותי בריאות כללית] אני מוצאת לפסוק לתובעת, בגין הכאב והסבל ועוגמת הנפש סך של 300,000 ₪, ולתובע- סך של 75,000 ש"ח

 

פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה

54.        אחר שיקול טענות בעלי הדין, גם ההלכה, ומתוך המקובץ שפורט בפסק הדין לעיל - אני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי תחת פריט זה, סך של 100,000 ₪.

           

הוצאות משפט

55.        אחר עיון בטענות בעלי הדין, והמסמוך שהוצג, אני מוצאת לפסוק תחת פריט זה סך של 15,000 ₪.

 

הפיצוי

56.        סה"כ אני מוצאת לחייב הנתבעת לשלם לתובעים סך של 557,500 ₪ (לפי החלוקה שבפרק הנזק) - והכל נכון למועד מתן פסק הדין.

 

            לסכומים הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ. 

 

            כל הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

57.        מזכירות בית המשפט תשגר עותק פסק הדין בדואר רשום לב"כ בעלי הדין.

 

זכות ערעור תוך 45 יום.

 

ניתן היום ח' ב אדר א, תשס"ח (14 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.

                                                                              

 

טהר שחף, שופטת

סגן נשיא

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 03/03/2008
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 03/03/2008 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו