לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > אחריות, רשלנות והתרשלות > תאונות עבודה > א 61033/05 (שלום ת``א) פרחי ברכה נ` קשת האגודה למען הקשיש | ישראל | 28/10/2007
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | נפילה בעבודה | א 61033/05 (שלום ת``א) פרחי ברכה נ` קשת האגודה למען הקשיש
עוד באחריות, רשלנות והתרשלות
ותאונות עבודה
חדשות
ישראל | תביעת מיליונים כנגד חברת ``פז`` לאחר שעובד נפטר עקב שאיפת...
ישראל | עובדת הספארי שננגחה על-ידי קרנפה הגישה תביעה לפיצויים
ישראל | משפחה של עובדת רולדין שנהרגה בתאונה הגישה תביעה לפיצויים
ישראל | פיצוי ל- 162 מטופלים שנאלצו לעבור בדיקת HIV בגלל רשלנות ב...
ישראל | מיליון ש``ח פיצוי להורי נערה שהתאבדה במסגרת אשפוזה בביה``...
מאמרים
ישראל | נפלת במדרכה ? אתה עשוי להיות זכאי לפיצוי מהעירייה
ישראל | רכושך ניזוק בעת שהייתך במלון? אחריות בעל המלון- מוחלטת
ישראל | אחריות למוצרים פגומים
ישראל | הכיס העמוק של הטראומה
ישראל | רשלנות רפואית במהלך הריון ולידה
פסיקה
ישראל | א 1009/01 (מחוזי חיפה) ינה ספיר נ` רבאון אלקטרוניקה בע``מ...
ישראל | א 617/05 (מחוזי חיפה) מוחמד יאסין נ` קלינה אלחיעזר ובניו ...
ישראל | ת``א 11487-10-09 (שלום נצרת) מזאוי נ` עיריית נצרת
ישראל | ת``א 10423-08 (שלום י-ם) ש.ס. נ` מרכז החינוך
ישראל | ת``א 23817-03-10 (שלום י-ם) שפירא נ` שיווק אס.גי.אי
חקיקה
ארצות הברית | הצעת חוק חדשה: רפורמה בביטוח רשלנות רפואית
מקורות מקוונים
ישראל | אתר עורכי דין - רשלנות רפואית
ישראל | אתר nrg - פורום בנושא רשלנות רפואית
ישראל | נענע - פורום בנושא רשלנות רפואית וזכויות החולה
ישראל | תפוז - פורום בנושא רשלנות רפואית
פסיקה באחריות, רשלנות והתרשלות ותאונות עבודה מישראל | 28/10/2007
א 61033/05 (שלום ת``א) פרחי ברכה נ` קשת האגודה למען הקשיש
השופטת יעל הניג  :מחבר
א 61033/05 (שלום ת``א) פרחי ברכה נ` קשת האגודה למען הקשיש בת``א-יפו - בקובץ א 61033/05 (שלום ת``א) פרחי ברכה נ` קשת האגודה למען הקשיש בת``א-יפו - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 15/10/2007

א 61033/05

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני כב' השופטת יעל הניג

פרחי ברכה נ' קשת האגודה למען הקשיש בת"א-יפו

 

העובדות

 

התובעת ניהלה בעת מועד התאונה את המרכז הרפואי גריאטרי "צהלון". התובעת טוענת כי בעת שעסקה בחלוקת ארוחת ערב באירוע חגיגי, בשל צפיפות ועומס יתר של חולים הנתונים ברובם בכיסא גלגלים, נאלצה לעלות ולעבור על מסלעה באזור הרחבה, כאשר היא נושאת בשתי ידיה מגשים עמוסי אוכל. כתוצאה מכך החליקה ונפלה ונגרמו לה נזקי גוף.
לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה בכך שהציבה מסלעה ברחבה ללא כל גידור.

 

נקבע

 

1. בית המשפט קובע כי לא היה צורך או סיבה הגיונית לטיפוס התובעת על המסלעה. בית המשפט קובע כי התנהגות התובעת והחלטתה תמוהות ופזיזות. נקבע כי אפילו אדם סביר מן היישוב, שאינו מקצועי ומנוסה כמו התובעת, לא היה נוקט בדרך בה נקטה התובעת.

 

2. לכן, בית המשפט קובע כי נסיבות התרחשות התאונה הן כאלה אשר מטילות אחריות בגין התרחשותה ונזקיה על התובעת, ועליה בלבד.

 

3. על הנתבעת, בהיותה המעבידה, חלה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת. בית המשפט מציין כי התובעת לא הוכיחה הפרתה של חובת זהירות קונקרטית מצד הנתבעת, ולא הוכח כי הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות את התרחשות התאונה.

 

4. בית המשפט מציין כי במידה וטעה במסקנתו לעיל, והנתבעת אחראית לנזקי התובעת, יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור משמעותי של 80%.

 

5. לכן, בית המשפט דוחה את התביעה.

 

 

 

 

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 061033/05

 

בפני

 השופטת יעל הניג

תאריך:

15/10/2007

 

 

 

 

 

 

 

בעניין:

פרחי ברכה

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

שחם

התובעת

 

נ ג ד

 

 

קשת האגודה למען הקשיש בת"א-יפו

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

דורון

הנתבעת

 

 

פסק דין

 

תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב נפילה, בזמן עבודתה אצל הנתבעת. הדיון פוצל על מנת שתחילה תידון שאלת החבות.

 

א) טענות הצדדים

1.         אין חולק כי התובעת, אחות מוסמכת במקצועה, ילידת 1949, הועסקה בזמנים הרלוונטיים לתובענה אצל הנתבעת כאחות אחראית מחלקה סיעודית. הנתבעת הפעילה וניהלה אז והיום את המרכז הרפואי - גריאטרי "צהלון" לטיפול בקשישים, לרבות בקשישים סיעודיים [להלן – "המרכז"].

 

2.         התובעת טוענת כי ביום 20.8.03 בשעה 18.00 לערך, עת עסקה בחלוקת ארוחת ערב במהלך אירוע חגיגי שנערך במרכז, באזור הרחבה שמחוץ למחלקה [להלן – "הרחבה"], ובשל צפיפות ועומס יתר של חולים הנתונים ברובם בכיסא גלגלים, ואורחיהם במקום, נאלצה לעלות ולעבור על סידור הסלעים המקיפים את עץ הפיקוס הנטוע במרכז הרחבה [להלן – "הסלעים" או "המסלעה"], כאשר היא נושאת בשתי ידיה מגשים עמוסים באוכל. כתוצאה מכך החליקה, נפלה וסבלה פגיעות בחלקים שונים בגופה [להלן – "התאונה"]. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי [להלן – "המל'ל"] כתאונת עבודה.

 

3.         התובעת טוענת כי התאונה נגרמה בשל מעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת, אשר הציבה את המסלעה ברחבה ללא כל גידור, ובכך התרשלה ויצרה סיכון לתובעת, אשר התממש בעצם קרות התאונה. התובעת הגישה בין יתר ראיותיה, חוות דעת מאת מומחה בטיחות ד"ר ביקלס [להלן – "ד"ר ביקלס"].

 

4.         הנתבעת מכחישה מכל וכל את עצם קרות התאונה על נסיבותיה ותוצאותיה ובפרט את אחריותה לקרות התאונה. הנתבעת טוענת כי יש לדחות את חוות דעתו של ד"ר ביקלס, בין השאר מחמת חוסר רלוונטיות שכן, ככל שאירעה התאונה, נגרמה היא אך ורק בשל חוסר זהירותה, רשלנותה ואשמה התורם הבלעדיים של התובעת. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית של מומחה בטיחות מהנדס, מר גיל [להלן – "מהנדס גיל"].

 

5.         לאחר עיון בראיות ובטיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי התובעת הוכיחה את עצם התרחשות התאונה אך לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי התאונה נגרמה עקב התרשלות והפרת חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפיה. הכל כפי שיפורט להלן:

 

ב) עדויות התביעה

ע"ת/ 2 - רנטה פנודישווילי [להלן – "רנטה"]

1.        רנטה הצהירה כי ביום התאונה עבדה ככוח עזר במחלקה סיעודית א', שעליה הייתה אחראית התובעת, ובמסגרת תפקידה זה היה עליה לטפל בחולים סיעודיים, להכין ולהגיש את ארוחותיהם, ולעתים אף להאכילם. כן הצהירה בסעיף 3 לתצהירה כי ביום התאונה "התקיים אירוע רב משתתפים למחלקות בתי החולים הסעודיות כ- 4 במספר, כאשר בממוצע למיטב זכרוני כ- 30 חולים במחלקה, כולם על כסא גלגלים" .

 

2.         בעדותה בבית המשפט הסבירה רנטה כי לכל מחלקה במרכז היו 3 עובדים שתפקדו ככוח עזר, ושתי אחיות. רנטה העידה כי רוב החולים במחלקה מרותקים לכיסא גלגלים ומתניידים ממקום אחד למשנהו באמצעות כוח העזר והאחיות [עמ' 18 ש' 14-22].

 

3.         רנטה העידה כי לאורך השנים זכורים לה מספר רב של אירועים, כדוגמת האירוע נשוא כתב התביעה, אשר נערכו ברחבת המרכז. לדבריה, ביום האירוע נכחו ברחבה ובמרכז גם אנשי כוח עזר ואחיות ממחלקות אחרות במרכז, וכולם השתתפו בריקודים שנערכו בכל שטח הרחבה במהלך האירוע, לרבות התובעת. [עמ' 23 ש' 6-9 ,16-21 ועמ' 24 ש' 1-2].

 

4.         בעניין הצפיפות ששררה ביום האירוע ברחבה, הצהירה רנטה בסעיף 10 לתצהירה כי "...הרחבה היתה מאד צפופה באנשים והאורחים אף ישבו על האבנים עצמן של עץ הפיקוס ופשוט לא היה אפשר לעבור עם המגשים ועל כן נאלצנו לתמרן באופן די קשה כמו אקרובאטים לצורך הגשת האוכל כאמור".

 

5.         כאשר נשאלה רנטה מתי להערכתה נפלה התובעת, השיבה כי "זה היה כמעט בסוף המסיבה" [עמ' 24 ש' 9] וכי היא באותה שעה שהתה בתוך הבניין (של המרכז), וכאשר יצאה ראתה את התובעת לאחר נפילתה. אז נשאלה רנטה האם הגיעה לשם בהליכה או בריצה והשיבה : "הגעתי לשם מהר". [עמ' 24 ש' 24-26]. אם כך רנטה לא הייתה עדה לתאונה עצמה, אך הצליחה להגיע, על אף הצפיפות הנטענת במהירות למקום.

 

ע"ת/ 3 - דניאל איברגימוב [להלן – "דניאל"]

1.         דניאל עבד במרכז, בזמנים הרלוונטיים לתאונה, כמטפל במחלקה הסיעודית. דניאל אישר את דברי רנטה לגבי האירוע, מישכו, חלוקת האוכל לקשישים ותפקידי עובדי המרכז. לדבריו, תפקידו באירוע נשוא התביעה היה לשתף פעולה עם התובעת בהוצאת המטופלים שהיו על כיסאות גלגלים מן הבניין אל הרחבה.

 

2.         דניאל אישר כי במהלך האירוע היו מספר פעמים בהן ניגש להביא אוכל למטופלים, וכי יכול היה טבעית, להזיז עגלת נכה שהפריעה במעבר. כן אישר שכך היה פועל לו היה נדרש להתקרב לבית המשפט ולשם כך לא היה עולה על כיסא או ספסל, אלא היה מזיז לשם כך כיסאות.  [עמ' 28-29 ש' 26-28 ,ש' 1-5].

 

3.         דניאל אישר כי אחרי נפילתה של התובעת הוא ניגש אליה, לאחר שהזיז "עגלות" וזאת לאחר שנכנס למחלקה על מנת לדאוג להזמנת אמבולנס לתובעת [עמ' 29 ש' 24-25].

 

4.         בחקירתו החוזרת נשאל דניאל כיצד יכול היה להזיז את הכיסא [במצב הדברים ההיפותטי שהוצג בפניו על ידי ב"כ הנתבעת, כמתואר לעיל בעמ' 29 ש' 1 – 5], אם בידיו מגשים, והשיב כי לא ניתן היה לעשות זאת עקב ריבוי אנשים [עמ' 30, ש' 1].

 

5.         אני סבורה כי דניאל לא שלל את האפשרות, הברורה לכל אדם סביר ולפיה, במידה והמגשים היו מפריעים לו להזיז כיסא, היה מוריד אותם מידיו, מעבירים למקום כלשהו ורק אז, מזיז כיסא.

 

ע"ת/4 – התובעת – ברכה פרחי

1.         גרסתה של התובעת הייתה רחוקה מלהיות רצופה ועקבית בפרט בכל הנוגע לאופן התרחשות התאונה: במכתב שחרור מבית החולים וולפסון, מיום התאונה, נרשם בצד הכותרת "סוג הפציעה": "...נפלה בעבודה ונחבלה בשורש כף יד ימין". בטופס שהגישה התובעת למל"ל בדבר הודעה על פגיעה בעבודה, ביום 22.8.03, היינו, יומיים בלבד לאחר קרות התאונה, בסעיף ג', בצד הכותרת "תיאור הפגיעה", כתבה התובעת "בעת חלוקת האוכל לקשישים שבמחלקה החלקתי, שבר בכף יד ימין". בטופס תביעה לקביעת דרגת נכות מהעבודה מיום 4.11.03, נרשם בצד הכותרת "פרטים על הפגיעה": "בזמן חלוקת א. ערב למטופלים החלקתי ונפלתי".

 

2.         בכתב התביעה נרשם בסעיף 3.1 וסעיף 5 כי "...נאלצה התובעת במטרה לבצע תפקידה בחלוקת מגשי מזון ארוחת הערב לעבור במתחם עץ הפיקוס המוזכר...נאלצה התובעת לצורכי עבודתה לעלות ולעקוף את סידורי הסלעים הגדולות המקיפות [כך!] את עץ הפיקוס ובעשותה כן, ועם מגשי האוכל החליקה ונפגעה בחלקי גופה השונים...".

 

3.         בחוות הדעת של ד"ר ביקלס המומחה מטעמה של התובעת, הובאה גרסה "מועשרת" לפיה "עת שהתובעת היתה מעוניינת להגיש האוכל ליושבים בסמוך לעץ הפיקוס, נאלצה לטפס על האבנים שבצידו המזרחי של העץ עקב אי הסדרת מעבר על רצפת הרחבה בסמוך. בעת שפסעה על האבנים, מעדה ונפלה לעבר הרצפה ונפגעה בידה הימנית. [ראו בעמ' 1-2 לחוות הדעת].

 

4.         בתשובה לשאלה 6 בשאלון שהפנתה אליה התובעת הצהירה התובעת כי התאונה אירעה "עקב תזוזת אדמה ליד הסלעים וסידורם המהווה מכשול".

 

5.         עת נחקרה התובעת על דוכן העדים, נתבקשה להסביר את השוני בין הגרסאות למהלך קרות התאונה והשיבה כי לא התבקשה לתאר בטפסים ובמסמכים השונים, לרבות טופס תביעה למל"ל כיצד נפלה, כי דווקא כן ציינה כי נפלה כתוצאה מטיפוס על המסלעה אך אינה יודעת מדוע לא נרשמו הדברים [עמ' 32, ש' 12-19, עמ' 33, ש' 4, עמ' 34, ש' 9-11]. התובעת הסכימה כי לפיזיותרפיסט המטפל לא סיפרה כי עלתה על מסלעה ונפלה אלא הסתפקה בכך שאמרה לו כי החליקה בעבודה [עמ' 37, ש' 14-18].

 

6.         בתצהיר עדותה הראשית מיום 16.10.06, הצהירה התובעת כי במטרה לבצע את התפקיד המוטל עליה בזמן האירוע, נאלצה "לעבור במתחם הפיקוס המוזכר" [שם בסעיף 3.1], וזאת מכיוון שהרחבה והמתחם הסמוך לעץ הפיקוס "היה מאוכלס ביושבים ובקרואים רבים שלא אפשרו מעבר עם מגשי תקרובת המאכלים" [ס' 4 לתצהיר].

 

7.         בעדותה בבית המשפט, כאשר נתבקשה התובעת להסביר מדוע בחרה בדרך הפעולה בה בחרה להגשת האוכל (היינו, טיפוס על המסלעה), ולא בחרה בדרך בטוחה ובטיחותית יותר להגיע אל החולים ואורחיהם, כגון הליכה דרך נתיב אחר או הזזת המטופלים שחסמו את גישתה, הסבירה כי "היו המון כיסאות. היו גם משפחות של מטופלים אחרים שהכניסו כיסאות איפה שהיה מקום ... זאת שאלה לא של כיסא אחד או שניים כי אם למעלה מ- 10 כיסאות. הם היו בחלק שמאחורי העץ ועד ל-Z.

ש. האם ביקשת מאנשים לזוז?

ת. לא, כי אי אפשר היה. ביקשתי ממשפחות שידחפו קצת את הכיסאות שהיו קרובים למסלעה אבל אי אפשר היה לדחוף. היתה צפיפות איומה" [עמ' 39 ש' 16-24].

כאשר נשאלה מדוע לא ביקשה מהאנשים לזוז לכיוון המרחק של הרחבה, השיבה "לא היה מקום לדחוף את הכיסאות". [עמ' 40, ש' 13 – 14].

 

8.         לשאלת בית המשפט כיצד בכל זאת התבצע שינוע האוכל למטופל אשר ישב בתוך האזור הצפוף, השיבה התובעת "היו מעבירים מכיסא לכיסא" והסבירה כי לא ציינה זאת בתצהירה מאחר ש "יש דברים שאני לא יכולה לזכור..." [עמ' 41 ש' 13-16].

 

9.         לא התרשמתי מעדות התובעת כדי כך שאוכל לבסס עליה ממצאים, ככל שלא נתמכו בראיה נוספת. זאת בפרט לגבי רמת הצפיפות ברחבה, קיומם של מעברים ואפשרות ניוד הכיסאות או היעזרות באחרים לשם פינוי מעבר, הכל עובר לתאונה.

 

ג) עדויות ההגנה

ע"ה/1 – לובה חצ'טוריאן [להלן – "לובה"]

1.         לובה סיפרה כי להערכתה היו באירוע כ -100 משתתפים ושהיא הייתה חלק מהצוות אשר חילק אוכל לנוכחים ועזר לחולים, ושהיא עצמה נכנסה לבנין ויצאה חזרה החוצה לרחבה כ-3 או 4 פעמים במהלך האירוע. כאשר נשאלה האם היא החזיקה מגש אוכל בכל יד, השיבה "אני לא החזקתי מגש ביד. אחד הולך עם המגש והאחרים עוזרים לחלק מתוך המגש ועוזרים לחולים לאכול [עמ' 49 ש' 11-12].

 

2.         כאשר נשאלה לובה לרמת הצפיפות ברחבה במהלך האירוע, השיבה שניתן היה לעבור בין החולים "עושים קצת מעבר" ו – "מסדרים ככה שאפשר יהיה להתקרב לחולה". לובה סימנה על גבי התמונה נ/3 שתי דרכי מעבר אפשריות שכמובן לא כללו טיפוס על המסלעה [עמ' 49 ש' 28-29 ועד עמ' 50, ש' 5-15].

 

3.         בהמשך העידה לובה כי לא ראתה את התאונה, אלא שמעה אותה ומיד נזעקה לעזור לתובעת. לדבריה, לא ראתה שהתובעת אחזה בידה דבר כלשהו אותה עת, ושעל פי ידיעתה, לא היו עוד מקרי נפילה או פציעה של אנשים בעקבות הסלעים ברחבה.

 

4.         לובה שבה ואישרה בחקירתה החוזרת כי כאשר רצה לשמע נפילת התובעת, עשתה זאת דרך המעבר [עמ' 52 ש' 4-5] וכן הסבירה כי עגלות הנכים ננעלו על ידי העובדים "מהצדדים" על מנת שיקובעו ולא יחסמו את המעבר [שם, ש' 6-8].

 

5.         אני סבורה כי עדותה של לובה לגבי רמת הצפיפות, כמו גם אפשרות ההזזה של כיסאות הקשישים אמינה ומתיישבת עם ההיגיון הכללי של הדברים, כמו גם עם עדויות רוב העדים, לרבות עדי התביעה, ולמעט גרסתה האחרונה של התובעת.

 

ע"ה/2 – חיים עטיה [להלן – "חיים"]

1.         העד משמש מזה 6 שנים כמנהל המרכז. בסעיפים 5 ו – 8 לתצהירו הסביר חיים כי רחבת המרכז הינה מקום מרווח "בשטח של כ - 300 מ"ר, היכולה להכיל כ- 120 קשישים בכיסאות הגלגלים עם בני משפחתם" וכי "ביום האירוע נשוא התביעה הייתה הרחבה בתפוסה חלקית בלבד ושהו בה כ - 50 קשישים בלבד עם בני משפחותיהם" כן הצהיר שם כי תפקידה של התובעת היה, בין היתר, סידור הקשישים על כיסאות הגלגלים וסידור הכיסאות של בני משפחתם, באופן שיאפשר מעבר וגישה הולמים לכל אחד מהקשישים. עוד הוסיף כי "סידור כזה של הקשישים ובני משפחותיהם ברחבה ערכה התובעת אינספור פעמים מתוקף תפקידה לפני האירוע נשוא תביעתה ... אין שום צורך באם כיסאות הקשישים ובני המשפחה מסודרים באופן הולם לטפס על אותה מסלעה, כפי שטוענת התובעת כי נאלצה לעשות" וכי בכל מקרה היה בידה להזיז את הכיסאות שהפריעו למעבר.

 

 

ד) ממצאים

 

1.         ממקבץ העדויות לעיל עולה כי אכן, בעת חלוקת המזון לקשישים ברחבה, טיפסה התובעת, אחות סיעודית מקצועית בת 54 בעת התאונה, על גבי המסלעה, בכוונה מלאה, כשבידיה מגשי מזון, החליקה ונפלה. סיבת ההחלקה המדויקת לא התבררה, בין השאר לאור שלל גרסאותיה של התובעת וחוסר האפשרות לבסס עליהן ממצאים.

 

2.         עוד עולה כי לא היו צורך או סיבה הגיונית כלשהי לטיפוס התובעת על המסלעה וכי התובעת לא הונחתה או נרמזה בדרך כלשהי על ידי הנתבעת בעבר או בכל עת, לנקוט בדרך שנקטה. העובדים האחרים פינו את כיסאות הגלגלים [העגלות] ברחבה באופן שיצר מעבר ואשר אפשר חלוקת מזון לקשישים. גם אם אקבל את גרסת התובעת לגבי הצפיפות ברחבה באותה עת, הרי הצפיפות לא הייתה "איומה" ולא כזו שמנעה מעבר התובעת ב"דרך המלך", קרי על ידי פינוי מקום מעבר ברחבה, בין על ידי בקשה לפינוי דרך מבני משפחות הקשישים, בין על ידי הזזת כיסאות הגלגלים המתניידים, בעצמה או בעזרת אחרים. זאת ועוד, התובעת נמנעה מהעברת מגשי האוכל "מכסא לכסא", שיטה שהייתה מוכרת לעובדים, לרבות לתובעת ונקוטה על ידם. התנהגות התובעת והחלטתה תמוהות ופזיזות במיוחד על רקע גילה וניסיונה המקצועי כמו גם המעשי. אני סבורה כי אף אדם סביר מן היישוב, שאינו מקצועי ומנוסה כמו התובעת, לא היה נוקט בדרך בה נקטה התובעת.

 

זאת ועוד, החלטת התובעת לטפס על המסלעה בנסיבות העניין ולעשות בה שימוש כ"דרך" או "קיצור דרך" הייתה באופן מוחלט החלטה אוטונומית שלה ויצרה את הסיכון שהתממש בסופו של דבר בתאונה. לאור זאת, אין כלל רלוונטיות למידת חלקלקותה, לגידורה, לריחוקה או קרבתה של המסלעה לכיסאות או לנתוניה המדויקים של המסלעה, בין ככזו, בין כמכשול, בין כ"דרך" [מה שאיננה] ובין לצורך הגדרה אחרת. המסקנה היא, שנסיבות התרחשות התאונה הן כאלה אשר מטילות אחריות בגין התרחשותה ונזקיה על התובעת, ועליה בלבד.

 

מעבר לנדרש אתייחס כעת לחוות דעת מומחי הצדדים.

חוות דעתו של ד"ר ביקלס מטעם התובעת:

1.         בחוות דעתו מונה ד"ר ביקלס 5 תחומים עיקריים שבקיומם, על פי ממצאיו, התרשלה הנתבעת, והם: דרכי ואמצעי גישה בטוחים למקום עבודה, אחריות בעל מקרקעין למצבם התקין של המקרקעין שבבעלותו, המרחק שצריך להתקיים בין שולחנות וכיסאות במסעדות, רוחב מינימאלי של פרוזדור ולבסוף - נגישות מדרכים.          

 

2.         ד"ר ביקלס מסתמך על האמור בספרו של פרופ' נוייפרט "Architects Data", ומציין בעמ' 2-3 לחוות דעתו כי "במסעדות יש להעמיד את השולחנות והכיסאות, כך שהמרחק בין קצה השולחן לחפץ נוסף יהיה לפחות 75 ס"מ, וזאת על מנת שהיושב על הכיסא הסמוך לשולחן יוכל לקום ולצאת ממנו בבטחה. רוחב המעבר הנדרש למלצר בין הכיסאות והשולחנות יהיה 45 ס"מ לפחות". כמו כן, קובע ד"ר ביקלס כי יש לערוך גזירה שווה מתקנות התכנון והבניה [בקשה להיתר, תנאים ואגרות], תש"ל – 1970 בעניין מבנה כבש, ורוחב מינימאלי של פרוזדור.

3.         מן המובאות הללו, מסיק ד"ר ביקלס כי הרוחב המינימאלי למעבר חופשי בין המסלעה לבין הכיסאות והשולחנות צריך לעמוד על 80 ס"מ ולו כך היה נעשה, התובעת לא הייתה נאלצת לטפס על המסלעה שהיוותה להנחתה דרך פנויה. עוד מסיק הוא כי לאור היעדר פילוס, אחידות ורוחב מספקים שלך אבני המסלעה, לא התאפשרה לתובעת אחיזת רגל בטוחה בעת הליכתה כשבידיה מגשים ולכן נפלה. [עמ' 3-4 לחוות הדעת].

4.         בהמשך חוות דעתו מצטט ד"ר ביקלס תקנים ישראלים שונים הנוגעים לנגישות סביבה בנויה מחוץ לבנין ובעיקר לפני הדרך, שולי דרך נגישה, רוחב הדרך וכו', ומצטט את ת"י 1918– תחום התקן – לעניין דרישות מינימאליות לתכנון שטחים ורכיבי בניין חיצוניים לבניין ודרכי גישה נקיות ממכשולים. כן מצטט הוא את קביעת התקן בעניין יציבות, קשיחות, קביעות ועמידות של מדרכים מפני החלקה.

5.         את כל האמור, משווה ד"ר ביקלס אל הסלעים שהיו מעורבים בקרות התאונה, וקובע כי "אבני הגינון שבמקום התאונה אינם יכולים להוות מדרך מעבר בטוח. אי לכך, על הנתבעת היה לתכנן את מקומות הישיבה והמעברים כדי לאפשר לתובעת ולמשתתפים באירוע מעבר בטוח ולמנוע את התאונה הנדונה". [עמ' 5 לחוות הדעת].

6.         אינני מסכימה עם מסקנותיו והיקשיו של ד"ר ביקלס. אינני מוצאת כל הקשר וכל רלוונטיות בין הדברים שהוא מביא בחוות דעתו, למקרה נשוא כתב התביעה; חלק מקביעותיו המתבססות על המרחק שצריך להתקיים בין שולחנות וכיסאות במסעדות אינן נוגעות לתאונה דנן; הניתוח שמביא ד"ר ביקלס בעניין צורת הסלעים, דרגת חלקלקותם וכו' איננה נוגעת לענייננו כלל וכלל, שכן לא נטען ולא הוכח בפניי כי מטרת הסלעים שברחבה הייתה להוות נתיב מעבר לבאים למרכז.

7.         עדותו של ד"ר ביקלס בבית המשפט לא שכנעה. ד"ר ביקלס אישר בפתח חקירתו הנגדית כי לא פגש את התובעת עובר לכתיבת חוות דעתו בנוגע לתאונה שארעה לה, לא קיבל ממנה כל מידע בנוגע לאופן התרחשות התאונה, ערך את ביקורו בזירת התאונה ללא נוכחותה, ואף אישר כי בעת כתיבת חוות דעתו, לא ידע את מיקומו המדויק של מקום נפילת התובעת. [עמ' 4, ש' 8-17, 26-27 , עמ' 6, ש' 23-26].

8.         כמו כן, על אף התייחסותו של ד"ר ביקלס למידת חלקות הסלעים ולהשפעת שיפועם על דרגת חלקלקות [עמ' 6, ש' 9 - 10], אישר כי לא ערך כל בדיקה למדידת מידת החלקת האבנים, משום שלא ראה בכך צורך [עמ' 6, ש' 12-13]. כמו כן אישר ד"ר ביקלס כי בעת ביקורו בזירת התאונה לא ערך כל מדידות של שטח הרחבה, אורכה, רוחבה, המרחק בין העצים שברחבה, מספר האנשים שנכחו באירוע וכיוצא באלה פרטים מהותיים שד"ר ביקלס הסביר כי מבחינתו " זה לא חשוב" [עמ' 8 ש' 3-4]. ד"ר ביקלס אף הגדיל לעשות כאשר נשאל לגבי אפשרות הרחקת כסאות הגלגלים על מנת לפלס נתיב מעבר והשיב "יצאתי מהנחה שהייתה שם צפיפות שלא ניתן היה להזיז את כסאות הגלגלים כפי שאתה מציג. ש. שאלת את התובעת? ת. לא, זה גם לא מעניין אותי לעניין חוות דעתי". [עמ' 10 , ש' 24-27]. פועל יוצא ומובן מכל האמור לעיל הוא כי בהיעדר מדידות ובדיקות רלוונטיות, קורסות מסקנותיו העובדתיות של ד"ר ביקלס, בפרט כמובן לעניין מידת חלקות אבני המסלעה והמרחקים הרלוונטים.

9.         גישתו זו של ד"ר ביקלס מלווה את כל עדותו; ד"ר ביקלס לא ערך כל מדידות ברחבה, לא תיחקר את התובעת אודות אופן התרחשות התאונה, לא אסף נתונים בסיסיים לשם הסקת מסקנותיו, ובחר להביא ולהסתמך על תקנים והוראות שונות אשר אין להם כל שייכות או השלכה על התאונה. המסקנות המובאות בחוות דעתו סותרות את מבחני השכל הישר, אינן מבוססות, ולא עמדו בחקירה נגדית. אשר על כן אין לי אלא לדחות את חוות דעתו ואת ממצאיו ומסקנותיו. למעלה מן הצורך אתייחס כעת לחוות דעתו של מהנדס גיל מטעם הנתבעת.

 

חוות דעתו של המהנדס גיל

1.         בחוות דעתו ציין המהנדס גיל כי ביקר בזירת התאונה פעמיים, נפגש עם גב' יעל יעקב אשר הציגה בפניו את האזור שם נטען כי ארעה התאונה, וערך מדידות בהתאם.

2.         המהנדס גיל קובע וקביעתו מקובלת עלי, כי אין כל קשר בין דרישות התקנות שמביא ד"ר ביקלס בחוות דעתו, לרחבה בה התקיים האירוע, וכי ממילא לא נמצאו כל ליקויים בטיחותיים ברוחב המעברים שבין המסלעות וברחבה. כמו כן קובע גיל כי התקן אליו מפנה ד"ר ביקלס הנוגע לנגישות אנשים נכים ומוגבלים, ממילא גם הוא חסר כל רלוונטיות באשר התובעת לא הייתה נכה או מוגבלת בעת קרות התאונה [עמ' 8 לחוות דעתו].

3.         בעת חקירתו הנגדית, חזר גיל על דבריו כפי שהובאו בחוות דעתו, והשיב בפירוט ובבהירות על השאלות אשר הופנו אליו על ידי ב"כ התובעת; בין היתר נשאל גיל אודות גידור המסלעה והסביר כי "לא מבצעים גדרות מסביב למסלעות. מסלעה נועדה להרחיק. יש עץ שיש בו שורשים בולטים, על מנת שהאנשים לא ייפגעו מהשורשים מבצעים הגבהה מסביב לעץ ויוצרים מסלעה שמרחיקה את האנשים מהשורשים הבולטים, לכן, המסלעה היא הפתרון הבטיחותי. ד"ר ביקלס תכנן כאלה בטיילת שבאילת" [עמ' 64 לפרוט' ש' 12-15].

4.         כאשר נשאל לעניין דרגת חלקלקותם של הסלעים במסלעה השיב מהנדס גיל: "אין צורך ואין טעם לבצע בדיקת החלקה עליהם. כמומחה לעניין החלקה אני יכול להגיד בוודאות שאין כל בעיית החלקה באבנים האלה...כל האבנים הם מחוספסות, הן טבעיות. לא מצאתי אכן חלקה או חלק של אבן...מדובר באבנים מסותתות אין באבנים כאלה חלקים חלקים...שעה וחצי הייתי במקום ובדקתי את האבנים ומדדתי אותם" [עמ' 66-67 ש' 12-15, 3-11].

5.         בעניין תקנה 3.71 – הדנה במבנה כבש, שלל המהנדס גיל בחוות דעתו קשר בין דרישותיה לבין הרחבה החיצונית לבניין והסביר כי עניינה רוחב פרוזדורים, לתכליות נוחות ובטיחות בתוך מבנים [עמ' 7 לחוות הדעת].

6.         בעניין רוחב המעבר בין המסלעות של שני עצים ברחבה העיד המהנדס גיל כי הרוחב הינו 1.80 X 1.87, רוחב העולה על פי שתיים מדרישות התקנה 3.71 [עמ' 67, ש' 14-19].

7.         המהנדס גיל הסביר ושכנע כי תקן 1918 שצוטט על ידי ד"ר ביקלס [ת/2, עמ' 1] מתייחס לאנשים בעלי מוגבלויות, שלא כמו התובעת ומכל מקום המסלעות עומדות בתקן [עמ' 67, ש' 20-28, עמ' 68, ש' 1-2]. 

8.         למעלה מן הנדרש, מקובלות עלי קביעותיו ומסקנותיו של המהנדס גיל, המבוססות על קביעות, מדידות וניתוחי התקנים והתקנות השונים ובעיקר, מתיישבות עם המציאות ועם הגיון הדברים כמו עם הניתוח העובדתי והמשפטי של המציאות כפי שנפרשה בפני. 

 

ה) המצב המשפטי

לאור הממצאים העובדתיים לעיל, אינני נדרשת כלל לניתוח המשפטי, אך לאור המחלוקות אביא בכל זאת את הדברים.

 

1.         החובה הבסיסית והמוכרת היא חובתו של אדם שלא להתרשל כלפי "שכנו". החובה הכללית והעוולה בגין הפרתה מעוגנות כידוע בסעיפים 35 ו – 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן – "הפקודה"]. על מנת להוכיח עוולת רשלנות, על התובע להראות במצטבר: קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית, הפרתן, נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין ההפרות לעיל. [ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, לז(1) 113, להלן – "הלכת ועקנין"]. חובת הזהירות המושגית נבחנת במישור העקרוני כאשר יישומה על אירוע נזיקי מסוים מתבטא בחובת הזהירות הקונקרטית, הבודקת את חבותו של הנתבע כלפי התובע, בהתאם לשני השלבים של מבחן הצפיות, כלומר, האם היה באפשרותו של הנתבע לצפות את התרחשות הנזק והאם בנסיבות העניין היתה מוטלת עליו החובה לעשות כן [הלכת ועקנין, ע"א 8256/96 מדינת ישראל נ. פלוני ואח' תק – על 2005 (2) 4166].

 

2.         הלכה פסוקה היא כי מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדו וכי עליו לנהוג כלפי העובד כ"מעביד סביר". על מעביד סביר לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה, זאת לאור היותו של המעביד מפקח ובעל שליטה על אילו. מטעם זה אף מייחסים למעביד צפיות כפולה, טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד. 

 

3.         על המעביד הושתה גם חובה מפורשת לדאוג לבטיחות אמצעי גישה ומקום עבודה לעובד וזאת בסעיף 49 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970. הסעיף דורש ממעביד לדאוג ל"אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבוד בו אי פעם יותקנו ויקוימו ככל שהדבר מעשי במידה סבירה... (3) המקום שבו מבצע העובד את עבודתו יותקן ויקוים במצב בטוח".

 

4.         בכל אלה אין כדי להשית אחריות אוטומאטית על מעביד בכל מקרה בו ניזוק העובד במהלך עבודתו שכן "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת...אכן, סיכוני חיים ובריאים אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו...לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט...המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה..." [רע"א 371/90 חמוד סובחי נ. רכבת ישראל, מז(3) 345 , בעמ' 349.

 

ובהמשך נאמר : "כללם של דברים: סיכון של החלקה קיים תמיד – מסיכוני החיים הוא – ולא בגין כל החלקה במהלך העבודה יש לראות מעביד כמי שהפר חובתו כלפי עובדו... המעביד ... אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק ... שבו יכול אדם להחליק ... החלקה אינה בבחינת הדבר מדבר בעדו, ועל בית המשפט להשתכנע כי החלקה שעובד תובע את מעבידו בגינה, באה בשל כך שהמעביד הפר חובתו כלפי עובדו...".

 

5.         ללא קשר להיותו מעביד, קמה לאדם בהיותו מחזיק במקרקעין חובת זהירות מושגית נפרדת כלפי המבקר במקרקעין , בין שהוא עובדו ובין שאינו כזה [הלכת ועקנין, עמ' 125; ע"א 615/89 מרדכי נ' עיריית גבעתיים (לא פורסם);ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ (2) 112, 123]. כך, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (השוו ע"א 8/79 גולדשמיט נ' ארזי, פ"ד לה (3) 399]. כך מקום בו הנזק נגרם בשטח המקרקעין וכך גם מקום בו הנזק נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים [ע"א 780/86 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630].

 

6.         אין חולק כי על הנתבעת במקרה דנן, בהיותה המעבידה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי התובעת. קביעה זו גוררת אחריה את שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית. גם חובה זו נקבעת על פי מבחן הצפיות, ובעניינו יש לבחון האם המעסיק הסביר יכול היה לצפות, בנסיבות המקרה הספציפיות, את התרחשות הנזק, ואם כן, האם יכול היה לצפות את התרחשות אותו נזק שאירע בפועל. בקביעת החובה הקונקרטית יש לזכור כי "לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו במישור הנורמאטיבי. אין דין שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתיגרם בעקבותיה, אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש" (הלכת ועקנין פסקאות 7-8).

 

7.         לאור ממצאי העובדתיים לעיל, אני סבורה התובעת לא הוכיחה הפרתה של חובת הזהירות הקונקרטית ועוד לא הוכיחה כי הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות את התרחשות התאונה, את טיפוס התובעת על המסלעה, לא כל שכן את הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה ממנו. הנתבעת לעומתה, מעבר לכל צורך, הראתה כי נקטה בצעדים סבירים על מנת להרחיק את התובעת מסכנות צפויות, כי דאגה לתקינות הרחבה, דרכי המעבר והגישה וכי היו נקוטות בידיה ובידי עובדיה שיטות עבודה ומעבר, בפרט לצורך הגשת מזון לקשישים, שיטות מתאימות ומספקות. המסלעה כשעצמה והמרחב סביבה, עמדו בכל התקנים הרלוונטיים ומכל מקום בהיעדר מדידה ובדיקה מטעם מומחה התובעת ד"ר ביקלס, לא הוכיחה התובעת את ההיפך.

 

ו) האשם התורם

למעלה מן הנדרש, ובמידה וטעיתי במסקנותיי לעיל, הייתי מייחסת לתובעת אשם תורם בשיעור משמעותי של 80%:

 

1.         מידת ההפחתה של הפיצוי בשל אשם תורם מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בעניין. השיקולים הרלוונטיים ביחסי עובד – מעביד הם בעיקר זהותו של יוצר הסיכון [עובד] והפעלת שיקול דעת עצמאי מצידו, ללא הוראת מעביד, על ידי חריגה מודעת מגבולות הסיכון שיצר המעביד וגרימת הנזק במישרין כתוצאה מכך [ע"א 435/85, מחמור בע"מ נ' אטדגי, פד"י מא (4) 524, ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ. אסתר מרציאנו פד"י לו (2) 592, 604 , ע"א 2522/01 אורי שלם נ. הדר חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2002 (2) 4976 ועוד].

             

2.         בעניין זה, אין לי מנוס מלהביא שוב את דבריה של עדת התביעה רנטה בסעיף 10לתצהירה, שם ציינה כי בשל הצפיפות הרבה ששררה ברחבה "נאלצנו לתמרן באופן די קשה כמו אקרובאטים לצורך הגשת האוכל כאמור...". ללמדנו, כי שאר אנשי צוות המרכז אשר סבלו גם הם מן הצפיפות והעומס אשר הגבילו את יכולת תנועתם עם מגשי האוכל, עשו מאמצי ניווט ותמרנו את דרכם על מנת להגיע אל האורחים. אף לא אחד מהם, פרט לתובעת, בחר בטיפוס על המסלעה על מנת להגיע אל יעדם.

3.         לאור זאת אני סבורה כי מידת אחריותה של התובעת לתאונה הינה משמעותית ביותר, לא רק בכך שיצרה את הסיכון ובכך חרגה מהוראות המעביד, אלא בעיקר משום שסיכנה את עצמה למצער בפזיזות ובכך גרמה במישרין להתרחשות התאונה.

4.         אשר על כן, באתי למסקנה כי דין תביעתה של התובעת להידחות וכך אני עושה.

 

 

 

סוף דבר

התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

ניתן היום, 15 באוקטובר 2007, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

                                                                               

יעל הניג, שופטת

בימ"ש השלום

ת"א-יפו

 

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 28/10/2007
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 28/10/2007 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו