לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > נזקי גוף > תאונות עבודה > ת``א 2767/00 (מחוזי ת``א) גור מרגולין נ` אילון תאורת במה בע``מ | ישראל | 23/10/2007
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | נפילה מסולם בעבודה | ת``א 2767/00 (מחוזי ת``א) גור מרגולין נ` אילון תאורת במה בע``מ
עוד בנזקי גוף
ותאונות עבודה
חדשות
ישראל | עובד תובע את מקדונלד`ס בטענה שהאוכל שאכל פגע בבריאותו
ישראל | מעביד אחראי לרשלנות עובד חסר הדרכה
ישראל | אחריות חברת כח אדם לנזקי גוף שנגרמו לעובד
ישראל | פגיעה במהלך טיול הוכרה כתאונת עבודה
ישראל | נחתך באצבע ויקבל מיליונים
מאמרים
ישראל | תאונת עבודה - הגדרות והמלצות
ישראל | סטרס – מה זה בכלל ומהן הזכויות האפשריות של נפגעי סטרס ?
ישראל | פיברומיאלגיה ותאונת דרכים – מה השתנה ?
ישראל | הפרעות פסיכיאטריות לאחר פוסט טראומה
ישראל | פיצויים עונשיים
פסיקה
ישראל | א 1960/03 (שלום פ``ת) מרדכי מיכאל נ` תוצרת מזון ישראלית ב...
ישראל | בל 000581/06 (עבודה חיפה) דדון נ` המוסד לביטוח לאומי
ישראל | ת.א. 1132/01 (מחוזי חיפה) חוסין נ` כרמל מערכות ואח`
ישראל | עב``ל 297/05 יצחק נ` המל``ל
ישראל | א` 22272/00 (שלום ת``א) אטיאס נ` שניאורסון בגדי ילדים
מקורות מקוונים
ארצות הברית | מרכז לנפגעי תקיפה מינית - RCC
ישראל | רפואה ומשפט - המדריך לזכויות נפגעי גוף
ישראל | ynet קהילות - פורום: נפגעי טרור
ישראל | תפוז - פורום בנושא נפגעי/ות תקיפה מינית
ישראל | צעדים - עמותה למען פגועי ומושתלי מפרקים
פסיקה בנזקי גוף ותאונות עבודה מישראל | 23/10/2007
ת``א 2767/00 (מחוזי ת``א) גור מרגולין נ` אילון תאורת במה בע``מ
השופט ד``ר עמירם בנימיני  :מחבר
ת``א 2767/00 (מחוזי ת``א) גור מרגולין נ` אילון תאורת במה בע``מ - בקובץ ת``א 2767/00 (מחוזי ת``א) גור מרגולין נ` אילון תאורת במה בע``מ - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 21/10/2007

ת"א 2767/00

בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו

בפני השופט ד"ר עמירם בנימיני

גור מרגולין נ' אילון תאורת במה בע"מ

 

העובדות

 

התובע נפל מסולם בעת שעסק בהסרת כבלי חשמל שהותקנו על ידי החברה בה עבד כעובד תאורה. כתוצאה מהתאונה, הוא נפגע בשתי רגליו ונותר עם נכות לצמיתות בשיעור של 25%.
לאור זאת הגיש התובע תביעה לפיצויים כנגד המעביד, בטענה שרשלנותה גרמה לתאונה ולנזקים.

הנתבעת מצידה טוענת כי לא התרשלה, שכן אירוע התאונה היה בלתי נמנע או בלתי צפוי, ולחילופין שיש לייחס לתובע רשלנות תורמת.

 

נקבע

 

1. הנתבעת, במקרה דנא, לא דאגה להבטיח לעובד ציוד שימנע ממנו את הסיכון הכרוך בביצוע העבודה של ניתוק כבל כבד בגובה רב על גבי סולם מיטלטל, אף שקיים פתרון טכני מעשי ולא יקר להסרת סיכון זה (במות הרמה). לכן, התאונה נגרמה בשל התרשלותה של הנתבעת.

 

2. כמו כן מציין בית המשפט כי הנתבעת התרשלה בכך שלא הדריכה את התובע בנוגע לסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה.

 

3. הנטיה של בתי המשפט היא שלא לקבל טענה המייחסת לעובד רשלנות תורמת, כאשר הוכח שהמעביד, מצידו, לא נקט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסכנה מן העובד. בענייננו, אין המדובר במקרה הנדיר בו נאמר כי התובע היה זה שיצר את הסיכון, וכי עשה זאת מתוך החלטה חופשית.

 

4. בית המשפט קובע כי נכותו התפקודית של התובע ואובדן כושר השתכרותו היא בשיעור של 25%. לכן, בית המשפט קובע כי סך הפיצוי המגיע לתובע הינו 1,491,581 ₪, מתוכם סך של 200,000 ש"ח בגין כאב וסבל, מהם יש לנכות את התשלומים בגין קצבת נכות עבודה בסך של 944,422 ₪.

 

5. בית המשפט פוסק שכ"ט עו"ד מופחת בסך 40,000 ₪, לאור העובדה שסיכומיו של ב"כ התובע היו שטחיים ביותר, בלא הפנייה כלשהי לחומר הראיות, באופן שלא ניתן היה להעזר בהם.

 


 

   

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

בפני כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני

                  ת.א. 002767/00

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בעניין:

גור מרגולין

 

 

ע"י ב"כ עו"ד נ. קפשוק

 

התובע

 

 

- נ ג ד -

 

 

 

אילון תאורת במה בע"מ

 

 

ע"י ב"כ עו"ד ז. מנדלוביץ'

 

הנתבעת

 

 

 

 

 

 

פסק - דין

 

א.         רקע הדברים

 

1.         התובע נולד ביום 16.11.74. בתקופה הרלוונטית לתביעה עבד בחברה הנתבעת כעובד תאורה.

 

2.         ביום 2.9.98, בשעה 01:00 לאחר חצות, עסק התובע בהסרת כבלי חשמל שהותקנו על ידי הנתבעת ברחבת המשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב. לשם כך היה עליו לטפס על סולם שהיה מוצב על הקרקע והגיע לגובה של כ- 5.70 מטר. בעת שעסק בפירוק כבל חשמל, בעודו ניצב על הסולם, ניתק התובע את הכבל שהיה מחובר לקיר המבנה שמולו. הכבל ניתק ממקומו, והתובע נפל עם הסולם לקרקע. הוא נפגע בשתי רגליו, ונותר עם נכות לצמיתות בשיעור של 25%, כפי שקבע מומחה בית המשפט האורטופד ד"ר אמנון ישראלי.

 

3.         בכתב התביעה נטען כי התאונה נגרמה בשל התרשלותה של הנתבעת. הטענה היא כי הנתבעת לא הזהירה את התובע מפני שימוש בסולם; לא הדריכה אותו בשימוש בסולם; לא דאגה לספק לו אביזרי בטיחות נאותים; סיפקה לו סולם פגום; הנהיגה שיטת עבודה מסוכנת, ללא מכשירי עבודה מתאימים; לא פיקחה ולא השגיחה על עבודת התובע; לא מנעה ממנו לבצע עבודה מסוכנת; והעסיקה את התובע שעות רבות ללא מנוחה, בניגוד לחוק. לפיכך נדרשת הנתבעת לפצות את התובע בגין אובדן השתכרות בעבר ובעתיד, הוצאות לטיפולים, עזרת הזולת בעבר ובעתיד, הוצאות ניידות בעבר ובעתיד, כאב וסבל והפסדי פנסיה או תנאים סוציאליים.

 

4.         הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את דרך התרחשות התאונה, כמו גם את הנזק שנגרם לתובע. לטענת הנתבעת, לא היתה התרשלות מצידה, אלא מדובר בגורמים שלא היה לנתבעת שליטה עליהם, שכן אירוע התאונה היה בלתי נמנע או בלתי צפוי. סביבת העבודה שיצרה הנתבעת היתה בטוחה, והיא הדריכה את התובע בנוגע לשימוש בסולם, ואף ציידה אותו באביזרי בטיחות כנדרש. רשלנותו של התובע, היתה הסיבה העיקרית או המכרעת לתאונה: הוא הציב את הסולם בצורה לא בטוחה, נמנע מלחזק את אחיזת הסולם באזיקונים, פעל בצורה שגויה לפירוק הכבל, והסיט את גופו באופן שגרם לו לאבד את שווי משקלו.

 

אשר לנזק הנטען, הרי שמדובר ב"תאונת עבודה", שהתגמולים שהתובע זכאי בגינה "יבלעו" את כל הנזק. כך גם נטען כי התאונה לא פגעה בכושרו או בתפקודו של התובע בחיי היומיום, ואין הוא נזקק לעזרת הזולת או לפיצוי בגין ניידות.

 

5.         ראיות הצדדים נשמעו במאוחד הן לגבי האחריות והן לגבי הנזק. מטעם התובע העידו התובע עצמו, וכן המהנדס זאב אפרתי (להלן: "אפרתי"), שנתן חוות דעת בענין רשלנות הנתבעת, ואף נחקר עליה. מטעם הנתבעת הגיש חוות דעת בענין נסיבות התאונה המהנדס מיכאל קרבצ'יק (להלן: "קרבצ'יק"), וכן הוגשו חוות דעת אקטואריות בענין הקצבאות וההטבות שהתובע זכאי לקבל מן הביטוח הלאומי.

 

ב.         האחריות לתאונה

 

1.         תשתית ראייתית

 

6.         אקדים ואומר כי עדותו של התובע היתה מהימנה וכנה בדרגה הגבוהה ביותר, הן לגבי האחריות והן לגבי הנזק, ואני נותן בה אמון מלא. הנתבעת מנסה להצביע על סתירות כלשהן בגרסת התובע בנוגע לדרך התרחשות התאונה, אך לא התרשמתי מקיומן של סתירות מהותיות. לתאונה לא היו עדים, והנתבעת לא הביאה עדים כלשהם מאנשי הנתבעת. 

 

7.         התובע היה כבן 23 בעת התרחשות התאונה. הוא איננו חשמלאי, והגיע לתפקידו כמעצב תאורה – תפקיד שאיננו קשור לעבודות חשמל, אלא להקמת סטים לתאורה ותכנון התאורה (עמ' 21). התובע החל את עבודתו אצל הנתבעת כחצי שנה לפני התאונה, ושם למד את העבודה ואהב אותה.

 

8.         התובע עבד בצוותים של 2-3 עובדים: בדרך כלל עבדו עמו בעל החברה הנתבעת ושני פועלים ותיקים יותר (עמ' 21). לפי תצהיר התובע (סעיף 11) התאונה התרחשה בשעת לילה, לאחר חצות, ולאחר שהתובע עבד במשך כל אותו יום שעות רבות, מהבוקר עד הלילה (עמ' 27). הוא הגיע למקום העבודה בשעה 09:00 כדי להתקין תאורה לאירוע שנערך בערב, והיה עליו להיות נוכח באירוע כדי לפקח שהכל כשורה (עמ' 20-21). עם סיום האירוע החל תהליך פירוק התאורה, שבמהלכו ארעה התאונה. כל אחד מן העובדים התמקד בפירוק חלק אחר של התאורה, והתובע ניגש לביצוע המשימה של פירוק כבל חשמל כבד בקוטר 20 מ"מ, שמשקלו כ- 1.1 ק"ג לכל מטר רץ. כבל זה היה מונח על הקרקע בחלקו, ובקצהו הועלה לגובה של 5.7 מטר, כשהוא תלוי באוויר ומחובר עם חוט פלדה בצמוד לקיר המבנה. על מנת להגיע לנקודה הגבוהה בה חובר הכבל לקיר, לצורך פירוקו, הציב התובע סולם אלומיניום כפול, הניצב בצורת V הפוך. מדובר בסולם שניתן להאריכו, כפי שעשה התובע. הוא טיפס עד השלב השלישי לפני הקצה העליון של הסולם, התכופף עם פלג גופו העליון לכיוון קיר המבנה כדי להגיע עם ידו הימנית אל המקום בו נקשר הכבל בחוט ברזל לקיר, כשידו השמאלית אוחזת בכבל המתוח באוויר. כאשר ניתק את הכבל מהקיר, צנח הכבל בבת אחת ומשך אחריו את התובע עם הסולם ארצה (סעיפים 7-10 לתצהיר התובע). בעת שהתרחשה התאונה, לא עמד ליד התובע איש, אך בזירת האירוע היו נוכחים עובדים אחרים, כולל מנהל החברה (אילון), שניגשו אל התובע עם פציעתו (עמ' 23-24).

 

9.         התובע מציין בתצהירו כי במקום התאונה לא הותקנה תאורה מיוחדת לצורך ביצוע העבודה, והמקום היה ממש חשוך (עמ' 25). הוא לא הודרך כלל כיצד לבצע את העבודה, ולא ניתנו לו הוראות והנחיות בטיחות כלשהן. כמו כן לא ביצע איש פיקוח על מהלך עבודתו. הוא גם טען כי הסולם שסופק לו היה פגום (סעיף 11 לתצהירו). בעדותו הבהיר התובע כי מעולם לא נדרש קודם לכן לפרק כבל חשמל המתוח בין שני בניינים בגובה כפי שהיה בעת התאונה (עמ' 22). כמו כן העיד התובע כי לא קיבל מהנתבעת הדרכה כלשהי בנוגע לעבודתו על הסולם, אלא רק בנוגע לדרך סחיבת הסולם מהאוטו (עמ' 27).

 

10.       בחקירתו הנגדית הבהיר התובע כי הסולם הוצב בצורה המופיעה בשרטוט ת/2, קרי: בניצב לכבל החשמל אותו פירק, ובמקביל לצלע הבניין אליו היה מחובר הכבל, במרחק של כ- 1 מטר מנקודת חיבור הכבל שאליה היה צריך להגיע עם ידיו. לא ניתן היה לקרב את הסולם ולהצמידו אל הקיר שאליו היה מחובר הכבל, בשל גדר הנמצאת בבסיס (עמ' 24-25). התובע לא פתח את הסולם עד לגובה המקסימלי שניתן לפתוח אותו, שכן לא היה צורך בכך (עמ' 25). נקודת הקשירה של הכבל היתה במקום המסומן בתמונה ת/6 שהגיש התובע, כאשר הכבל היה מתוח בין הביניינים A ו- B שבתמונה. התובע הסביר כי החזיק את הכבל בעת שניתק אותו מהבניין, כדי שלא יפול למישהו על הראש (עמ' 25). הוא ניצב על הסולם כאשר שתי רגליו באחד מצידיו, החזיק בידו השמאלית המורמת את הכבל המתוח באוויר, ובידו הימנית המושטת ניתק את חיבורו של הכבל למבנה, כשהוא מטה את גופו בזוית 45 מעלות לכיוון נקודת החיתוך. הוא הופתע מעוצמת המשיכה של הכבל בעת ניתוקו (עמ' 25-26). התובע לא יכול היה לומר אם נפל מן הסולם משום שהכבל פגע בו, או משום שהכבל משך אותו אחריו (עמ' 26). הוא הבהיר כי לא מדובר בנפילה סתמית מהסולם, אלא שהוא נאלץ לקפוץ מן הסולם כאשר התמוטט (עמ' 26).

 

11.       טענתו של התובע כי הנתבעת התרשלה נתמכת בחוות דעתו של המהנדס אפרתי, שהוא בוגר הטכניון בתחום הנדסת מכונות, ובעל ניסיון של עשרות שנים בתחום התעשיה, התכנון, היצור, אבטחת איכות, הבטיחות והניהול. הוא אחראי על קורסים בנושאי בטיחות ומרצה בהם. הוא עבד כמהנדס ראשי בכמה מפעלים, ומאז שנת 1985 עוסק במתן חוות דעת מקצועיות בנושא בטיחות, וביצוע סקרי בטיחות ואיתור מפגעים במפעלים ובמוסדות. עדותו היתה הוגנת, מקצועית ואמינה, הגם שנפלה בחוות דעתו טעות בענין אופן הצבת הסולם (במאונך או במקביל לכבל). לצורך מתן חוות דעתו ביקר אפרתי במקום התאונה, ושוחח עם התובע. הוא בדק כבל מן הסוג שהיה מתוח בעת התאונה, ושקל אותו (1.1 ק"ג למטר רץ). הוא מתאר את התאונה בחוות דעתו על פי מה שמסר לו התובע.

 

12.       הנתבעת טוענת בסיכומיה כי אין כל רלוונטיות לחוות דעתו של אפרתי, משום שיצא מתוך הנחה שהתובע הציב את הסולם בצורה שונה מזו שהוצב במציאות. על פי סעיף 2.5 בחוות דעתו של אפרתי "התובע הציב את הסולם הכפול כאשר הכבל מקביל לשלבי הסולם". בעדותו הסביר אפרתי כי פירוש הדבר הוא שהכבל מצוי בדיוק מעל השלבים באותו קו (עמ' 9). כך אכן העיד התובע כי הסולם הוצב, כשהוא מצביע על השרטוט ת/2 (עמ' 24). אך בשרטוט שצרף אפרתי לחוות דעתו (נספח א'), נראה הסולם מוצב כאשר שלביו ניצבים במאונך לכבל. אפרתי הודה בעדותו, לנוכח טעות זו, כי השרטוט איננו נכון. אך הוא עמד על דעתו כי החישובים שערך בחוות הדעת אינם משתנים עקב כך, משום שבכל מקרה הוא יצא מתוך הנחה, על פי מה שמסר לו התובע, כי הסולם הוצב כך שנוצר מרחק בין הנקודה בה עמד התובע לבין נקודת ניתוק הכבל, באופן שהתובע נאלץ להסיט את גופו לעבר נקודה זו עם ידו הימנית, כשהוא אוחז בכבל בידו השמאלית (עמ' 10, 17). אפרתי לא ידע מדוע אי אפשר היה להצמיד את הסולם אל הקיר, אך התובע הסביר זאת היטב בעדותו כאמור לעיל (עמ' 24-25).

 

הנה כי כן, השרטוט שצורף לחוות דעתו של אפרתי אכן הציב את הסולם בצורה לא נכונה, אך בחוות הדעת עצמה נכתב בצורה נכונה כיצד הוצב הסולם (סעיף 2.5), על פי גרסת התובע ועל פי עדותו במשפט. גם אם השרטוט של אפרתי אינו נכון, חוות דעתו נותרה על כנה. החישובים של אפרתי נוגעים אך ורק לדרך התרחשות התאונה, ולא נראה כי יכולה להיות מחלוקת של ממש בענין זה. מה שחשוב לענייננו הוא שהתובע היה צריך לעמוד על הסולם, כאשר גופו מרוחק כ- 1 מטר מנקודת החיתוך, באופן שהביא לתאונה. ענין זה עולה בבירור מעדות התובע, כמו גם הסיבה לקרות התאונה: נפילה מן הסולם כתוצאה מניתוק הכבל הכבד, שמשך אחריו את התובע עם הסולם ארצה. אפרתי יצא מתוך הנחה שהמרכז העליון של הסולם היה מרוחק כ- 1.25 מטר מקיר המבנה, באופן שהתובע נאלץ לרכון לעבר הקיר כדי לנתק את הכבל (סעיף 3.7 – 3.8 לחוות הדעת). כך עולה מעדות התובע. מומחה הנתבעת, המהנדס קרבצ'יק, יצא מהנחה שהתובע היה מרוחק מנקודת ניתוק הבל כ- 1.4. מ'.

 

13.       סיכומו של דבר: יש לקבוע כי התובע נפל ארצה מן הסולם בשל העובדה שהוא החזיק ביד שמאל את הכבל הכבד, והיה צריך להטות גופו לעבר נקודת החיתוך על הקיר, שהיתה במרחק של כ- 1 מטר מן הקצה העליון של הסולם, באופן שמרכז גופו של התובע נמצא מעבר למרכז הכובד של הסולם. במצב זה, ניתוק הכבל, בעוד התובע אוחז בו ביד אחת, הפעיל מומנט פתאומי של משקל הכבל על ידו של התובע, בתוספת למשקל גופו של התובע ולעובדה שמרכז כובד גופו היה מעבר למרכז הכובד של הסולם, ואלו גרמו לתובע ליפול יחד עם הסולם (ראה סעיפים 3.9 ו- 3.12 לחוות דעתו של אפרתי ועמ' 11-12 ו- 17-18 לעדותו).

 

14.       אפרתי מציין בחוות דעתו, כפי שגם העיד התובע, כי בעת התאונה נעל נעלי ספורט, ולא נעלי עבודה עם סוליות כנגד החלקה כנדרש, אך הוא אישר כי אין לכך כל השלכה על התאונה נשוא תיק זה (עמ' 16). כמו כן מציין אפרתי בחוות דעתו, כי התובע אמר לו ששוחח עם הסוכן שיבא את הסולם אשר "כנראה" עבד עליו בעת התאונה, ונאמר לו כי הסולם לא עמד בתנאי מכון התקנים וייבואו הופסק. מובן כי מדובר בעדות שמיעה, ולא הובאה כל ראיה בענין הסולם בו השתמש התובע או תקינותו. הסולם אשר שימש את התובע בעת התרחשות התאונה לא נבדק על ידי אפרתי (עמ' 7 לעדותו). אפרתי, אשר בדק סולם זהה על-פי מה שנמסר לו, מציין בחוות דעתו כי הסולם היה פגום מבחינה זו שפתיחה של הסולם לא היתה מובטחת בפני האפשרות ששתי צלעותיו תיפתחנה, דבר שיגרום לעובד ליפול ארצה. אולם, הסולם ששימש את התובע בעת התאונה לא נבדק ואף לא צולם, מה גם שלא ברור מה הרלוונטיות של אפשרות היפתחות צלעותיו לאופן בה ארעה התאונה. המהנדס אפרתי אכן ציין בעדותו כי אין לעובדה זו רלוונטיות לתאונה, זולת כך שהיה חשוב לו להצביע על כך שכלי העבודה שנמסר לתובע היה פגום (עמ' 17). התובע לא טען כי נפל מן הסולם משום שצלעותיו נפתחו. לכן הטענה כאילו היה פגם כלשהו בסולם, שבעטיו נגרמה התאונה, לא הוכחה, והיא גם אינה בעלת משמעות להכרעה בתיק זה.

 

15.       עוד מציין המהנדס אפרתי בחוות דעתו, על פי מה שמסר לו התובע, כי התובע לא קיבל הדרכה בנוגע לעבודה על הסולם, כפי שמחייבות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999. לא ניתנו לו הנחיות בנוגע לדרך ביצוע העבודה, ולא בוצע פיקוח על מהלך ביצוע הורדת הכבל. העבודה בוצעה לאחר שהתובע עבד באותו יום שעות רבות. כל אלו נתמכים בעדות התובע שפורטה לעיל. תקנה 2 לתקנות הנ"ל מחייבת את המעביד למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום העבודה, וכן הוראות עדכניות לשימוש בציוד ובתהליכי עבודה. כמו כן על המעביד להדריך את העובד בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם, ולוודא שהעובד הבין זאת (תקנה 3). הדרכה שכזו לא קיבל התובע על פי עדותו שלא נסתרה.

 

בחקירתו הנגדית הבהיר המהנדס אפרתי (עמ' 13-15), כי אמנם אין צורך להסביר לעובד כיצד לעלות ולרדת מסולם, אך בהחלט יש צורך להסביר לו את שיטת העבודה בגובה על הסולם, ואת הסיכונים הכרוכים בכך, שכן סולם מיטלטל הוא כלי מסוכן (ראה סעיף 16 לקמן). ב"כ הנתבעת הגיש למומחה אפרתי צילום מפסק דין שבו הגיש המהנדס אפרתי חוות דעת (נ/1), אך מה שנאמר שם דווקא מחזק את טענתו, שכן הוא הדגיש שם כי אין לבצע עבודות על הסולם, אלא להעזר בו אך ורק לשם עליה וירידה – שלגביהן בלבד העיד כי אין צורך בהדרכה.

 

16.       מכאן מגיעים אנו לטענתו העיקרית של המהנדס אפרתי, לגבי הרשלנות המיוחסת לנתבעת, דהיינו: אסור היה לאפשר לתובע לבצע את העבודה של ניתוק הכבל כשהוא ניצב על סולם גבוה. סולם מיטלטל מהווה "כלי מאוד מסוכן", אשר גורם לתאונות רבות, כפי שעולה מחוברת של המוסד לבטיחות וגיהות בעבודה משנת 1981, שצילומים ממנה צורפו לחוות הדעת. בחוברת זו צוין גורם אובדן שווי המשקל בגלל מטען כבד כגורם לתאונות עבודה ונאמר:

 

            "לפעמים אפשר להשתמש בסולם מיטלטל כדי לבצע עבודה בגובה למשך זמן קצר, אך זה רחוק מלהיות פיתרון אידיאלי. כאשר הדבר אפשרי, יש להחליף תמיד סולם מיטלטל בסולם קבוע עם משטח, בפיגום או במשטח מתרומם המתוכנן במיוחד להרמת בני-אדם, או לתנועה אנכית מעל למשטח-התמיכה, או המצוייד בזרוע מנוף לשם הרמה בכל הכיוונים. בעזרת המיתקנים האלה אפשר לבצע את העבודה ביתר בטיחות, ולכן מהר יותר וטוב יותר מאשר בעזרת סולם מיטלטל".

 

כך גם אומר המהנדס אפרתי בחוות דעתו, כי על מנת לבצע עבודה במפלסי גובה אין להשתמש בסולם, אלא בבמה מתרוממת, הידראולית חשמלית או מכנית, שבאמצעותה ניתן היה להתקרב בביטחה אל מקום חיבור הכבל לקיר, וגם לא היה צריך לאחוז את הכבל בעת הפירוק (סעיפים 3.1, 3.17 ו- 4.7).

 

בחקירתו הנגדית הדגיש המהנדס אפרתי כי שיטת העבודה שבה בוצע פירוק הכבל היתה פסולה לחלוטין, שכן סולם איננו כלי עבודה אלא מכשיר המיועד לזמן קצר כדי לעלות ולרדת. בעבודה בגובה יש להשתמש בבמות מכניות, הידראוליות או חשמליות. אפרתי הבהיר כי אף שמדובר בעבודה שנמשכת כמה דקות, יש להקפיד על בטיחות (עמ' 12). אפרתי נשאל עד כמה מעשי פתרון זה, לצורך ביצוע עבודה לזמן קצר, והבהיר כי קיימים מתקנים נגררים על גלגלים, שיש בהם מתקן הידראולי, חשמלי או מכני המעלה במה קטנה לגובה של 10 או 20 מ' כמו בשרטוט ת/5. לדברי אפרתי, קבלנים משתמשים בבמות אלה, שאינן יקרות, ואף תופסות ברכב פחות מקום מסולם, וקבלן חשמל שעובד בגבהים חייב להיות מצויד בהן (עמ' 13).

 

17.       הנתבעת הסתמכה על חוות דעתו של המהנדס מיכאל קרבצ'יק, שהוא בוגר הטכניון בתחום של הנדסה אזרחית. מפירוט נסיונו המקצועי של קרבצ'יק עולה כי הוא איננו עוסק בתחום הקשור לבטיחות בעבודה, ואף לא לסוג העבודות נשוא תיק זה, שכן עיקר עבודתו קשורה לבניה. קרבצ'יק ביקר במקום האירוע, וביצע בדיקות ומדידות. הוא מתאר בחוות דעתו את הסולם שבו אירעה התאונה, וטוען כי הסולם היה תקין. אך גם הוא, כמו המהנדס אפרתי, לא יכול היה לראות את הסולם הספציפי בו אירעה התאונה (עמ' 34 לעדותו), ולא הובא מטעם הנתבעת איש שיוכל להעיד כי הסולם שהוצג בפני קרבצ'יק היה זה ששימש בתאונה. מכל מקום כאמור לעיל, הטענה של פגם בסולם ממילא לא הוכחה. המהנדס קרבצ'יק טוען בחוות דעתו כי התובע לא קשר את הסולם כנדרש, אף שיכול היה לעשות כן, ולמרות שלפי הערכתו חלקו העליון של הסולם היה מרוחק מן הקיר כ- 1.4 מ'.

 

המהנדס קרבצ'יק מסכים עם המהנדס אפרתי כי סולם הוא "כלי עבודה לפרק זמן קצר". אך לטענתו הסולם שימש במקרה דנא אך ורק לניתוק הכבל מהקיר, ועל כן לא היתה בעיה בשימוש בסולם, "כאשר פועלים על פי ההנחיות". לטענת המהנדס קרבצ'יק, התובע עבד על הסולם כשזה אינו קשור - בניגוד להנחיות, ועל כן ביצוע העבודה באופן לקוי הוא הגורם לנפילה. המהנדס קרבצ'יק סבור כי משקל הכבל איננו רלבנטי. קרבצ'יק אמר בחקירתו הנגדית כי איננו יודע מה היה משקל הכבל (עמ' 38). קשה להבין טענה זו, כאשר ברור שניתוק הכבל גרם לנפילת התובע בשל משקלו של הכבל.

 

18.       בחקירתו הנגדית לא ידע המהנדס קרבצ'יק להסביר על סמך מה ביסס את חישוביו ומדידותיו בחוות הדעת, ומתשובותיו נראה כי הסתמך על דברי התובע והמהנדס אפרתי. הוא הפנה בעדותו לתקן ישראלי בנושא סולמות, אף שהתקן לא היה בידיו. הוא הסתמך על ספר הנוגע לסולמות, וגם הספר לא היה בידיו. אלו גם לא צורפו לחוות דעתו (עמ' 33). המהנדס קרבצ'יק לא זכר מתי פורסם התקן בעניין הסולמות. הוא הסביר בעדותו כיצד היה צריך לנתק את הכבל בזהירות, ואמר: "אם היית מבקש ממני להנחות עובד איך לעשות את זה, כך הייתי מנחה אותו... הנדסית ככה צריך לעשות" (עמ' 35). נשאלת השאלה אם כן, מדוע לא נמצא איש שידריך את התובע כיצד לבצע עבודה זו, בדרך שתיאר המהנדס קרבצ'יק, או בדרך בטוחה יותר אחרת.

 

19.       המהנדס קרבצ'יק טען כי התובע היה צריך לקשור את הסולם למבנה, וכן לקשור עצמו לסולם. הוא נשאל להיכן ניתן היה לקשור את הסולם, והשיב כי ניתן היה לזרוק חבל דרך אחד החלונות של הבניין ולבצע קשירה, אם כי הודה כי הוא עצמו לא בדק אפשרות זו. לאחר מכן אמר שאפשר היה לקשור את הסולם סביב העמוד שאליו היה מחובר הכבל. קרבצ'יק לא בדק אם במקום היה חבל או חוט קשירה, אך הניח שציוד שכזה נמצא במקום (עמ' 36-37). על פי התמונות שהוגשו המתארות את מיקום הצבת הסולם ונקודת חיבור הכבל אל הבניין (ת/3, ת/5) לא נראה במקום חלון כלשהו שניתן היה לקשור את הסולם אליו, אלא קיר שיש חלק שהסולם ניצב לידו. זאת ועוד, כאשר נשאל קרבצ'יק כיצד עובדים אחרים קושרים עצמם לסולם, הוא ציין כי לעובדי חברת חשמל יש ציוד ורתמת קשירה, וכי המעביד אמור לספק ציוד זה (עמ' 37). לתובע לא סופק ציוד שכזה. אין לקבל את חוות דעת קרבצ'יק בענין זה, מה גם שאיש לא הנחה את התובע לבצע את העבודה באמצעות קשירה של עצמו או של הסולם – לא כחלק מהדרכה שוטפת, ולא בעת ביצוע המשימה. קרבצ'יק עצמו הודה, כאשר נשאל מי היה צריך להביא חבל ולתת הוראות איך קושרים את הסולם – "האחראי שלו" (עמ' 37). אך התובע לא עבד ליד "אחראי" כלשהו.

 

2.         ניתוח משפטי ומסקנות בשאלת האחריות

 

20.       ההלכה הפסוקה היא כי קיימת חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדיו, והיא כוללת הנהגת שיטת עבודה בטוחה, דאגה לקיומה והדרכת העובד לגבי שיטת העבודה הבטוחה (ראה: ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, בעמ' 222; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 284/94 בית חרושת אלבר בע"מ נ' גולדמן, פ"ד יט(1) 371; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1, פיסקה 18).

 

אשר לתוכנה של חובת הזהירות של מעביד כלפי עובד, אמר כב' השופט ג. בך בע"א 663/98 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, בעמ' 229:

 

"לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד מעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאים אופטימליים".

 

בע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, אמר כב' השופט ת. אור על חובת הזהירות של המעביד כלפי העובד, בעמ' 597:

 

"על המעביד לדאוג לספק לו כלי עבודה ומכשירי עבודה שלא יהיו בהם סיכונים, ולהדריכו כיצד להשתמש בהם, ואף לפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים... ידוע הוא, ועל המעביד לקחת זאת בחשבון, שעובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך העבודה ובלהט העבודה, אף אם הוזהר מפני סיכונים. לא די, על כן, באזהרה לעובד מפני סיכונים, שעה שניתן למנוע סיכונים בדרך אחרת, ואפילו זולה יחסית. וגם זאת, בצד אזהרה והדרכה צריך שיהיה פיקוח נאות על כך שהעובד נוהג על-פי כללי הזהירות הנדרשים בעבודה".

 

עוד נפסק לגבי חובת הזהירות שחב מעביד כלפי עובדיו, כי המעביד חייב לצפות, בין היתר, תאונות עבודה שהתרחשו עקב רשלנות, ואפילו רשלנות חמורה או פזיזות, של העובד (ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563, עמ' 585.

 

21.       כפי שהסביר המהנדס אפרתי, סולם מיטלטל נחשב ככלי עבודה מסוכן, גם כשהסולם עצמו תקין. גם בתי המשפט הדגישו בפסיקתם סכנה זו, המתמקדת בעיקר בכך שהעובד נדרש לבצע עבודה בגובה, כשהוא עומד על גבי סולם, ואין לו נקודת אחיזה כלשהי (ראה ע"א 3843/90 אוחיון נ' מדינת ישראל, תק-על 93(3) 428, שבעקבותיו הלך בית המשפט המחוזי בת"א בע"א 2822/00 רזון נ' חירות בע"מ, תק-מח 2003(3) 8498). בעניין רזון הנ"ל, נדון מקרה בו נפל העובד מן הסולם כאשר תיקן מזגן בגובה של כ- 3 מ' מעל הרצפה, ובית המשפט אמר:

 

            "הסיכון לנפילה מסולם הינו פונקציה של מידת יציבותו בלבד. השטח המצומצם של כל שלב בסולם, מונע מהעומד עליו אפשרות לנוע לצדדיו. לכן, יכולתו לשמור על שווי משקל, מותנית באפשרות שידיו תהיינה נגישות לדבר מה יציב שניתן לאחוז בו. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שהוא מבצע עבודה בגובה, מהסוג שביצע המערער".

 

בית המשפט כינה שיטת עבודה זו, שבה מבצע העובד את עבודתו על גבי סולם בלא נקודת אחיזה, וכאשר אין לצידו מישהו המחזיק אותו, כשיטת עבודה רשלנית, וזאת כאשר מדובר היה בגובה נמוך באופן משמעותי מן הגובה שבו היה צריך התובע במקרה דנא לעבוד.

 

22.       לאור האמור לעיל, אין לקבל את טענת הנתבעת כי מדובר "בעבודה על סולם פשוט", שכל עובד יודע שצריך להיזהר בה, כשהוא מפנה אל ההלכה לפיה המעביד איננו נושא באחריות לכל החלקה או נפילה במהלך העבודה, שכן מדובר בחלק מסיכוני עבודה שאין אפשרות לסלקם, והם נובעים מאופי העבודה (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345). כך גם מפנה הנתבעת לפסקי דין בהם נדחתה תביעת העובד, או יוחסה לו רשלנות תורמת, כאשר נפל מסולם. אולם דווקא מפסקי דין אלו ניתן ללמוד על הכלל, לאמור: נפילה מקרית מסולם אכן איננה מעידה, כשלעצמה, על רשלנות המעביד, אלא אם כן הנפילה נגרמה כתוצאה משיטת עבודה לא בטוחה שהנהיג המעביד, ומהעדר הדרכה נאותה לעובד בנוגע לשיטת העבודה ולשימוש בסולם (ראה ע"א 8071/95 בן יאיר נ' לשכת עורכי הדין, תק-על 98(2) 349, שבו לא נמצאה רשלנות בשיטת העבודה, וממילא זו היתה פרי יוזמת המערער, ובנוסף היה לצידו אדם שהחזיק בסולם; ע"א 3600/90 ביטון נ' פי גלילות, תק-על 84(2) 729, שבו היה מדובר בסולם מקובע למגדל, ונמצא שהעובד בחר בצורה מסוכנת ולא מקובלת לרדת מן הסולם, ובכל זאת נקבעה גם אחריות של המעביד שלא הדריך את העובד כיצד לרדת מן הסולם; ע"א (חי') 2345/01 ג'וברן נ' דנאל מצפה ורדיה, תק-מח 2001(3) 14746, שבו נקבע אשם תורם של העובד, שהיה קבלן עצמאי ומנוסה בעבודות הסיוד שביצע, והסולם נשבר תוך כדי עבודה).

 

בענייננו, אין מדובר בעובד שנפל מן הסולם בעת עליה או ירידה בו, בשל חוסר זהירות או תשומת לב שהביאו לאובדן שיווי המשקל. עסקינן בעובד שנדרש לבצע עבודה מסוכנת של פירוק כבל כבד וגבוה על גבי סולם מיטלטל, בלא שהודרך כיצד לבצע עבודה זו בצורה בטוחה, וכאשר לא סופק לו הציוד הנכון. כפי שהסביר המהנדס אפרתי, לא היה צריך לאפשר לתובע לבצע את העבודה של ניתוק הכבל הכבד בגובה כה רב על גבי סולם, אלא היה צריך להשתמש במתקן הרמה נייד ומתקפל. לכן אין רלבנטיות לפסקי הדין הנ"ל.

 

התובע הודה, בכנותו, כי בדיעבד היה הגיוני להעזר לצורך ניתוק הכבל בעובד אחר (עמיחי), והוסיף: "הייתי מאד עייף ורציתי ללכת הביתה" (עמ' 25). מדובר בחוכמה שלאחר מעשה: לו היה התובע סבור שניתוק הכבל יגרום לנפילתו, לא היה עושה זאת בדרך בה פעל. אך לתובע היתה זו הפעם הראשונה בה נדרש לביצוע עבודה מסוכנת זו, ולא נמצא לידו איש מאנשי הנתבעת שהדריכו כיצד לבצעה. בנוסף, הנתבעת לא היתה צריכה להביא את התובע למצב בו ידרש לבצע עבודה מסוכנת זו לאחר כ- 15 שעות עבודה רצופות ללא מנוחה. תנאי עבודה אלו פוגעים בשיקול דעתו של העובד. 

 

23.       המהנדס אפרתי אמנם לא הצביע על הוראת חוק או תקנה המחייבת ביצוע העבודה באמצעות במת הרמה. אך די בעדותו כי קיים פתרון מעשי, שנהוג להשתמש בו לצורך ביצוע עבודות גובה, אשר יכול היה למנוע את התאונה, מה גם שעדות זו נתמכת בחוברת המוסד לבטיחות וגיהות בעבודה. ב"כ הנתבעת מפנה לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988, אך אלו אינן מתייחסות לסוג העבודה שבוצעה בתיק זה, שאיננה קשורה לבניה.

 

אינני סבור כי מעביד חייב לספק לעובד מתקן הרמה בכל מקרה בו העובד נדרש לבצע עבודה פשוטה וקצרה, כמו למשל התקנת מנורה על תקרה בבית מגורים, או סיוד התקרה. אך במקרה דנא מדובר על חברה שעיסוקה התקנת תאורה לאירועים שונים במקומות ציבוריים, דבר המצריך עבודה בגבהים של ממש. התובע נדרש לבצע עבודה הכרוכה בניתוק כבל חשמל כבד בגובה של 5.7 מ'. לצורך כך היה צריך לציידו במתקן הרמה נייד ומתקפל, כפי שהעיד המנהדס אפרתי, וכפי שעולה מחוברת המוסד לבטיחות וגיהות בעבודה. ניתן וצריך לדרוש מחברה כדוגמת הנתבעת כי תהיה מצויידת במתקן הרמה מן הסוג המתואר על ידי המהנדס אפרתי, מה גם שלדבריו אין מדובר בציוד גדול או יקר, וקבלנים נוהגים להשתמש בו. מקבל אני את טענתו של המהנדס אפרתי כי "קבלן חשמל שעובד בגבהים חייב שיהיה לו דבר כזה" (עמ' 13). טענה זו לא נסתרה על ידי המהנדס קרבצ'יק, אשר לא התייחס כלל בחוות דעתו או בעדותו לנושא של שימוש במתקן הרמה.

 

על פי ההלכות שבוארו לעיל, חייב המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, ולוודא שעובדיו יוכלו לבצע את העבודה בתנאים אופטימליים. עליו לדאוג ולספק להם ציוד המונע סיכונים, ולהביא בחשבון כי העובד עלול להיות בלתי זהיר במהלך עבודתו, או לבצע את העבודה בצורה שגויה. הנתבעת, במקרה דנא, לא דאגה להבטיח לעובד ציוד שימנע ממנו את הסיכון הכרוך בביצוע העבודה של ניתוק כבל כבד בגובה רב על גבי סולם מיטלטל, אף שקיים פתרון טכני מעשי ולא יקר להסרת סיכון זה. לכן, התאונה נגרמה בשל התרשלותה של הנתבעת.

 

24.       זאת ועוד, הוכח כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה להדריך את התובע בעניין הסיכונים הכרוכים בעבודתו, על פי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999. ההלכה היא אמנם כי לא כל הפרה של חובה חקוקה מהווה בהכרח, כשלעצמה, גם התרשלות. עם זאת, "סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, בעמ' 137; ע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 429).

 

החשיבות של הדרכת העובד בנוגע לסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה, כפי שנקבע בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999, הובהרה בפסיקת בתי המשפט (ראה ע"א 435/85 הנ"ל, בעמ' 529, וע"א 709/79 הנ"ל בעמ' 211-212). גם בעניין זה התרשלה הנתבעת, ואני מאמץ את עדותו המהימנה של התובע, שלא נסתרה, כי הוא לא קיבל הדרכה כלשהי בנושא ביצוע העבודה שהביאה לתאונה. הנתבעת לא הביאה לעדות איש מאנשיה, כולל מנהלה, מר אילון מילוא, שנכח במקום התאונה בעת שהתרחשה (אף שהוא לא ראה את התובע כאשר נפל מן הסולם). לכן אין בפנינו עדות כלשהי בעניין התייחסותה של הנתבעת לשאלת הבטיחות בעבודה, והדבר אומר דרשני. גם לדעת מומחה הנתבעת, המהנדס קרבצ'יק, אסור היה לבצע את העבודה של פירוק הכבל על הסולם ללא הנחיות מתאימות לתובע, ואלו, כפי שהוכח, לא ניתנו. דווקא מעדותו של המהנדס מטעם הנתבעת, מר קרבצ'יק, עולה כי ניתן היה לחשוב על שיטות עבודה בטוחות יותר לניתוק הכבל. אך לשם כך, אישר קרבצ'יק, היה צורך בציוד מיוחד, ובהדרכה של העובד כיצד לבצע את העבודה ובפיקוח של אחראי. כל אלו לא היו במקרה דנא – לא כהדרכה שניתנה לפני התאונה, ולא כהדרכה שניתנה בעת ביצוע העבודה. לכן יש לקבוע כי גם בענין זה התרשלה הנתבעת באופן שגרם לתאונה.

 

25.       טענתה של הנתבעת, היא כי יש לראות בתובע כמי שאשמו הבלעדי הביא לתאונה, וניתק את הקשר הסיבתי שבין מעשי הנתבעת לבין התאונה. למצער, כך נטען, יש לייחס לתובע רשלנות תורמת לקרות התאונה. בענין זה נפסק, לא אחת, כי הנטיה של בתי המשפט היא שלא לקבל טענה המייחסת לעובד רשלנות תורמת, כאשר הוכח שהמעביד, מצידו, לא נקט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסכנה מן העובד. בע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, חזר בית-המשפט על ההלכה הנ"ל בעמ' 79, בהדגישו כי: "המעביד הוא זה שמפקח על המפעל, ומתפקידו לדאוג לתנאי עבודה ושיטות עבודה בטוחות" (ראה גם: ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4) 70; ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, בעמ' 603-604; ע"א 448/87 המרמן נ' חסן, פ"ד מג(3) 811; ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, בעמ' 227). בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, הדגיש בית-המשפט (בעמ' 527) כי הכלל המצוטט לעיל נכון שבעתיים כאשר המעביד נמצא מפר חובה חקוקה, שכן:

 

"הטלת חובות אלה על המעביד מיועדות להבטיח את העובד גם בפני רשלנותו הוא, ולכן יקבע בית-משפט רק במקרים נדירים שגם העובד אשם ברשלנות לתוצאה המזיקה" (מ"מ הנשיא – כתוארו אז – זוסמן בע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197, בעמ' 199).

 

בע"א 313/56 חברת החשמל נ' בלומברג, פ"ד 1087, בעמ' 1901, אמר כב' השופט ברנזון:

 

"כן אין לשכוח כי, מחמת רגילותו של עובד בעבודתו ובסכנותיה, עלול ליבו להיות גס בהן והוא עשוי לזלזל בנקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. אך בשל אלה בלבד אין לייחס רשלנות לעובד ולתלות בצווארו את קולרה של תאונה שארעה לו, כאשר המעביד לא נקט מצדו את אמצעי הזהירות שהוא נקט בהן כדי להבטיח את שלומם של עובדיו".

 

כך גם נפסק בע"א 530/70 רביבו נ' חברת חשמל, פ"ד כה(1) 724, בעמ' 728:

 

"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף".

 

לאור ההלכות דלעיל נפסק כי רק במקרים נדירים תיוחס לעובד רשלנות תורמת, כאשר המעביד הפר חובה חקוקה ויצר סיכון לעובד. לגבי אותם מקרים נדירים נפסק בע"א 435/85 הנ"ל, בעמ' 528:

 

"העובד מצדו פועל בתוך הגבולות שמציב המעביד לפעולתו באמצעות החלטותיו בעניינים שפורטו לעיל. דרגות החופש של העובד הן מצומצמות, וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת, שגרמה לפגיעה בעובד, נוצרה על-ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק.

 

רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו היתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית-המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק".

 

26.       לענין טענת הנתבעת כי התרשלות התובע מהווה "גורם זר מתערב", נפסק בע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 141, בעמ' 156-157:

 

"כאשר חובת הזהירות נועדה למנוע את הנזק העלול להגרם כתוצאה מאירוע או מסוג אירועים מסויים... דווקא אז, בקרות אותו אירוע שרואים בו גורם זר מתערב, רואים וממשיכים לראות במי שמפר אותה חובת זהירות ואותה נורמת התנהגות את האחראי לנזק, אחרת תתרוקן החובה מתוכנה (ראה דברי מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 704/71 [1] הנ"ל, בעמ' 748-749)".

 

בע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, אמר כב' השופט ח' אריאל בעמ' 425:

 

"עד שאנו באים לקבוע אשם תורם מצד העובד הנפגע ולכרסם כתוצאה מכך בפיצוי המגיע לו עקב הפגיעה שנפגע בגין אחריותו ורשלנותו של המעביד שלמענו עבד ובשירותו של זה נפגע - עלינו להביא בחשבון, שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת".

 

27.       במקרה דנא, נאלץ התובע לבצע את העבודה בשעת לילה מאוחרת, לאחר שעות עבודה מרובות באותו יום, בצורה שאיננה בטיחותית בעליל, באופן שסיכן אותו. נוהל העבודה אצל הנתבעת הוא שיש לפרק את הכבלים והציוד לאחר האירוע, ביום בו הותקנה התאורה. האינטרס בביצוע העבודה במועד ובדרך בה בוצעה, בלא ציוד מתאים, חרף הסיכון הכרוך בכך, היה כולו של הנתבעת. התובע היה עובד שכיר של הנתבעת, ולא היתה לו כל סיבה לשאת בסיכון מיותר – אלא למען מעבידתו-הנתבעת, ועל-פי החלטתה. אין זה משנה שאיש לא אמר לתובע לפרק את הכבל, אלא שהעבודה חולקה בין כל העובדים, ובחלקו נפלה עבודה מסוכנת זו. התובע ביצע את העבודה לפי מיטב הבנתו, בלא שקיבל הדרכה כלשהי מן הנתבעת. הוא פעל במסגרת הסיכון שיצרה הנתבעת. בנסיבות אלו, הטענה כי אשמו של התובע היווה את הסיבה המכרעת לנזק – דינה להידחות. כך גם אינני רואה לנכון לייחס לתובע רשלנות תורמת, בנסיבות שתוארו לעיל, ועל-פי ההלכות שפורטו לעיל. אין זה המקרה הנדיר בו נאמר כי התובע היה זה שיצר את הסיכון, וכי עשה זאת מתוך החלטה חופשית.

 

28.       סיכומו של דבר: הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כמעביד כלפי התובע, שהיה עובדה. היא הביאה אותו למצב בו נדרש לבצע עבודה מסוכנת, לאחר שעות עבודה רבות, בלא ציוד מתאים, וללא הדרכה ופיקוח כלשהם. היא נהגה כפי שמעביד סביר לא היה נוהג, וכתוצאה מכך נגרם לתובע נזק גופני.

 

ג.         היקף הנזק והפיצוי לתובע

 

1.         הנכות הרפואית

 

29.       הפרטים לגבי נכותו הרפואית של התובע נקבעו בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, האורטופד ד"ר אמנון ישראלי. איש מן הצדדים לא ביקש לחקרו על חוות דעתו, והמומחים מטעם הצדדים, שחוות דעתם צורפו לכתבי הטענות, לא העידו במשפט. לפיכך יש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר ישראלי לענין הנכות הרפואית, ולהתעלם מחות דעת הצדדים.

 

התובע נפגע כאשר נפל מן הסולם. הוא סבל משברים בעצם העקב בשתי כפות רגליו, ואושפז במחלקה האורטופדית במשך 22 יום, שבמהלכם נותח ברגליו. לאחר מכן בוצעו שני ניתוחים נוספים בעקב הימני, ביום 22.2.99 וביום 12.4.99. הוא שהה בחופשת מחלה חמישה וחצי חודשים עד שהגיע לכושר הליכה ללא אמצעי עזר. כיום הוא איננו נמצא בטיפול רפואי בשל הפגיעה בכפות רגליו.

 

ד"ר ישראלי בדק את התובע ביום 28.8.02, וקבע על סמך בדיקתו, ועל סמך התיעוד הרפואי שהיה בפניו כי התובע מהלך באופן יציב ללא צליעה. התובע נפגע בצורה קשה בעקב הימני, אך כתוצאה מטיפול ניתוחי הושג שחזור נאות של המשטחים המפרקיים ומבנה עצם העקב. הפגיעה בעקב השמאלי קלה יותר. כמו כן מצא ד"ר ישראלי כי קיימת הגבלה בינונית בטווח תנועת המפרק משמאל, ללא עיוות צורה, וכי קיימת הגבלה קשה בטווח תנועת המפרק מימין, אף זאת ללא עיוות צורה. בנוסף קיימת צלקת דבוקה לרקמות העמוקות בצד החיצוני של עקב ימין, ללא תחושת יתר או גירוי דלקתי.

 

ד"ר ישראלי מציין בחוות דעתו כי התובע סובל מכאבים בכפות רגליו, עם תחושת חוסר יציבות המקשה עליו במאמצי עמידה והליכה. כמו כן הוא מציין כי התובע טוען כי קשה לו לנעול נעליים בשל גירוי הצלקת ברגל ימין.

 

לאור כל האמור לעיל קבע ד"ר ישראלי לתובע אובדן כושר עבודה מלא למשך חצי שנה, ונכות אורטופדית של 40% לתקופת חצי שנה שלאחר מכן. אשר לנכות לצמיתות, הרי שד"ר ישראלי מעמיד אותה בשיעור של 25%: 8% בגין הפגיעה בעקב שמאל; 15% בגין הפגיעה בעקב ימין; ו- 4% עקב הצלקות.

 

2.         הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע

 

30.       מתצהירו של התובע עולה כי כאשר שוחרר לביתו ביום 24.9.98, לא היה מסוגל לבצע פעולה כלשהי ולו הפשוטה ביותר. הוא נאלץ לעזוב את דירתו השכורה ועבר להתגורר בבית הוריו, אשר סעדו אותו משך כל היום. כחצי שנה לאחר הניתוח הראשוני נאלץ לעבור ניתוח נוסף בעקב הימני, אשר לא עלה יפה, ואז עבר ניתוחים נוספים שמנעו את שיקומו, והסבו לו סבל רב. באותה תקופה היה התובע מרותק לכסא גלגלים, ונזקק לעזרה צמודה של הוריו (סעיפים 16-19 לתצהיר). בעדותו הבהיר התובע כי תחילה היה מרותק לכסא גלגלים במשך חצי שנה, אולם לאחר הניתוח שבוצע בחודש אפריל הוא נאלץ להמשיך ולהעזר בכסא גלגלים במשך חצי שנה נוספת (עמ' 27). לאחר מכן עבר טיפולים מכאיבים, כולל טיפולי פיזיוטרפיה, שבעזרתם יכול היה לעבור מכסא הגלגלים להליכה בקביים. הוא נאלץ לדחות את לימודיו באוניברסיטה בשל הטיפולים להם נזקק (סעיפים 20-21 לתצהיר).

 

31.       אשר למצבו ביום מתן התצהיר (21.2.05), מציין התובע בתצהירו כי הוא סובל מכאבים, ונעזר ברפואה אלטרנטיבית. הוא מוגבל בתנועתו, מתקשה לצעוד, לעמוד, לעלות ולרדת במדרגות או בעליה, וכן הוא מתקשה בקימה ובישיבה. כמו כן הוא סובל מנוקשות בקרסוליים ובעקבים, והרגשת נימול וזרמים בכף רגל ימין. כל אלו מקשים עליו לבצע כל פעולה יומיומית (סעיף 22). התובע מציין בתצהירו כי לפני התאונה היה בעל כושר גופני גבוה, ובריא לחלוטין, והתאונה גרמה לו סבל פיזי ונפשי רב. הפרופיל הצבאי שלו הורד ל- 21, והוא שוחרר מן הצבא.

 

בעדותו אמר התובע כי הוא מתקשה לעמוד על רגליו זמן רב, וסובל מכאבים ברגליו גם כשהוא יושב; לאחר חצי שעה עמידה הכאב הוא בלתי נסבל. הוא מתקשה לעלות במדרגות, והדבר מסב לו כאב. הוא הדגיש כי היה אדם בעל כושר גופני גבוה ביותר, לאחר ששירת בצנחנים ביחידה מובחרת. כיום הוא לא יכול אפילו לרקוד, בשל בעיית שווי משקל. היו תקופות בהן היה נופל בהליכתו, וגם כיום הוא נופל פעם בחצי שנה, בשל העדר תחושה ברגל אחת. חרף הסבל שהדבר גורם לו, הוא מתעקש ללכת על רגליו כדי לנסות לשקם עצמו, ולאחר הליכה של כ- 1 ק"מ הוא סובל מכאב (עמ' 28).

 

32.       לדברי התובע בתצהירו, הוא תכנן להמשיך ולעבוד בתחום עיצוב התאורה אצל הנתבעת, ולאחר מכן להקים עסק עצמאי. במקביל לעבודה זו הוא למד פילוסופיה לשם רכישת השכלה כללית (סעיפים 12-14, 30 לתצהיר). את שירותו הצבאי החל התובע בקורס טייס, ואחר כך שירת בצנחנים. כתוצאה מהתאונה, לא יכול היה התובע להמשיך בעבודתו אצל הנתבעת, או בכל עבודה אחרת הכרוכה בביצוע עבודות פיזיות הדורשות טיפוס, עמידה והליכה ממושכים, כפי שהוא מציין בתצהירו. בסיוע של המוסד לביטוח לאומי הוא למד ב"מכללת רופין" לימודים לתעודת הנדסאי אדריכלות, אותם סיים בהצלחה בשנת 2004. בתקופה זו עבד באופן חלקי בפאב "ברומטר", וכן היה מתרגל ב"מכללת רופין" בשנים 2003-2004 (סעיף 27 לתצהירו).

 

אשר לעבודתו בפאב בשנת 2000-2001, העיד התובע כי עבד במטבח פעם או פעמיים בשבוע, 5-6 שעות בכל פעם, אך רוב הזמן ישב על כסא. שכרו החודשי בפאב נע בין 1,000-2,250 ₪ ברוטו, בהתאם לשעות העבודה (ת/7). בעבודתו כמתרגל בתקופת לימודיו השתכר בין 400-1,350 ₪, ובדרך כלל היתה המשכורת נמוכה מן הרף הגבוה הנ"ל (ת/8).

 

בעת עדותו (יום 27.4.06), כבר עבד התובע במקום עבודתו החדש – חברת "פרוסטק שמיר", אשר בונה בתים בשלד פלדה, וזאת לאחר שסיים את לימודיו כהנדסאי אדריכלות. התובע אישר כי הוא מרוצה מכך שבחר בתחום זה. במסגרת עבודתו הוא מנחה את הפועלים כיצד לבנות את שלד הבנין, על פי שיטה חדישה, ואף מסתובב לפעמים באתרי הבניה (עמ' 18). הוא מפקח על הבניה גם באתר הבניה וגם במחסן, שכן לעיתים בונים את הקירות במחסן. לעיתים הוא עובד יחד עם הפועלים ומתקין בעצמו, שכן מדובר בבניה מחומרים קלים (עמ' 29). משכורתו היא 5,500 ₪ ברוטו (ת/9), וכן הוצאות נסיעה (עמ' 29). התובע נוהג ברכב, ולאחר התאונה אף נסע על קטנוע (עמ' 29-30).

 

כאמור לעיל, התרשמתי כי עדותו של התובע היתה כנה ומהימנה, וכי אין מדובר במי שמנסה להחמיר באופן מאולץ את נזקיו ומגבלותיו – נהפוך הוא: התובע מתמודד עם מגבלותיו בצורה מעוררת כבוד.

 

33.       לאור כל האמור לעיל, בהתחשב בנכותו הרפואית של התובע ובמגבלותיו הרפואיות, אין לקבל את טענת הנתבעת כי לא היתה פגיעה כלשהי באובדן כושר ההשתכרות של התובע, וכי אין לייחס לו נכות תפקודית כלשהי שהיא מעבר לשיעור של 12%. דווקא המקצוע שבחר לעצמו התובע כרוך בעבודת שטח ועבודת כפיים, ואין ספק שהמגבלות הגופניות של התובע בהליכה, בעמידה ובעליה במדרגות פוגעות בכושר ההשתכרות וביכולת התפקוד של התובע בעבודה. מצב זה רק ילך ויחמיר עם השנים, ככל שיתבגר. העובדה שהתובע מתמודד יפה עם נכותו, ומתעקש להתנהג כאדם בריא לחלוטין (עבודתו בפאב בעבר, ועבודתו בחברת פרוסטק כיום), איננה צריכה לעמוד לו לרועץ, שכן המגבלות הגופניות קיימות, ואיש איננו יכול להבטיח לו את מקום עבודתו הנוכחי לאורך תקופה. בנסיבות אלו, לא מצאתי סיבה לסטות מן החזקה לפיה הנכות הרפואית משקפת אף את הנכות התפקודית. לכן, יש לקבוע את נכותו התפקודית של התובע, ואת אובדן כושר ההשתכרות שלו, בשיעור של 25% לצמיתות. בשנה הראשונה עמד שיעור אובדן כושר ההשתכרות על 100%.

 

34.       משכורתו האחרונה של התובע בתחום של עיצוב והקמת תאורה, בעת שאירעה התאונה, היתה 7,414 ₪ ברוטו (נספח ז' לתצהירו). סכום זה משוערך להיום הוא בסך 9,013 ₪ (בתביעה מעין זו, שאיננה תאונת דרכים, יש להתחשב בשכר ברוטו, בלא ניכוי מס הכנסה). התובע טען בתצהירו כי על פי הערכתו היה מגיע להשתכר אצל הנתבעת סכום של 12,500 ₪ בחודש, וכעצמאי היה יכול להרוויח סכום של 25,000 ₪ בחודש. לא הובאו בפני נתונים כלשהם לגבי טענה זו, אף שהיא איננה בלתי סבירה. לכן לא אוכל לקבוע ממצאים בענין זה. עם זאת, סביר להניח שאלמלא התאונה היה אדם ברמתו האישית של התובע משתכר סכום העולה על המשכורת הממוצעת במשק, כפי שכבר הרוויח בתחילת דרכו כעובד אצל הנתבעת. התרשמתי מהתובע כאדם אינטליגנטי ובעל יוזמה ונחישות. בוודאי שצריך להניח כי שכרו בתחום האדריכלות או הבניה, בו הוא עוסק כיום, לא יעמוד על הסך ההתחלתי שהוא מרויח בתחילת דרכו בתחום החדש (6,500 ₪ כולל הוצאות נסיעה), וכי הוא בהחלט עשוי לעבוד כעצמאי בעתיד, בעסק משלו, בעבודה שתכפיל את שכרו לעומת היום. כמו כן, אין הצדקה לפסוק לתובע שכר הנמוך מזה שהרוויח אצל הנתבעת, שהרי התאונה גרמה לו להפסיק לעבוד שם. לכן, נראה לי הוגן להעמיד את שכרו של התובע כיום, אלמלא התאונה, על סך של 12,000 ₪.

 

35.       לגבי אובדן ההשתכרות בעבר, יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע על פי שכרו אצל הנתבעת (9,013 ₪ נכון להיום). יש לפסוק לו פיצוי מלא בגין השנה הראשונה שלאחר התאונה, ולאחר מכן פיצוי בשיעור של 25% ממשכורתו אצל הנתבעת, כשהיא משוערכת להיום. הנתבעת טוענת כי יש לנכות מתקופה זו פרק זמן שבו נפצע התובע בגין תאונת דרכים בחודש דצמבר 2000. לא הובאו בענין זה נתונים המצביעים על אובדן כושר ההשתכרות, ולו לתקופה מסויימת, בגין תאונה זו. כמו כן טוענת הנתבעת כי יש לנכות לתובע פיצוי בגין אובדן השתכרות בשלוש השנים בהן למד אדריכלות (2001-2004), שכן הוא הודה כי באותה עת היה זכאי לדמי שיקום מהביטוח הלאומי (עמ' 28-29). אין בפני נתונים מפורטים בענין זה, אך צודקת הנתבעת בטענתה כי אין לפסוק לתובע אובדן השתכרות לתקופה זו, שבה היה זכאי לדמי שיקום, וממילא לא ברור באיזו מידה יכול היה לעבוד ולהשתכר בתקופת לימודיו מעבר לעבודות מזדמנות בהן עבד.

 

לסיכום אובדן ההשתכרות בעבר: יש לפסוק לתובע פיצוי מלא בגין השנה הראשונה שלאחר התאונה, עד תום חודש אוגוסט 1999. מאז ועד היום חלפו 8 שנים וחודשיים, ומתקופה זו יש לנכות 3 שנות לימודים (התובע בעמ' 29). לכן יש לפסוק לתובע פיצוי בגין אובדן השתכרות בעבר בגין 62 חודשים, לפי משכורתו האחרונה אצל הנתבעת כשהיא משוערכת להיום, כאשר אובדן ההשתכרות הוא בשיעור של 25% ממשכורת זו.

 

36.       התובע מבקש פיצוי בגין הפסדי פנסיה, בלא שהובאו נתונים כלשהם בענין זה. יש לדחות דרישה זו לפיצוי, בהעדר ראיה על חברות בקרן פנסיה, על ההפסד ועל אופן חישובו (ע"א 629/70 סקירה נ' אוניקו בע"מ, פ"ד כה(2) 299, 304-305; ע"א 244/87 קוש נ' כהן, פ"ד מג(1) 15, 24).

 

37.       כמו כן מבקש התובע פיצוי בגין עזרת הזולת. אין ספק שבשנה הראשונה שלאחר התאונה הוא היה תלוי בטיפול ובעזרה של בני משפחתו, כפי שהעיד, בהיותו מרותק לכסא גלגלים, וכאשר נאלץ לעבור כמה ניתוחים. באותה תקופה הוא עבר להתגורר אצל הוריו, כדי להעזר בהם. ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו, העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 830/76 סעדה נ' חמדי, פ"ד לג(1) 589, 610; ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, פדאור 05 (18) 816; ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי, פדאור 05(28) 320). לפיכך יש לפסוק לתובע בגין עזרת הזולת בשנה הראשונה שלאחר התאונה סכום גלובלי של 50,000 ₪, המבוסס על הערכה כללית של הוצאות סיעוד שהיו משולמות בגין עזרה לתובע, אלמלא עזרת הוריו.  

 

38.       מאז שחלפה שנה לאחר התאונה, וכך גם כיום, מתפקד התובע בצורה עצמאית לחלוטין ונוהג ברכב. עם זאת, מגבלותיו הגופניות פוגמות במידה מסויימת ביכולתו לבצע חלק מעבודות אחזקת הבית שהיה יכול לבצען בעצמו, והדבר כולל נקיון שוטף של הבית ועבודות תיקונים או שיפוצים בבית שהיה יכול לבצע בעצמו. הנתבעת מציעה לפסוק לתובע בגין פריט נזק זה סכום של 50,000 ₪, המחושב על פי עזרה של שעתיים בשבוע (300 ₪ בחודש), אם כי לטענתה גם סכום זה איננו מגיע לתובע. נראה לי כי מן הראוי לפסוק לתובע בגין עזרת הזולת בעתיד סך של 300 ₪ בחודש, למשך תוחלת החיים של התובע (79 שנים), כשסכום זה מהוון להיום.

 

39.       כתוצאה מהתאונה נאלץ התובע למצוא לעצמו מגורים במקום בו לא יצטרך לעלות במדרגות (עדותו בעמ' 29). לא הובאו ראיות על צורך בהתאמת דיור או שינוי בדיור, אם כי ברור שהתובע לא יהיה חופשי לחלוטין בבחירת מגוריו: הוא יאלץ לגור בבית עם מעלית (שהוא יקר יותר מן הסתם מבית ללא מעלית), או להתגורר בקומת קרקע או בבית פרטי. אך לא הובאו נתונים או ראיות כלשהם בענין זה, המאפשרים לבית המשפט לפסוק פיצוי בגין פריט זה ולו על דרך ההערכה.

 

40.       התובע מבקש פיצוי בגין ניידות. ברור כי במשך שנה לאחר התאונה, בה היה התובע מרותק לכסא גלגלים, היה צורך להסיעו לטיפולים, לבדיקות ולכל מקום אחר. גם בעתיד יזדקק התובע ליותר נסיעות מאדם בריא ולתשלומי חניה גדולים יותר, בשל המגבלה ביכולתו ללכת מרחק גדול, ובעיה זו תחריף עם הזמן. התובע לא הביא נתונים כלשהם בענין זה, אך ברור כי פגיעה בניידות קיימת. אפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין פגיעה בניידות בעבר ובעתיד בסך 100,000 ₪.

 

41.       התובע לא הגיש ראיות כלשהן או נתונים לגבי הוצאות רפואיות בעבר או בעתיד, ולפיכך לא ניתן לפסוק לו סכום כלשהו בענין זה.

 

42.       בענין הפיצוי הנוגע לכאב וסבל, הרי שבסיכומי התובע מבוקש סכום מופרז לכל הדעות (750,000 ₪), בעוד שהנתבעת מציעה סכום נמוך מדי בסך 50,000 ₪. לו היתה זו תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היה סכום הפיצוי המגיע לתובע בגין כאב וסבל בסך 63,630 ₪. אך הואיל ואין אנו מוגבלים לתקרת פיצוי זו, יש להביא בחשבון את הסבל שעבר התובע במשך שנה לאחר התאונה, שבה עבר ניתוחים ונאלץ להיות מרותק לכסא גלגלים. התובע מציין בתצהירו כי תקופת אשפוזו והניתוחים שביצע היו כרוכים בסבל רב. התובע נאלץ לשנות תחום עיסוק, והוא ממשיך לסבול מכאבים ברגליו. בודאי שהתובע מוגבל בפעילויות של הנאה, כגון ריקוד, טיולים ופעילות ספורטיבית (מדובר בבחור שהיה בעל כושר גופני מצויין, ואשר שירת בצנחנים). גם הצלקות שיש לתובע ברגליו צריכות לבוא בחשבון בענין זה, כאשר מדובר בבחור צעיר, שעדיין איננו נשוי. בנסיבות אלו אפסוק לתובע בגין כאב וסבל סך של 200,000 ₪.

 

43.       מן הפיצוי המגיע לתובע יש לנכות את הגמלאות המשתלמות לו מן הביטוח הלאומי בגין קיצבת נכות מעבודה, על פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר. גמלה זו, המהוונת לעתיד, היא בשיעור של 934,849 ₪, נכון ליום 11.10.06, ובשערוך להיום סכום הניכוי הוא 944,422 ₪.

 

 

 

ד.         סיכום

 

44.       לאור כל האמור לעיל תביעת התובע מתקבלת. לסיכום האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין התאונה בהתאם לפירוט הבא:

א.         הפסד שכר בשנה הראשונה שלאחר התאונה: 108,156 ש"ח (12 חודשים X 9,013 ₪).

ב.         הפסד שכר בעבר בשיעור של 25% לתקופה של 62 חודשים לפי משכורתו האחרונה של התובע המשוערכת להיום: 139,686 ₪.

ג.         הפסד שכר לעתיד בשיעור של 25% לפי משכורת של 12,000 ₪ עד גיל 70 לפי מקדם היוון 268: 803,981 ₪.

ד.         עזרת הזולת בשנה הראשונה שלאחר התאונה: 50,000 ₪.

ה.        עזרת הזולת לעתיד לפי 300 ₪ לחודש למשך תוחלת החיים (79) לפי מקדם היוון

 299.195 הם:89,758 ₪.

ו.          ניידות לעבר ולעתיד: 100,000 ₪

ז.         כאב וסבל: 200,000 ₪.

 

סך כל הפיצוי לפני ניכוי תגמולי ביטוח לאומי הינו בסך 1,491,581 ₪.

מן הסכום האמור יש לנכות את התשלומים בגין קצבת נכות עבודה בסך של 944,422 ₪.

לאור האמור לעיל, סכום הפיצוי הסופי המגיע לתובע, בניכוי תשלומי המל"ל, הוא 547,159 ₪.

 

45.       לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 547,159 ₪. כמו כן, תשלם הנתבעת את הוצאות התובע בסך כולל של 5,000 ₪ וכן תישא באגרת בית המשפט ובשכר המומחים מטעם בית המשפט, וזאת בנוסף לשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק. כל הסכומים הנ"ל ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

 

לענין שכר הטרחה אציין כי סיכומיו של ב"כ התובע היו שטחיים ביותר, בלא הפנייה כלשהי לחומר הראיות, באופן שלא ניתן היה להעזר בהם.

 

46.       המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום ט' בחשון, תשס"ח (21 באוקטובר 2007) בהעדר הצדדים.                                                                         

ד"ר עמירם בנימיני

שופט

                                                                             

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 23/10/2007
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 23/10/2007 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו