לחיפוש לחצו לחיפוש לחצו
דף בית > פסיקה > נזקי גוף > נשיכות ונשיכת כלב > תמש 025976/01 (משפחה ירושלים) ב` י` נ` ב` ז` | ישראל | 20/09/2007
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין עמוד הבית לחדשות נוספות לחצו למאמרים נוספים לחצו לפסקי דין נוספים לחצו לחוקים לחצו למקורות מקוונים לחצו
 
ישראל | פיצויים בגין נשיכת כלב | תמש 025976/01 (משפחה ירושלים) ב` י` נ` ב` ז`
עוד בנזקי גוף
ונשיכות ונשיכת כלב
חדשות
ישראל | פיצוי של 320,000 ש``ח לילדה אשר הותקפה בבית ספרה ע``י כלב...
ישראל | אישה שנפגעה עקב קפיצת כלב עליה תפוצה במאות אלפי שקלים
ישראל | הוגשה תביעה נגד עיריית תל-אביב בגין נשיכת כלב
ישראל | פיצוי בסך של 5,000 ש``ח בגין נשיכת כלב
ישראל | בית המשפט המחוזי הפחית פיצויים בגין נשיכת כלב
מאמרים
ישראל | סטרס – מה זה בכלל ומהן הזכויות האפשריות של נפגעי סטרס ?
ישראל | פיברומיאלגיה ותאונת דרכים – מה השתנה ?
ישראל | הפרעות פסיכיאטריות לאחר פוסט טראומה
ישראל | פיצויים עונשיים
ישראל | פיצויים בגין הפסדי שכר שאינם מדווחים לרשויות המס
פסיקה
ישראל | ע``א 2432/08 (מחוזי י-ם) גלרטר ואח` נ` גוגנהיים
ישראל | ת``ק 1449/07 (תביעות קטנות רמלה) יאנה שרפוב נ` מאיר רחמים...
ישראל | ת.ק. 455/07 (תביעות קטנות ראשל``צ) קמנקר נ` ברון
ישראל | א` 3116/05 (שלום חיפה) אבן צור נ` מלול ואח`
ישראל | א 132167/01 (שלום ת``א) לינוי נ` ניר מוזס
מקורות מקוונים
ארצות הברית | מרכז לנפגעי תקיפה מינית - RCC
ישראל | רפואה ומשפט - המדריך לזכויות נפגעי גוף
ישראל | ynet קהילות - פורום: נפגעי טרור
ישראל | תפוז - פורום בנושא נפגעי/ות תקיפה מינית
ישראל | צעדים - עמותה למען פגועי ומושתלי מפרקים
פסיקה בנזקי גוף ונשיכות ונשיכת כלב מישראל | 20/09/2007
תמש 025976/01 (משפחה ירושלים) ב` י` נ` ב` ז`
השופט פיליפ מרכוס  :מחבר
תמש 025976/01 (משפחה ירושלים) ב` י` נ` ב` ז` - בקובץ תמש 025976/01 (משפחה ירושלים) ב` י` נ` ב` ז` - בקובץ  מסמכים מצורפים
גרסה להדפסה

 

תאריך: 26/08/2007

תמש 025976/01

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים

בפני השופט פיליפ מרכוס

הצדדים: ב' י' נ' ב' ז'

 

העובדות

 

1. התובע ננשך ע"י כלב בחצר ביתו. לטענתו, הנתבעת, אשתו לשעבר, הינה בעלת הכלב, ולכן עליה לפצותו בגין הנזקים אשר נגרמו לו.
התובע מעמיד את נזקיו על סך כולל של 35,000 ₪: נזק לא ממוני עבור ההווה והעתיד – 30,000 ₪; נזק מיוחד – עזרה במשק הבית – 5000 ₪, נסיעות והוצאות רפואיות – 500 ₪.

 

2. לעומתו, טוענת הנתבעת כי בזמנים הרלוונטיים לקרות האירוע כלל לא הייתה בעליו של הכלב.

 

נקבע

 

1. סעיף 41א לפקודת הנזיקין קובע אחריות מוחלטת לבעליו של כלב או למי שמחזיק בו. בבחינת השאלה האם הנתבעת היא בעלת הכלב, יש לתת את הדעת לאינטנסיביות הקשר שבין הכלב למחזיק והן את תקופת שהייתו אצל המחזיק.

 

2. במקרה דנן הכלב הובא לביתה של הנתבעת על מנת לשמש אותה, ואף שהה בביתה פרק זמן של כ 8-9 חודשים. בנסיבות אלו, מידת השייכות והקרבה היו אינטנסיביים דיים כדי לראות בנתבעת כמי שמחזיקה בכלב על דרך קבע, ולהכיר במחויבותה לדאוג לאמצעי הזהירות הדרושים לשם מניעת פגיעה של הכלב באחרים.

 

3. בית המשפט קובע כי סכום של 500 ₪ בעבור הוצאות רפואיות ונסיעות נראה סביר בנסיבות העניין (למרות שהתובע לא צרף ראיות המעידות על קבלת טיפול רפואי כלשהו). עם זאת, בית המשפט קובע כי התובע לא הוכיח כי נזקק לעזרה במשק הבית, ולכן לא ניתן לחייב את הנתבעת לשלם פיצוי כל שהוא בעבור ראש נזק זה.

 

4. בהתחשב בפציעתו, באירוע המבהיל והטראומטי אותו חווה התובע ובהשלכות העתידיות שעשויות להיות לאירוע זה, לרבות פחדו מכלבים, בית המשפט פוסק לתובע פיצוי עבור כאב וסבל בסך של 15,000 ₪.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים

תמש025976/01

 

בפני

כב' השופט פיליפ מרכוס

תאריך

26.8.07

 

 

 

 

 

בעניין:

ב' י' ת.ז. ….

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

חן

התובע

 

נ ג ד

 

 

ב’ ז' ת.ז. ....

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

ברייב

הנתבעת

 

פסק-דין

1.         בפני תביעה נזיקית לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם מנשיכת כלב. 

העובדות הצריכות לעניין הינן כדלקמן:

2.         (א) התובע והנתבעת היו נשואים זל"ז, והתגרשו ביום ....

(ב) הצדדים עודם מתגוררים כיום, על אף גירושיהם, בבית ברחוב .... בירושלים (להלן: "הבית"). בית זה עודנו בבעלות שני הצדדים, וטרם בוצע בו פירוק שיתוף, בשל בעיות ועיכובים שחלו במכירתו.

(ג) הבית הינו בן שלוש קומות, ומחולק ל- 3 יחידות מגורים: בקומה העליונה מתגוררים התובע ובתו הקטינה נ', אשר אינה בתה של הנתבעת; בקומה האמצעית מתגוררת הנתבעת; הקומה התחתונה הייתה מושכרת בזמן הרלוונטי ע"י הצדדים לק’, אשר הייתה חברתו של בנם המנוח של הצדדים, א’, עובר למותו.

(ד) האירוע בגינו מוגשת התביעה התרחש ביום 3.9.02, עת התובע ננשך ע"י כלב בחצר הבית.

(ה) התביעה בנדון הוגשה ביום 12.12.05 לבית משפט השלום בירושלים, ובהמשך הועברה לדיון בבית משפט זה.

טענות הצדדים:

3.         (א) לטענת התובע, ביום קרות האירוע המתואר נכנס למרפסת המשותפת לו ולנתבעת, שאז התנפל עליו הכלב, קרע את בגדיו, נשך אותו, וגרם לחבלות חמורות בבטנו. האמור אירע, לדבריו, היות והנתבעת, אשר הינה בעלי הכלב, אפשרה לכלב להסתובב חופשי וללא זמם בכל שטח הבית, לרבות גרם המדרגות המוביל מדירתה אל דירת התובע, ועל אף שמספר פעמים הפציר בה שלא תעשה כן. לדבריו, מייד לאחר קרות האירוע הופנה ע"י המשטרה לקבלת טיפול רפואי, ובהמשך עבר סדרת טיפולים ארוכה עד להחלמת הפצעים בבטנו, לרבות טיפולים פסיכולוגיים, בשל החרדה בה נתקף.

(ב) התובע משתית תביעתו על סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), ולדבריו, על הנתבעת לפצותו על נזק הגוף שנגרם לו על ידי כלבה. 

(ג) כמו כן, לטענתו, על התובעת לפצותו בשל הפרת חובה חקוקה, כקבוע בסעיף 63 לפקודת הנזיקין: לדבריו, הפרה הנתבעת את החובה הקבועה בסעיף 338(6) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, בכך שלא נקטה אמצעי זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתה. כמו כן הפרה את הוראות סעיף 9(א)(2) לפקודת הכלבת, 1934, היות והותירה לכלבה להסתובב מחוץ לביתה בלא הנחת מחסום על פיו, על אף שירושלים הוכרזה כאזור נגוע בכלבת.

(ד) התובע מעמיד את נזקיו על סך כולל של 35,000 ₪:

*    נזק לא ממוני עבור ההווה והעתיד- 30,000 ₪;

*    נזק מיוחד: עזרה במשק הבית- 5,000 ₪, נסיעות והוצאות רפואיות- 500 ₪.

4.         לטענת הנתבעת, בזמנים הרלוונטיים לקרות האירוע הנדון כלל לא הייתה בעליו של הכלב נשוא התביעה והלה לא היה בהחזקתה או בשליטתה. לדבריה, הכלב היה שייך בעבר לבן א’ ז"ל, ומאז פטירתו בפברואר 2005, עבר להחזקתה של גב' ש’, המתגוררת בקומה התחתונה בבית. לפיכך, לטענתה, את כל טענותיו היה על התובע להפנות כלפי הבן א’ טרם פטירתו, אולם הוא בחר במכוון להגיש התביעה רק לאחר מות הבן, דבר המעיד, כי כל מטרתו הינה הטרדת הנתבעת. עוד לדבריה, הפציעה אשר אירעה לתובע הינה שטחית בלבד, וממילא התובע לא הוכיח, כי עבר טיפול כלשהו- פסיכולוגי או אחר, ואף לא צירף כל אסמכתא בדבר הפסד השתכרות וימי עבודה. 

הדיון המשפטי:

5.         (א) סעיף 41א לפקודת הנזיקין קובע, כי :

"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים. "

(ב) הסעיף האמור קובע אחריות מוחלטת לבעליו של כלב או למי שמחזיק בו. האחריות המוחלטת אינה תלוית אשם מצד הבעלים, ואינה קשור לשאלה האם התרשל או לא. הסייג היחיד לאחריות הינו בהתקיימות אחת ההגנות המנויות בסעיף 41ב. סעיף זה קובע, כי:

 "בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה – (1) התגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

(ג) תכליתו של סעיף 41א הינה לגרום לכך, שבעלי כלבים והמחזיקים בהם דרך קבע, ידאגו לכל אמצעי הזהירות הנדרשים למניעת מצב ובו יפגע כלב באדם.

6.         (א) בנדון חלוקים הצדדים בשאלת הבעלות על הכלב והחזקתו.

(ב) לטענת הנתבעת אין לראותה כבעלים או כמחזיקה של הכלב, היות והכלב היה בבעלות בנה א’ ז"ל, וכיום הינו בבעלות גב' ק’. לדבריה, מעולם לא הסכימה ליטול על עצמה את הטיפול בכלב או לשכנו בביתה, ובכל אותן הפעמים בהן שהה הכלב בביתה, היה זה כאשר א’ ז"ל בא לבקרה, ותחת השגחתו המלאה.

(ג) לטענת התובע, אף אם הכלב היה בבעלות הבן א’, הרי ששהה בביתה של הנתבעת תקופה ארוכה, ולפיכך יש לראות בה כמחזיקה בו או כשומרת חינם או כשלוחה של הבן. משכך, מוטל היה עליה לדאוג, כי הכלב לא יגרום נזקים כלשהם, והיא אחראית לכל נזק אשר נגרם בעטיו.

7.         לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות טענות הנתבעת. ואנמק קביעתי.

8.         (א) כאמור לעיל, סעיף 41א לפקודת הנזיקין מתייחס לחבותו של בעלים או של המחזיק בכלב דרך קבע. השאלה העולה הינה מתי יש לראות אדם כמחזיק בכלב?

(ב) התשובה לשאלה זו תיגזר ממידת השייכות, הקרבה והפיקוח הקיימת, או צריכה להתקיים, בין מי שנטען, כי הוא מחזיק בכלב לבין הכלב (ת"א (חי') 3116/05 אבן צור נ' מלול, תק-של 2007(1) 11398; ת"א (ת"א) 37782/03 קנובל נ' סיני, תק-של 2006(2) 18697).

בפסק הדין בעניין קנובל שלעיל נקבע, כי:

"...מבחן החזקת כלב דרך קבע, שלא על דרך בעלות על אותו כלב, הנו מבחן מידתי הכולל החזקה בפועל, לאורך פרק זמן סביר לרבות בחינת מידת השייכות והקרבה שבין המחזיק והכלב שנלמדת מאינטנסיביות הטיפול בו לרבות האכלתו, מתן קורת גג/ מקום מגורים/טיפול רפואי בו וכיוצ"ב, המעידים על קרבה מספקת המולידה את החובה על המחזיק כאמור כלפי יתר בני האדם. לפיכך נדמה, המבחן איננו בהכרח מבחן של פרק זמן ארוך ובו החזיק אותו מחזיק בכלב, או החזקתו באופן רציף וממושך אלא מבחן הבוחן הן את אינטנסיביות הקשר שבין הכלב למחזיק בו והן את תקופת שהייתו אצל המחזיק. כך למשל, יתכן כי כלב ישהה זמן קצר בלבד אצל אדם, אך במידת אינטנסיביות גבוהה הכוללת מזון, מקום מגורים וכיוצ"ב תעיד על רצון להחזיק בו דרך קבע, ומאידך יתכן כי אדם יטפל בכלב לאורך תקופה ארוכה אך ללא אינטנסיביות דוגמת האכלתו בלבד מחוץ לביתו, כשאז לא תהיה בהכרח כוונה להחזיק בו דרך קבע. ובמלים אחרות, המבחן הנו מבחן משולב, המציין אופן הטיפול בכלב בפועל והן אובייקטיבית הקו שממנו ביהמ"ש מצפה ממחזיק כלב לדאוג לביטחון הציבור מפניו".

9.         (א) על מנת לבחון האם הנתבעת הינה מחזיקה על דרך קבע בכלב יש לבחון, אפוא, את אינטנסיביות הקשר בינה לבין הכלב ואת משך שהייתו בביתה.

(ב) אציין, כי בגרסת הנתבעת עלו סתירות מהותיות בהתייחס לשאלות אלו.

(ג) בעוד שבהליך הנוכחי טענה הנתבעת, כי הכלב היה בהחזקת בנה, ושהה בביתה אך ורק במועדים בהם הגיע הבן לביקור (סעיף 3ב לכתב ההגנה), בעדותה של הנתבעת בהליך קודם שהתקיים בינה לבין התובע (תמ"ש 26626/97) העידה הנתבעת אחרת.

שם העידה, כי הכלב נרכש אומנם ע"י בנה ז"ל, אולם בתקופה הרלוונטית למועד קרות האירוע הכלב התגורר בביתה, ושימש אותה לצורך הגנה מפני התובע ואלימותו כלפיה. היא אף ציינה, כי הכלב נוהג להסתובב הן בבית והן בגינה, אולם כאשר נמצא הוא מחוץ לבית נעשה הדבר תחת השגחתה.

ור' דבריה בדיון שהתקיים מיום 26.5.03:

"ש:  שמענו ארוכות על כך שיש לך בדירה כלב, למה.

ת: פשוט הוא מאיים עלי ואומר לי שיהרוג אותי ויוציא אותי באמבולנס, אני מפחדת, הילדים אמרו שיותר טוב שיהיה כלב, אני לא רוצה להישאר נכה, יותר טוב למות ומלהישאר נכה אני רוצה מישהו שיגן עלי.

ש: את זוכרת בשנת 81 מדוע יצא התובע מהבית.

ת: בשביל אלימות כי הרביץ לי ולס', והרביץ עם כונכיה נתן לי בראש. הוא הרביץ לכל הילדים כל הזמן.

....

ש: מי רכש את הכלב.

ת: הבן א’ והכלב שלו.

ש: ממתי יש לך את הכלב.

ת: מלפני 8-9 חודשים [היינו: החל מחודש אוגוסט- ספטמבר 2002- פ.מ.]. התנגדתי לכלב זה קל אבל שכנעו אותי שזה טוב בשבילי.

ש: היכן הכלב מסתובב פרט לבית שלך.

ת: לפעמים בגינה למטה, אבל אני נמצאת איתו למטה והוא לא יורד לבד".

[הדגשות אינן במקור- פ.מ.]

שם, עמ' 26, שורה 17- עמ' 27 שורה 4.

ובהמשך:

"ש: אם הבנתי ממך נכון הכלב הוא כמקור הגנה ממר ב’.

ת: נכון, לא רק ממר ב’ הגנה עלי.

ש: את חוששת ממנו לכן נכנס הכלב.

ת: נכון.

ש: הכלב אם הבנתי נכון שמונה חודשים בדירה.

ת: משהו כזה.

.....

ת: אני לא רציתי כלב בכלל, הילדים אמרו שבשביל הביטחון שלי אני צריכה כלב.

ש"ת: אני התווכחתי הרבה עם הילדים, זה לא קל שכלב יגור בבית מאד קשה לי היה ועד שהחליטו שכך יהיה.

ש: למה את לא דואגת שהכלב יהיה רק בדירה שלך.

ת: הוא רק בדירה שלי.

ש: ראינו תמונות של השליח עם הפרחים וכו'.

ת: הכלב לא יוצא בלעדיי, הוא לא יוצא בחוץ אם אני לא איתו".

[הדגשות אינן במקור- פ.מ.]

שם, עמ' 30, שורה 17- עמ' 31, שורה 6.

(ד) נמצאנו למדים, אפוא, כי הכלב הובא לביתה של הנתבעת על מנת לשמש אותה, ואף שהה בביתה פרק זמן של כ- 8-9 חודשים לפחות, אשר הינו פרק זמן משמעותי וארוך לכל הדעות. בנסיבות אלו, ניתן לומר, כי מידת השייכות והקרבה היו אינטנסיביים דיים כדי לראות בנתבעת כמי שמחזיקה בכלב על דרך קבע, ולהכיר במחויבותה לדאוג לאמצעי הזהירות הדרושים לשם מניעת פגיעה של הכלב באחרים.

10.       (א) אף בעדותה בהליך הנדון נתברר, כי הטענה ולפיה הכלב שהה בביתה אך ורק במועדים בהם הגיע הבן לבקרה- אינה מדויקת בלשון ההמעטה. מדבריה בדיון מיום 26.11.06 עלה, כי הבן נהג להתגורר בביתה תקופות ממושכות, בהן שהה אף הכלב עימו, וביתר הזמן נהג לבקר אצל הנתבעת לעיתים תכופות ביותר בלוויית כלבו.

(ב) הנתבעת העידה בעניין זה כדלקמן:

"ש. נכון שהכלב הסתובב בחצרות בבית? למטה, למעלה, ליד הכניסה שלך, בגינה?

ת. הכלב הזה היה בבית כמה חודשים. כש- א' בא לגור הכלב הזה היה אצל א’, והוא היה גר בתל אביב איתו, רק אחרי הבעיות שהיה לו הוא בא לבית, הוא בא לגור בבית, ואז הוא הביא את הכלב איתו.

ש. נכון שהכלב הסתובב בחצרות למטה, ליד הבית שלך, וגם בכניסה לבית של התובע באופן חופשי?

ת. הכלב הזה היה בבית. בפנים הבית.

ש. הראיתי לך בתמונה שהכלב לא בתוך הבית.

ת. אני לא יודעת מתי צולמה התמונה הזאת.

ש. רואים את הכלב מחוץ לבית. זה נכון שהוא הסתובב בחצרות, גם למטה גם למעלה וגם ליד הבית שלך?

ת. אדוני, הכלב שהיה אצלי בבית עם א’, הכלב לא היה לבד, רק א’ היה איתו. כל הזמן.

.....

ש. כמה זמן א’ היה אצלכם בבית?

ת. שלושה או ארבעה חודשים.

ש. אם כך בתקופה, לטענתך, שהתובע ננשך, א’ גר בבית?

ת. אם הוא ננשך, אני לא יודעת.

.....

ת. א’ כשיצא מהבית הוא היה בא הביתה ליום שישי. הוא היה בא תמיד. כל הילדים שלי באים לאכול, אז הוא לא היה עוזב את הכלב שלו, היה בא עם הכלב.

....

ש. זה נכון שהכלב גר אצלך בתוך הבית?

ת. כן, עם א’.

....

ת. אם הכלב היה בבית, זאת אומרת שא’ הביא אותו. לא היה איתי. שהכלב היה בבית היה א’ בבית.

ש. אז אני שואל, א’ היה משחרר את הכלב חופשי והוא היה נשאר בתוך הבית?

ת. הכלב היה בבית איתו.

ש. בתוך הבית?

ת. אני באותו זמן הייתי עובדת, הייתי הולכת מהבית. א’ היה נשאר.

ש. בשעה הזאת שהכלב משוחרר, את היית במקום אחר?

ת. יכול להיות לא יודעת.

ש. אז היו מקרים שאת לא היית בבית הכלב גם היה מסתובב?

ת. כן היה בבית".

(דיון מיום 26.11.06, עמ' 11, שורה 4- עמ' 12, שורה 12).

(ג) כאשר עומתה בחקירתה הנגדית עם עדותה בדיון מיום 26/5/03 (כמצוטט לעיל בסעיף 9(ג)), העידה כדלקמן:

"ש. בעדות בבית המשפט מיום 26/5/03... בתמ"ש 26646/97... נכון שאמרת את הדברים האלה?

ת. כן.

ש. אז הכלב היה שלך?

ת. הילדים ביקשו שיהיה לי כלב, אני לא רציתי. לא רציתי כלב. א’ באותו זמן היה לו כל הבעיות שלו, בא לבית והביא את הכלב. והכלב אם הוא בבית היה עם א’.

ש. על סמך העדות שלך רואים ברור שאת לא הזכרת ש-א’ הגיע הביתה והכלב שוחרר ש-א' הגיע, מדובר בצורה ברורה. שימי לב שאת מעידה עדות בבית משפט, את סותרת את העדות שלך משנת 2003. את אומרת בבירור שהכלב נועד להגן עלייך. הוא נרכש להגן עלייך.

ת. הוא לא נרכש, היה לנו 5 שנים לפני זה.

ש. הכלב הזה.

ת. הכלב הזה היה אצלנו 5 שנים.

ש. את אומרת "אמרו לי שבשביל הביטחון שלי אני צריכה כלב".

ת. נכון הילדים אמרו לי, אבל הכלב הזה הם רצו להביא לי כלב אחר.

ש. אבל על הכלב הזה מדובר.

ת. אבל הכלב הזה היה לנו לפני זה, הוא היה אצל א’ כל הזמן.

ש. נכון שהכלב היה אצלך בבית יומם ולילה במשך שנתיים?

ת. מה פתאום. היה זמן שהיה א’ אצלי היה, אחר כך הוא עבר לקריית יובל והוא לקח. הוא עבר לגבעה הצרפתית לגור והוא לקח את הכלב שלו.

ש. את יכולה לומר לנו ממתי היה לך הכלב?

ת. אני לא זוכרת, כל הזמן שא’ היה בבית היה כלב.

ש. לא היה מצב שא’ לא היה בבית והיה כלב.

ת. לא. א’ לא היה נותן לכלב שלו להיות במקום אחר.

.....

ש. זה נכון שאמרת שא’ גר אצלך רק שלושה חודשים.

ת. לא יודעת בדיוק כמה. אני באמת לא זוכרת כמה זמן, כמה שהיה צריך. עד שהוא הכיר את קטי והלכו לגור בקריית יובל. היו גרים בבית שכור אצל אחיו.

.....

ש. היה מצב שא’ היה עוזב את הבית לעשות סידורים או לשהות באיזה שהוא מקום אחר, או לבלות עם ק' והכלב היה נשאר אצלך? היה כזה דבר?

ת. א’ היה לוקח אותו באוטו שלו. היה נשאר איתו. מפני שאני לא יכולתי להשתלט על כלב כזה, לא יכולה. הוא היה לוקח אותו. א’ היה בבית גם הכלב היה בבית. אם בימי שישי או יום אחד היה בא לבקר א’, אז הוא היה מביא את הכלב איתו.

ש. בתקופה שא’ היה גר אצלך והיה צריך לצאת לערב משהו, הוא היה משאיר את הכלב אצלך?

ת. א’ אז לא יצא כמעט. הוא היה בדיכאון, הוא לא יצא כמעט.

ש. מי דאג לחיסונים לכלב, לקחת את הכלב לווטרינר אם היה צורך?

ת. א’ היה לוקח".

(שם, עמ' 12, שורה 21- עמ' 14, שורה 17).

(ד) צורף לכתב התביעה צילום, שעליו רואים תאריך 13.10.83, ובו מופיע כלב (ואין מחלוקת שמדובר בכלב הנדון) על המדרגות שמובילות לדירת התובע, והוא לבד, וללא חסם על פיו.

(ה) יוצא אפוא, כי אף אם נקבל את גרסת הנתבעת, ולפיה הכלב לא התגורר על דרך קבע בביתה, לכל הפחות התגורר בו באופן זמני, למספר חודשים, לרבות בתקופה הרלוונטית לקרות האירוע, ואף שהה בבית באופן תכוף ותדיר, בעת ביקורי הבן את הנתבעת. הנתבעת היא האחראית על הבית, ועל בעלי החיים הנמצאים בו, ולא עלתה כל טענה מצידה ולפיה החזקת הכלב בביתה הייתה בניגוד לרצונה. לפיכך וודאי שהייתה לה היכולת והמחויבות לדאוג שהכלב לא ישהה בשטח המשותף לה ולתובע, ואם שהה בו, שייעשה הדבר תחת השגחה שלה או של מי מטעמה, וכאשר לפיו קשור מחסום.

(ו) משום כך, נראה שעל אף הבעלות הקניינית של א’ ז"ל בכלב, החזקתו הייתה אצל הנתבעת יחד עם הבן.

11.       (א) לסיכום האמור, התמונה העולה בנסיבות העניין, הינה כי אין המדובר בקשר חד פעמי בין הנתבעת לכלב, אלא בקשר נמשך ואינטנסיבי, הן מבחינת מהותו והן מבחינת אורכו.

(ב) משכך, יש לראות את הנתבעת כעונה על תנאי ההחזקה שבסעיף 41א לפקודת הנזיקין. היות והנתבעת לא טענה וממילא אף לא הוכיחה, כי התקיים אף אחד מהחריגים המנויים בסעיף 41ב לפקודת הנזיקין, יש לראות בה אחראית למעשיו של הכלב, לרבות באירוע הנדון. 

12.       משעה שקבעתי, כי על הנתבעת מוטלת אחריות מוחלטת מכוח סעיף 41א לפקודת הנזיקין, מתייתר הצורך לדון בשאלת חבותה מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה.

סכום הפיצוי לו זכאי הנתבע:

13.       התובע עותר לפיצוי כדלקמן: נזק לא ממוני עבור עבר, הווה ועתיד- 30,000 ₪. נזק מיוחד- עזרה במשק הבית- 5,000 ₪, נסיעות והוצאות רפואיות- 500 ₪.

נזק מיוחד-

14.       (א) התובע לא צירף כל אסמכתא, קבלה או ראיה אחרת המעידה על קבלת טיפול רפואי כלשהו, לרבות טיפול פסיכולוגי, או על עזרה בבית. יחד עם זאת, הציג תמונות בהן רואים סימן פציעה על בטנו בקוטר 10 ס"מ לפחות, וסכום של 500 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות נראה סכום סביר בנסיבות.

(ב) אפילו הוכיח התובע, כי קיימת אחריות מוחלטת על פי סעיף 41א לפקודת הנזיקין, נטל ההוכחה בדבר גובה הנזקים שנגרמו לו והיקפם נותר מוטל על כתפיו, וזאת מכוח הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה". בנדון, משלא הוכיח התובע את הנזק המיוחד הנטען על ידו, לא ניתן לחייב את הנתבעת לשלם פיצוי כל שהוא בעבור ראש נזק זה.

נזק לא ממוני-

15.       התובע ציין בדבריו, כי אירוע הנשיכה גרם לו לחרדה קשה, סבל רב וכאבים, אשר יותירו בו חותמם בעתיד.

16.       (א) אין להקל ראש בטראומה שוודאי נגרמה לתובע בשל האירוע האמור. כבר ציינתי בעבר, בהתייחס לכלב זה, כי:

"....אין ספק שעל פי התמונות שראיתי מדובר בכלב גדול, ויש אנשים שמאוימים על ידי עצם הימצאות כלב כזה שמתהלך חופשי ברכוש המשותף".

(פסק הדין בתמ"ש 26646/97 מיום 3.8.04, עמ' 6)

(ב) בת"א (חי') 3116/05 שלעיל קבע בית המשפט פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 35,000 ₪, זאת לפני מספר חודשים (פסק הדין ניתן ביום יז שבט, תשס"ז, 5.2.07). זאת בגין פגיעה שהייתה ברקמת העור ותת עור בשטח של 15 ס"מ על 34 ס"מ. שם ננשכה התובעת, ונגרמה לה נכות פלסטית בשיעור של 10% בגין שלוש צלקות מכוערות באיבר שעשוי להיות חשוף (מאחורי ברך רגל ימין).

(ג) בהתחשב בפציעתו באירוע המבהיל והטראומטי אותו חווה התובע ובהשלכות העתידיות שעשויות להיות לאירוע זה, לרבות פחדו מכלבים, אני פוסק לתובע פיצוי עבור כאב וסבל בסך של 15,000 ₪.

לסיכום:

17.       דין התביעה להתקבל.

18.       על הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,500 ₪ הסכום ישא ריבית והצמדה החל מיום האירוע, 3.9.02, ועד למועד התשלום בפועל.

19.       הנתבעת תשלם הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ, בתוספת ריבית והצמדה החל מיום המצאת פסק הדין לידי הנתבעת, ועד למועד התשלום בפועל.

20.       משהתובע נמצא בפשיטת רגל, העתק פסק דין זה יועבר לכונס הרשמי.

 

ניתן היום י"ב באלול, תשס"ז (26 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.

 

 

פיליפ מרכוס, שופט

 

 

 

 


הבא עוד פסיקה בנושא אחרי ה- 20/09/2007
עוד פסיקה בנושא לפני ה- 20/09/2007 הקודם


ייעוץ אישי
ללא התחייבות
חיפוש  חיפוש

צרו קשר  צרו קשר


תאונות דרכים

ביטוח

תאונות עבודה

רשלנות רפואית

לשון הרע

גירושין

עורכי דין

קניין רוחני

זכויות יוצרים

עבירות מחשב

סימני מסחר

סקס ומשפט
כניסה לאגרט – קראוס עורכי דין דף הבית צור קשר תנאי שימוש אודות האתר מקורות מקוונים חקיקה פסיקה מאמרים חדשות חיפוש מתקדם
עורך דין אינטרנט | לשון הרע | 
בתי חולים
 | קופות חולים | עיתון משפטי לאזרח | 
פורומים משפטיים
 | נהיגה בשכרות | רבנות | חוזה | 
מהירות מופרזת
 | פינוי שוכר | רשלנות רפואית | תאונת אופנוע
יעל לנדאו