בתי המשפט

פסק דין

מבוא

1.         מדובר בתביעה לפיצוים בגין נזקי גוף.

התובע, ניסים כהן (להלן: "התובע"), יליד 1953, מתגורר בבית משותף ברחוב נהריים 4 בתל-אביב (להלן: "הבית המשותף").

ביום 24.7.00, ביקש התובע לעלות אל גג הבית המשותף על מנת לבדוק דוד שמש שהותקן עבורו, באותו יום. לצורך כך, עשה התובע שימוש בסולם אשר היה שייך לדיירי הבית המשותף ואוחסן, דרך קבע, במסדרון חדר המדרגות, בקומה העליונה.

לטענת התובע, כאשר עמד על השלב העליון של הסולם וביקש לפתוח את דלת הגג, הסולם אשר הושען על הקיר, החליק ממקומו והתובע נפל ארצה עם הסולם (להלן: "התאונה").

כתוצאה מהתאונה, סבל  התובע, משבר מרוסק בקרסול שמאל.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת מס' 1, נציגות הבית המשותף (להלן: "הנציגות" או "הועד") וכנגד הנתבעת מס' 2, אריה חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה את נציגות הבית המשותף ואת אחריותם של דיירי הבית המשותף, בגין הרכוש המשותף, בפוליסה לביטוח אחריות כלפי צד ג' (הפוליסה צורפה כנספח א' לתצהיר התובע, ת/1, להלן: "הפוליסה"). בפוליסה נקבע כי דיירי הבית המשותף, ייחשבו כצד ג', לצורך הפוליסה.

הנתבעות מודות בכיסוי הביטוחי אך מכחישות את נסיבות ארוע התאונה אשר לטענתן, לא הוכחו. לחילופין, טוענות הנתבעות, כי בנסיבות העניין, לא מוטלת על הנציגות, אחריות כלשהי, לארוע התאונה. כן חלוקים הצדדים, בשאלת גובה הנזק.

נסיבות ארוע התאונה

2.         התובע תאר בתצהירו את נסיבות ארוע התאונה, כדלקמן: "ביום 24/7/00 בשעות אחר- הצהריים, רציתי לעלות לגג הבנין, ולצורך כך נטלתי סולם, השייך לבנין, ואשר היה תלוי על דופן המעקה בקומה העליונה, לשימוש דיירי הבנין. עפ"י מיטב זכרוני, היה הסולם מונח במקומו הנ"ל מימים ימימה, במשך שנים.

השענתי את הסולם על הקיר, שכן יש לו שתי רגליים בלבד, ויש להשעינו לצורך השימוש בו. טיפסתי על הסולם, עד למדרגה העליונה, עמדתי על השלב האחרון, ופתחתי את הדלת, החוסמת את פתחה יציאה לגג. המדובר בדלת מתכת כבדה, ויש להפעיל כח לצורך פתיחתה.

תוך כדי כך, החליק לפתע הסולם, ועקב כך אני נפלתי ארצה עם הסולם מגובה של כשני מטרים. נפלתי על רגלי השמאלית, ואח"כ על גבי, ונחבלתי בגופי, ובעיקר ברגל שמאל" (סעיף 5 לתצהיר).

התובע, הוסיף וצרף לתצהירו, תמונות המדגימות את מקום איחסונו של הסולם, תלוי על דופן מעקה חדר המדרגות, בקומה העליונה של הבית המשותף ובסמוך לפתח העליה לגג וכן את אופן הנחתו של הסולם, לצורך העליה על הגג (תמונה שסומנה 1).

בחקירתו הנגדית, שלל התובע את הטענה כי נפל מהסולם, בעוד הסולם עומד על מכונו  וכדבריו: "לא נפלתי מהסולם, הסולם נפל מתחתי. הנחתי את הסולם כפי שמודגם בתמונה מס' 1. עליתי לשלב האחרון כדי להגיע לדלת שנמצאת למעלה", כן הוסיף התובע והעיד כי הסולם נפל, באופן שלאחר התאונה, היה מונח לאורך המסדרון (עמ' 10 לפרוטוקול).

3.         גירסתו של התובע, בדבר נסיבות ארוע התאונה, מפורטת וברורה ועדותו לא  נסתרה  ולא עורערה, בחקירה נגדית.  זאת ועוד, מצאתי את עדותו של התובע,  כנה ואמינה ויצויין כי התובע לא חשש להודות בעובדות העומדות, לכאורה, בניגוד לאינטרס שלו ובכנות רבה השיב כי בין הגורמים לתאונה, ניתן למנות גם את גילו ומשקלו ולא רק את הפגמים הנטענים בסולם  (עמ' 9 לפרוטוקול).  כן הודה התובע כי הוא עצמו היה חבר בועד הבית, לרבות בתקופה בה ארעה התאונה (עמ' 10 לפרוטוקול) .

התובע ציין בתצהירו כי לאחר התאונה, חשה לעזרתו, שכנה  ששמעה את הנפילה. בנסיבות העניין, איני סבורה כי ניתן לזקוף לרעת התובע את עובדת אי זימונה של אותה שכנה, לעדות.  יצויין כי השכנה, לא היתה עדה לארוע התאונה והגיעה למקום, רק לאחר התרחשותה, כך שלכל היותר, היה ביכולתה להעיד על מיקומו ומצבו של הסולם, לאחר התאונה. עוד ראוי לציין כי  בחקירתו הנגדית ובתשובה לשאלה; מדוע לא זימן את השכנה לעדות, השיב התובע: "אני חושב שגבו ממנה עדות  מטעם חברת הביטוח" (עמ' 11 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, כשהנתבעות הינן נציגות הבית המשותף והמבטחת שלה, יש לשער כי לו היה בגירסת השכנה, כדי לסתור את גירסת התובע כי התאונה נגרמה עקב נפילת הסולם ולתמוך בטענה כי התובע נפל מהסולם, בעוד הסולם נותר עומד על מכונו, היו הנתבעות דואגות לזמן את אותה שכנה לעדות.

עוד יש לציין כי עצם העובדה שהנתבעות ויתרו על השמעת העד מטעמן וביקשו למשוך את תצהיר העדות הראשית שהוגש על ידן,  מעידה אף היא, על אמינות עדותו של התובע.       

בנסיבות אלה, ראיתי לקבל את גירסתו של התובע, באשר לנסיבות ארוע התאונה, דהיינו; כי בעת שעמד על השלב האחרון של הסולם אשר הושען על הקיר וביקש לפתוח את הדלת המובילה לגג, החליק הסולם כך שהתובע, נפל ארצה עם הסולם. 

שאלת האחריות

4.         לטענת התובע, הסולם היה בלתי תקני ולא בטיחותי, שכן הגומיות שבתחתית רגליו, היו שחוקות ובהעדר רגליים תומכות, לא ניתן היה לייצבו ולקבעו  לקיר באופן שימנע החלקת הסולם ונפילתו. בנוסף, טען התובע כי הרצפה היתה חלקה עקב שטיפתה בחומרי הברקה ווקס, באופן שהגביר את הסיכון להחלקת הסולם.

5.         יאמר מיד כי טענות התובע, בדבר אי בטיחותו או אי תקינותו של הסולם, לא הוכחו.

מתמונות הסולם, ניתן להתרשם כי הסולם אינו שבור. לא הוכח כי הסולם, אינו תיקני או כי הגומיות שלרגליו, היו שחוקות באופן הפוגע בבטיחות הסולם. יש לציין כי גם לאחר התאונה, היתה לתובע גישה לסולם אך מעבר לתמונות שצורפו לתצהיר ואשר מהן, לא ניתן כאמור, ללמוד על קיומו של פגם בסולם, לא הוגשה מטעם התובע, חוות דעת של מומחה, המבססת טענה בדבר אי תקינות הסולם בכלל או היות הגומיות שחוקות, בפרט.

כן לא הוגשה חוות דעת של מומחה, התומכת בטענה כי הרצפה היתה חלקה, מעבר לסביר והמקובל, באופן שיצר סיכון מוגבר, להחלקת הסולם.

6.         מאידך, סבורה אני כי יש ממש בטענת התובע, בדבר הסיכון הטמון בחוסר האפשרות לקבע את הסולם, באופן שתובטח יציבותו, בעת הטיפוס עליו.

דומה כי אין חולק שעל נציגות הבית המשותף, כבעלת הרכוש המשותף, מוטלת חובת זהירות מושגית, כלפי העושים שימוש ברכוש המשותף.

בענייננו, עדותו של התובע כי  הסולם, אוחסן דרך קבע, תלוי על מעקה בחדר המדרגות שבקומה העליונה, על מנת שיעמוד לרשות הדיירים, בין היתר, לצורך עליה לגג הבית המשותף, לא נסתרה. מהתמונות עולה כי מדובר בסולם  שגובהו למעלה משני מטרים והראיה, שגובהו  עולה על גובה משקוף דלת הדירה הסמוכה.

בנסיבות אלה, משנציגות הבית המשותף, ראתה לנכון להסדיר את אופן הגישה לגג הבית המשותף, על דרך של העמדת סולם לרשות הדיירים, היה עליה לצפות את הסיכון הטמון בהשענת סולם שגובהו למעלה משני מטרים, על הקיר מבלי שניתן לקבעו ולהבטיח את יציבותו, בעת הטיפוס עליו בכלל ובעת העמידה על חלקו העליון והושטת היד על מנת לפתוח את דלת הגג, בפרט.

אמנם נכון הוא כי הסיכון של נפילה מסולם, הינו סיכון טבעי ואינהרנטי לעצם פעולת הטיפוס על סולם. יחד עם זאת, דומה כי כשמדובר בסולם שגובהו למעלה משני מטרים, הסיכון של  נפילה מהסולם, בשל החלקת הסולם והעדר האפשרות לייצבו או לקבעו לקיר, להבדיל מנפילה סתם שאינה קשורה בהחלקת הסולם, הינו מעבר לסיכון סביר ומוטלת בגינו חובת זהירות קונקרטית המחייבת נקיטת אמצעי זהירות, למניעתו. בעניין היקפה של חובת הזהירות, מקום בו מדובר בשימוש בסולם, נפסק לאחרונה, על ידי בית המשפט העליון, בע"א 1531/04 סידי נ' מלכה, , תק-על 2007 (1), 2121 (פס"ד מיום 18.2.07, להלן: "פרשת סידי"), כדלקמן: "על יסוד הבחנה זו, שבין סיכונים סבירים ובלתי-סבירים, קבע בית-משפט קמא, כי הסיכון של היפגעות מנפילה מסולם הוא סיכון סביר, בהיות הטיפוס על סולם פעילות "שגרתית וטבעית שרבים העושים אותה יום-יום תוך לקיחת הסיכון הכרוך בה כמובן מאליו" ... מתקשה אני, בנסיבות המקרה, להסכים לקביעה זו.

כטענת המערער, הדין מכיר בסיכון המובנה בעבודה עם סולמות, והמחוקק אף דאג לקבוע הוראות בטיחות מגוונות לשימוש בטוח בסולמות במקומות עבודה. כך למשל, בנסיבות דומות לאלה שבפנינו, כשעובד במוסך טיפס על סולם לגלריה המשמשת כמחסן ובעת שהחל לרדת החליק הסולם והוא נפל, קבע בית-המשפט המחוזי כי: "טיפוס על סולם בגובה של שלושה מטרים, המשמש גישה קבועה למחסן במקום העבודה, שדרכו העובדים נדרשים להגיע אל המחסן ולרדת ממנו, אין דינו כדין פעולה יום-יומית שגרתית. בטיפוס לגובה של שלושה מטרים קיים סיכון אינהרנטי, מעצם העובדה שהעובד מצוי בגובה רב" (ע"א (י-ם) 2522/01 שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, ניתן ביום 7.4.2002, מפי השופטים גל, דרורי ומזרחי). במקרה אחר, שבו אירעה תאונת עבודה כתוצאה מנפילה מסולם שנבנה בצורה מאולתרת ושנתגלה כלא יציב, נפסק: "איני מקבל את טענת המערערת כי בכלי עבודה פשוט ומוכר עסקינן וכל עובד, קל וחומר עובד מנוסה כמשיב 1, צריך היה לדעת כיצד להשתמש בו בביטחה, ומשום כך לא היה צורך בתדרוך. נהפוך הוא. דווקא העובדה כי מדובר בעבודה שגרתית ושימוש בכלי שכיח יכולה להקהות את חושיו של עובד לרבות המנוסה ביותר, ולגרום לכך שלא ישים לב לסכנה הטמונה בכלי (הסולם המאולתר, במקרה דנן)" (ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד, ניתן ביום 18.11.1992, מפי השופט ד' לוין). אף שבענייננו אין מדובר בתאונת עבודה, הרי שלדידי לא ניתן, בנסיבות מקרה זה, להתייחס לסיכון של היפגעות מנפילה מסולם כאל סיכון סביר" (ההדגשות שלי – ב.ט.).  

ב"פרשת סידי" הנ"ל, נקבע בסופו של דבר, כי דין התביעה להדחות שכן לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית וזאת משום שהמערער הזיז את הסולם, ממקומו הקבוע, בו הותקן זיז מברזל שתפס ועיגן את הסולם לגלריה ובחר להציבו, במקום אחר ולטפס עליו, כשאינו מקובע.

אם נקיש מקביעות בית המשפט העליון, ב"פרשת סידי", לענייננו, הרי שעל הנציגות הבית המשותף היה לצפות כי הצבת סולם, שגובהו מעל לשני מטרים, בלא שניתן לייצבו או לקבעו לקיר, עלולה ליצור סיכון של החלקת הסולם ונפילתו ומשלא ננקטו אמצעי זהירות, למניעתו של אותו סיכון, כדוגמת התקנת תופסן או וו קיבוע מיוחד, המאפשרים תפיסת הסולם ועיגונו, הופרה חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על נציגות הבית המשותף, כבעלת הרכוש המשותף ומתקניו, והפרתה של חובה זו, היא שגרמה, בנסיבות העניין, לארוע הנזק.   

אשם תורם

7.         שני המבחנים העיקריים, שהוטוו בפסיקה, לבחינת אשם תורם, הינם מבחן "האדם הסביר", דהיינו; האם אדם סביר, היה נזהר יותר מהנפגע ומבחן "מידת האשמה המוסרית" שעיקרו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק, זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית, עולה בעיקר, מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, לפי נסיבותיו, ראה לעניין זה; ע"א 417/81 רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח    (1) 72, עמ' 83-82, ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה נ' סמרי, פ"ד מו (4) 421.

ככל שמדובר בפעולה של שימוש בסולם, הרי בפסק הדין בעניין ע"א 3600/90 ביטון נ' פי-גלילית, מסופי נפט וצינורות בע"מ, תק-על 84(2), 729, הוערכה תרומת רשלנותו של עובד שירד מסולם  כשגבו מופנה אליו וכשאינו אוחז במעקה, בשיעור של 60%. בע"א (מחוזי ירושלים) 2522/01 שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2002 (2), 4976, דובר בנפגע שנפל מסולם בגובה של שלושה מטרים, ברדתו מגלריה במוסך בו עבד כמנהל עבודה. בהתחשב בכך שהסולם לא היה מקובע לגלריה מחד ומאידך, נוכח העובדה שהנפגע לא ביקש עזרת עובד נוסף, כדי שיחזיק את הסולם, נקבעה רשלנות תורמת, בשיעור של 40%.

8.         יש לזכור כי בענייננו, לא מדובר ביחסי עובד-מעביד, בגידרם מוטלת על המעביד, חובה מוגברת לנקוט באמצעי זהירות על מנת להבטיח שלומו וביטחונו של עובד המבצע למענו עבודה כלשהי.

בנסיבות העניין, התובע ביקש לעלות לגג, כדי לבדוק דוד שמש שהותקן עבורו, דהיינו; שמטרת העליה לגג, היתה לצרכיו הפרטיים של התובע, כך שחובת הזהירות לשקול ולכלכל מעשיו ולשמור על בטחונו, היתה מוטלת, בראש ובראשונה, על התובע עצמו.

התובע התגורר, בבית המשותף, שנים רבות עובר לתאונה והכיר, הכר היטב, את תנאי העליה אל הגג. לפיכך, בטרם החליט לעלות לגג, היה על התובע, לבחון ולשקול את מידת הסיכון הטמונה בעלייה על הסולם המושען אל הקיר, ללא כל אחיזה או עיגון. עוד יש לזכור כי התובע הוא שהניח והשעין את הסולם על הקיר ולא ניתן לשלול את האפשרות שהתובע השעין את הסולם, בזווית חדה מידי או באופן שתרם לאי יציבותו של הסולם.

זאת ועוד, יש להתחשב בכך שכשם שהיה בידי הנציגות לנקוט באמצעי זהירות דוגמת התקנת תופסן או וו קיבוע לסולם, הרי שאף בידי התובע, היתה נתונה האפשרות, לנקוט באמצעי זהירות, פשוט ביותר, ולבקש מאדם נוסף, שיחזיק ויאבטח את הסולם, בעת שהוא מטפס עליו.

בנסיבות העניין, לא הוכח ולא נטען כי היה צורך או דחיפות מיוחדת, בעליה על הגג, לפיכך, היה בידי התובע, לשקול את צעדיו ולדאוג לאמצעי בטיחות או עזרת אדם אחר, טרם שעלה על הסולם, במיוחד לאור העובדה, שהתובע עצמו, הודה בחקירתו הנגדית כי יתכן ולגילו ומשקלו, היתה תרומה בגרימת התאונה. 

עוד ראיתי להביא בחשבון כי היתה בידי התובע הזדמנות ליתן דעתו, לבטיחות השימוש בסולם והסדרת דרך הגישה לגג הבית המשותף, מתוקף העובדה שהוא עצמו, היה חבר בנציגות הבית המשותף, בתקופה בה ארעה התאונה.

            בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, סבורה אני כי על התובע, מוטלת מירב האחריות, לארוע התאונה. בנסיבות העניין, ראיתי לחלק את האחריות, באופן שעל התובע, תוטל אחריות בשיעור של 65% ואחריותה של נציגות הבית המשותף, תהא בשיעור של 35%.

גובה הנזק

9.         כתוצאה מהתאונה, סבל התובע, משבר מרוסק, בקרסול רגל שמאל.

רגלו של התובע, גובסה ונאסרה עליו הדריכה, למשך מספר חודשים. לאחר הסרת הגבס, טופל התובע, בפיזיותרפיה.

10.        מטעם התובע, הוגשה  חוות דעתו  של ד"ר קליר אשר העריך את הנכות, בשיעור של 20%, בגין הגבלה קשה וכואבת בתנועות הקרסול עם עדות רנטגנית לנזק קשה במפרק.

מטעם הנתבעות, הוגשה חוות דעתו של פרופ' נרובאי, אשר העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 10%.

הצדדים הגיעו להסכמה דיונית על פיה נכותו הרפואית של התובע, הינה בשיעור של 15%.

נוכח מהות ואופי הפגיעה, ראיתי להוסיף ולקבוע כי מדובר בנכות תפקודית, ששיעורה כשיעור הנכות הרפואית.

11.        התובע ציין בתצהירו כי עובר לתאונה, ניהל משרד לייעוץ, בנושא הגירה לקנדה. בעקבות כוונתו לשנות את עיסוקו, נסע התובע לארה"ב, שם התקשר, על פי דבריו, עם חברה העוסקת בייצור והרכבת מחשבים וסיכם עימה כי ייצג אותה בארץ. התובע, הוסיף והעיד כי התכוון לפתוח, באוגוסט 2000, מעבדה וחנות למכירת מחשבים וכי עקב פגיעתו בתאונה, התעכבה פתיחת החנות, בכשלושה חדשים.

יצויין כי התובע, לא צירף לתצהירו, מסמכים כלשהם כגון; דו"חות או שומות מס, מהם ניתן לעמוד על השתכרותו, בתקופה שעובר לתאונה ולאחריה. יתרה מכך, התובע הודה בחקירתו הנגדית כי הכנסותיו בתקופה שעובר לתאונה, היו "לא משמעותיות" (עמ' 11 לפרוטוקול) וכי בתקופה שלאחר התאונה ולאחר שפתח את חנות המחשבים, הכנסותיו היו גבוהות יותר, מהתקופה שעובר לתאונה (עמ' 13 לפרוטוקול).

זאת ועוד, התובע הודה בחקירתו הנגדית כי חנות המחשבים, עימה יצר קשר בארה"ב, שייכת לאחיו, ואף על פי כן, לא היה בידו של התובע לתמוך טענתו, בדבר המועד המיועד לפתיחת החנות, במסמכים כלשהם כגון; הסכם התקשרות או הזמנת סחורה.

התובע, הוסיף והודה בעדותו כי הוא עצמו, עוסק במכירת מחשבים ומבצע את התיקונים וכי לא סרב לקבל על עצמו, עבודות תיקון מחשבים, מלקוחות שפנו אליו. טענתו של התובע כי בכוונתו לסגור את העסק שכן אין הוא מצדיק את עצמו, גם היא, נטענה בעלמא שכן כאמור, לא הובאה כל ראיה, בדבר הכנסותיו של התובע.

12.        מקובל עלי כי תקופת אי כושר של כשלושה חודשים, הינה סבירה בהתחשב במהות הפגיעה. יחד עם זאת, התובע לא עבד עובר לתאונה ומועד פתיחתה המיועד של חנות המחשבים, כמו גם מועד פתיחתה בפועל, לא הוכחו ולמותר לחזור ולציין כי הפסדי השתכרות בעבר, הינם בגדר נזק מיוחד, הטעון הוכחה.

13.        ב"כ התובע, עתר לפסיקת פיצוי גלובלי, בגין הפסדי השתכרות, על בסיס שכר בשיעור של כ- 5,000 ₪. בנסיבות העניין, אין בידי לקבל טענה זו שכן התובע, שהיה כבן 47, בעת ארוע התאונה, לא הוכיח כי השתכר סכום זה, עובר לתאונה ואף הודה כי הכנסותיו, עובר לתאונה, היו זניחות. התובע, הודה אמנם כי לאחר התאונה, הכנסותיו מחנות המחשבים, עלו על הכנסותיו עובר לתאונה, אך גם לגבי הכנסות אלה, לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן לקבל אינדיקציה, באשר לכושר השתכרותו של התובע.

בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שהשתכרותו של התובע, עובר לתאונה ולאחריה, לא הוכחה ומאידך, בהתחשב בכך שסביר כי בנכותו של התובע, בגין הפגיעה בקרסול, יש כדי לפגוע בכושר השתכרותו בכלל וכטכנאי מחשבים, בפרט (אם כי כאמור, לאחר התאונה, עלתה השתכרותו של התובע, בהשוואה לתקופה שקדמה לתאונה), ובהתחשב בכך שבסיס השכר, כלל לא הוכח, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות והפסדי כושר השתכרות, בסך של 40,000 ₪ (כמחצית מחישוב אריתמטי, על בסיס שכר מינימום).

14.        אשר לעזרת הזולת, מקובל עלי כי בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה ובעוד רגלו של התובע, נתונה בגבס, נזקק הוא לעזרת הזולת. התובע טען כי בתקופה זו, עוזרת שהועסקה בביתו, בתדירות של פעם בשבוע, עבדה ארבעה ימים בשבוע, במשך כחודשיים, יחד עם זאת, ההוצאה הנטענת, לא הוכחה והתובע אף הודה כי לא דיווח למוסד לביטוח לאומי, על העסקת העוזרת.

התובע העיד כי לאחר אותם חודשים שלאחר התאונה, לא העסיק עזרה, מעבר לעזרה שהועסקה, עובר לתאונה. התובע ציין בתצהירו כי אשתו חולה בטרשת נפוצה ובעדותו הוסיף וציין כי נקבעה לה נכות בשיעור של 75%, במסגרת נכות כללית. בנסיבות אלה, סביר בעיני כי התובע נדרש לקחת חלק, בעבודות משק הבית וכי הוא עלול להתקשות בכך, בגין נכותו, באופן שיחייב הזקקות לעזרה נוספת בעתיד, מעבר לעזרה שהיתה נדרשת אלמלא פגיעתו ונכותו של התובע.

בנסיבות אלה, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין עזרת הזולת, בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה ולעתיד, בסכום גלובלי של 45,000 ₪. 

15.        אשר להוצאות רפואיות, יצויין כי התובע זכאי לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים בה הוא חבר ועל פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד- 1994.

הצורך ברכישת נעליים אורטופדיות, בכלל ולעתיד לבוא, בפרט, אינו מצויין אף בחוות הדעת מטעם התובע.

בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שסביר כי התובע נדרש ועלול להדרש, להוצאות בגין תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בסך של 3,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, בעבר ובעתיד.

16.        בהתחשב במהות הפגיעה והנכות, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 80,000 ₪.

סכום הפיצויים, כפי שנפסק לעיל, מסתכם בסך של 168,000 ₪ ולאחר הפחתת תרומת רשלנותו של התובע לארוע התאונה, סך של 58,800 ש"ח .

מסכום הפיצויים, לאחר הפחתת תרומת רשלנותו של התובע, יש לנכות את דמי התאונה שהתובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי, בתקופת אי הכושר לעבודה בסך של 4,760 ₪, כמפורט בנ/1. סכום זה, בצרוף הפרשי הצמדה מיום 3.12.00, מסתכם בסך מעוגל של 5,210 ₪ (היות וסכומי  הפיצויים, נפסקו באופן גלובלי, לא ראיתי להוסיף ריבית על תגמולי המל"ל).   

סיכום 

17.        כאמור, ראיתי לקבוע כי אחריותה של נציגות הבית המשותף, לארוע התאונה, הינה בשיעור של 35% וכי על התובע, מוטלת, בנסיבות העניין, תרומת רשלנות מכרעת בשיעור של 65%.

סכום הפיצויים, לאחר ניכוי תרומת רשלנותו של התובע ותגמולי המל"ל, מסתכם בסך של 53,590 ₪.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 53,590 ₪, בצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כחוק והוצאות המשפט (החזר אגרה ושכ"ט ד"ר קליר, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד ההוצאה ועד ליום פסק הדין).

הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום 26 בפברואר, 2007 (ח' באדר תשס"ז) בהעדר הצדדים.

            קלדנית: כהן מיטל.