בתי המשפט

פסק דין

1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי הגב' אהרנטל רונית (להלן: "התובעת") כנגד הום סנטר בע"מ (להלן: "הנתבעת") בגין אירוע תאונתי שהתרחש ביום 4/1/04, ואשר בעקבותיו נגרם לתובעת נזק גוף.

            העובדות הצריכות לעניין

2.         התובעת ילידת 1950, נשואה בשנית, אֵם ל-3 ילדים בוגרים, וסבתא לנכדות, פרשה ממקצוע ההוראה בשנת 1999. בתאריך 4/1/04 ביקרה התובעת בסניף הנתבעת, ובמהלך ביקורה במקום נפל עליה  ארגז קרטון כבד שהוסע על מלגזה, ונשמט ממנה. כתוצאה מנפילת הארגז נחבטה התובעת בראשה ובכתפה, נפלה על הריצפה, ולפרק זמן כלשהוא איבדה את יכולת הדיבור וההתקשרות. יובהר כי לטענת התובעת היא אף איבדה את הכרתה למשך זמן קצר, אולם טענה זו לא הוכחה. ממקום התאונה הוסעה התובעת באמבולנס לבית החולים, ומהמסמכים עולה כי למעט שטף דם בכתפה – כתוצאה מהמכה – לא סבלה מפגיעה אורגנית כלשהיא. התובעת צירפה את חוות דעתו של הפסיכיאטר פרופ' בלייך ממנה עולה כי בגין הטראומה שחוותה התובעת כתוצאה מהתאונה, היא סובלת מ-20% נכות צמיתה בתחום הנפשי, וכן הינה סובלת מליקוי בדיבור המתבטא בגמגום. התובעת עותרת לפיצוי בגין כאב וסבל, הוצאות רפואיות בגין טיפולים שיקומיים לעבר ולעתיד, עזרת זולת של בעלה – מר אלי אהרנטל, עזרה בעבודות משק בית, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד.

3.         מכתב ההגנה עולה כי הנתבעת לא מכחישה למעשה את אופן התרחשות התאונה, אם כי היא טוענת שהקרטון לא נפל ממלגזה כי אם מ"מעלית חשמלית. המדובר במתקן הנע על ארבעה גלגלים המשמש לשינוע סחורה ממדפים עליונים, שכל מטרתו היא העלאה והורדה של סחורה מהמדף..." (סע' 7 לכתב ההגנה), ולעניין זה אבהיר כי אחת היא לי האם מדובר במלגזה, או במתקן המתואר על ידי הנתבעת, שכן העובדה הבסיסית היא, שהנתבעת אינה כופרת בעובדה שהקרטון נפל ממכשיר מתנייע שהיה בשליטתו של עובד הנתבעת בעת התאונה, ודי בכך כדי לקבוע את חבותה של הנתבעת לאירוע נשוא כתב התביעה, ובעניין זה עליי לציין כי בית המשפט המליץ לנתבעת להכיר בחבותה להתרחשות האירוע, ולדון בשאלת הנזק בלבד, אולם הנתבעת התנגדה לכך. בפועל, נמנעה הנתבעת בסופו של דבר מהעלאת טענות לגבי עצם ואופן התרחשות התאונה, ואף לא טענה לקיומו של אשם תורם, והסתפקה בדיון מקיף בשאלת גובה הנכות והנזק, והקשר הסיבתי בין נכותה הלכאורית של התובעת לבין האירוע נשוא התובענה.

            הנכות והקשר הסיבתי

4.         התובעת צירפה לכתב התביעה את חוות דעתו של פרופ' אבי בלייך אשר קבע בחוות דעתו כי התובעת "בד"כ בריאה וללא בעייתיות נפשית מיוחדת בעברה" (סע' א' לפרק הסיכום, עמ' 4 לחוות הדעת) וכי הוא מעריך את נכותה הצמיתה בגין האירוע נשוא כתב התביעה בשיעור של 20%.

            הנתבעת הגישה את חוות דעתה של ד"ר נעה קרת, ממנה עולה כי לא נותרה לתובעת נכות נפשית כתוצאה מהאירוע נשוא כתב התביעה. המומחית – ד"ר קרת – מוסיפה וקובעת בחוות דעתה כי לתובעת 5% נכות בתחום הנפשי כתוצאה מאירוע מאוחר לאירוע נשוא כתב התביעה, אירוע מיולי 2004 במהלכו מעדה התובעת בהֹלכה על מדרכה בירושלים.

5.         מחקירתו של פרופ' בלייך התברר כי בפני המומחה לא עמד כל חומר רפואי באשר למצבה הבריאותי והנפשי של התובעת לפני התאונה נשוא כתב התביעה, והוא אישר כי "בנוגע לתקופה שלפני התאונה, קיבלתי מידע מהנבדקת עצמה לגבי ההסטוריה הרפואית שלה, ורק ממנה" (עמ' 6 שורות 9-8) וזאת למרות שהוא אישר בחקירתו ש"נכון שאחד הנושאים החשובים בקביעת האבחנה הפסיכיאטרית הוא נושא ההסטוריה הרפואית" (עמ' 6 שורות 7-5) אם כי הוסיף כי נושא ההסטוריה הרפואית "הוא לא החשוב ביותר" (שם). אם כך, אך סביר ומקצועי הוא שמומחה בתחום הפסיכיאטריה לא יסתפק בקבלת אינפורמציה מהמטופל באשר להסטוריה הרפואית שלו בתחום הנפשי, אלא ידרוש לקבל לידיו את מלוא המסמכים הרלבנטיים. פרופ' בלייך לא עשה כן, והימנעותו מדרישת המסמכים הרלבנטיים מטילה צל כבד מאוד הן על סבירותה של חוות דעתו, והן על תוכן עדותו בבית המשפט כפי שיבואר בהמשך. ודוק: פרופ' בלייך הודה בחקירתו כי היה מודע למשברים נפשיים בעברה של התובעת, אולם לא היה בפיו הסבר לאי ציון האמור בחוות דעתו (עמ' 6 שורה 21), ויותר מכך, לא היה בפיו הסבר לאי דרישת המסמכים הרלבנטיים. הדבר מקבל משנה חשיבות באשר פרופ' בלייך מצא לנכון להעריך את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור של 20% כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה בלבד, וזאת, ביודעו, כאמור, כי לתובעת היו "משברים נפשיים" כהגדרתו, בעבר. במהלך הצגת הראיות התברר כי לתובעת היו לפחות שלושה משברים נפשיים לא קלים קודם לתאונה נשוא כתב התביעה, ואלה התרחשו עובר לפרישתה לגימלאות מוקדמות עקב מצבה הרפואי, עובר לגירושיה, ועובר לנישואיו של גרושה ולידת תינוקת לבני הזוג.

            פרופ' בלייך הודה בחקירתו כי "לא ידוע לי אם התובעת קיבלה טיפול נפשי שקשור בעצם פרישתה לגמלאות" (עמ' 6 שורה 24) ולדבריו "המשבר הנפשי היחיד עם התערבות נפשית (טיפול) שהובא לידיעתי על ידי התובעת, הוא המשבר בגין פרידתה מבעלה בשנת 93" (עמ' 6 שורות 25-22). עוד התברר כי במשפחת התובעת לוקות אמה ואחותה במחלות נפש, עובדה שלא היתה ידועה לפרופ' בלייך, ומכל מקום לא צויינה בחוות דעתו. פרופ' בלייך טען בחקירתו כי "שאלתי לגבי בעיות פסיכיאטריות במשפחה. לא מצאתי לנכון להכניס את זה לחוות דעתי, רקע דכאוני אצל אחות ואמא של התובעת" (עמ' 6 שורות 29-28) אולם לא היה בפיו הסבר משכנע מדוע נמנע מלציין זאת בחוות דעתו. אולי משום ש"באבחנה שאנו עוסקים בה היום, אין שום משקל לתורשה"?! (עמ' 6 שורה 27) האמנם?? זה המקום לציין כי במהלך חקירתו של פרופ' בלייך הובאו בפניו עובדות רפואיות רבות, רלבנטיות מאוד לטעמי, אשר לא היו בידיעתו במועד בדיקת התובעת או במועד כתיבת חוות דעתו, אלא שפרופ' בלייך לא נסוג בו מהאמור בחוות דעתו, ולוּ כזית, והמשיך לאחוז בקרנות חוות דעתו באופן תמוה ביותר. פרופ' בלייך טען בחקירתו כי הוא "אינו זוכר אם לאחר קריאת חוות דעתה של ד"ר נעה קרת הבנתי שלא כל התמונה האינפורמטיבית הוצגה בפני בהתייחס לעברה הפסיכיאטרי של התובעת, לפני התאונה, וללא כל קשר לתאונה" (עמ' 7 שורות 14-12), וביטל לחלוטין את הכיתוב בתיק הרפואי בקופ"ח המתייחס לטיפולים נפשיים שניתנו לתובעת לפני התאונה נשוא כתב התביעה, וללא כל קשר אליה, בקובעו על דרך הסתם "לא רלבנטי לחוות דעתי בתיק זה" (עמ' 7 שורה 20). הכיצד ניתן לעשות זאת? הכיצד ניתן להתעלם לחלוטין מהטיפולים שקיבלה התובעת בתחום הנפשי לפני התאונה וללא כל קשר אליה, ולקבוע כי מלוא נכותה של התובעת בתחום הנפשי נובעת מהתאונה נשוא כתב התביעה דווקא, ולא ממצבה הנפשי הקודם, או בצירוף למצבה הנפשי הקודם??? מחקירתו של פרופ' בלייך עלה כי "מסקנתה של הגב' טובה יצחק (פסיכותרפיסטית שטיפלה בתובעת מטעם קופ"ח החל משנת 1999 – ד.ג.) כי מדובר באשה הסובלת מאפיזודה דכאונית בינונית אצל אישה עם קווים תלותיים, מקובלת עלי" (עמ' 7 שורות 26-25), והוא אף נאלץ להודות כי "לא הייתי מודע לכך שהתובעת טופלה בתרופות נוגדי דכאון באותה תקופה באמצעות מרשמים שניתנו על ידי רופאת משפחה" (עמ' 7 שורות 28-27), כמו כן אישר פרופ' בלייך כי "אני מסכים שהסימפטומים המתוארים על ידי הגב' טובה יצחק מתאימים להגדרה של הפרעה הסתגלותית, וזה מה שזה היה קרוב לודאי" (עמ' 7 שורות 30-29). פרופ' בלייך אישר כי הוא מסכים לקביעה שהתובעת סבלה מהפרעות הסתגלותיות בשנים 1993 וכן 1999 כתוצאה ממשברים בחייה האישיים (עמ' 8 שורות 3-1), וכן אישר כי "ראיתי מסמך שהובא לידיעתי ממש בשבועות האחרונים, שב-99 נקבעה לתובעת נכות נפשית... המסמך הזה לא עמד בפני עובר לכתיבת חוות הדעת" (עמ' 8 שורות 8-6), ומהו אותו מסמך? מסמך זה הינו קביעתו של ד"ר גרופר – מומחה ברפואה פסיכיאטרית, אשר במסגרת הדיונים של הועדה הרפואית המחוזית של משרד הבריאות, קבע כי לתובעת קיימת נכות נפשית בשיעור של 20% בהתאם לסע' 34ג' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. קביעתו של ד"ר גרופר הינה מיוני 1999 ומתבססת בדיוק על אותו סעיף ליקוי עליו התבסס פרופ' בלייך בחוות דעתו – סע' 34ג' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. ישאל השואל, האם לאור גילויים אלו חזר בו פרופ' בלייך מקביעותיו בחוות דעתו? ובכן, התשובה היא לא ולא. פרופ' בלייך נשאל מפורשות בחקירתו האם הוא חוזר בו מקביעותיו בחוות דעתו, ותשובתו היתה "אני עונה שיותר נכון היה לכתוב "ללא תחלואה פסיכיאטרית" כי באותה חוות דעתי ציינתי את המשברים הנפשיים שהיא עברה" (עמ' 8 שורות 14-12) כך, סָתָם, ולא פירש.   לא זו אף זו, למרות שעובר לכתיבת חוות דעתו, לא ידע כלל פרופ' בלייך על קביעותיו של ד"ר גרופר, והנה, במהלך חקירתו, היה בו העוז לקבוע כי "אני לא מסכים עם האבחנה של ד"ר גרופר על פיה היו לו סימוכין לקבוע את האבחנה של "תגובה הסתגלותית ממושכת" ואני לא מסכים שזה כרוני, למרות שד"ר גרופר קבע 20% נכות לצמיתות" (עמ' 8 שורות 21-19), ובשלב זה, לא נותר אלא להרים גבה בתדהמה, שכן כאמור, פרופ' בלייך כלל לא ידע על קיומה של הוועדה המחוזית במשרד הבריאות, וממילא לא ידע על קביעת הנכות. פרופ' בלייך לא ידע מה עמד בפני אותה ועדה, אילו בדיקות נעשו לתובעת, ועל סמך מה נקבעה הנכות בשיעור של 20% בתחום הנפשי כבר בשנת 1999, ואם כך, הכיצד ניתן שלא להסכים עם קביעה שפרופ' בלייך כלל אינו מודע לה, ואינו יודע על סמך מה ניתנה?? פרופ' בלייך נאלץ להסכים במהלך מתן עדותו, ולאחר שעומת עם החומר הרפואי הרב שלא היה בידיעתו, כי "לאחר ההתמודדויות של התובעת במשברים שהיו בחייה, ולאחר הטיפול שקיבלה, נעלמו ההפרעות ההסתגלותיות" (עמ' 8 שורה 23-22).

            פרופ' בלייך ידע לומר כי "התובעת נוטלת כיום תרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון וחרדה..." (עמ' 8 שורה 24) אולם "אני לא יודע אם התובעת נוטלת אותן לסירוגין מאז שנת 93..." (עמ' 8 שורה 26). במהלך הדיון הוברר כי התובעת נוטלת לסירוגין מאז שנת 1993 תרופות פסיכיאטריות ממשפחת הפרוזק, וכאשר נשאל פרופ' בלייך, האם הוא מאשר שזוהי דרך ההתמודדות של התובעת עם ההפרעות ההסתגלותיות מהן היא סובלת, נמנע במפגיע מלענות לכך, וכל שהסכים לומר היה "אני חושב שמה שעולה מהדברים האלה זה שהתובעת נעזרת בתרופות הללו לאורך שנים" (עמ' 8 שורות 31-30), וזאת, לאחר שהוכח שהתובעת משתמשת בתרופות אלו לסירוגין החל משנת 1993!!! במהלך הדיון הוברר שכארבעה חודשים לאחר התאונה נשוא כתב התביעה, ובעקבות טיפול תרופתי ושיחתי שקיבלה התובעת, השתפר מצבה הנפשי מאוד, אלא שכחודשיים לאחר מכן, ביולי 2004, מעדה התובעת במהלך טיול בירושלים, ואף שלא נחבלה פיסית, הוחמר מצבה הנפשי פעם נוספת. פרופ' בלייך אישר עובדה זו (עמ' 9 שורות 3-2), אולם באופן מפתיע טען כי "אני לא יודע אם לולא אירוע הנפילה בירושלים ביולי 2004, ובעקבות הטיפול התרופתי והשיחתי שנטלה התובעת, היא היתה חוזרת למצבה שלפני התאונה" (עמ' 9 שורות 5-4), ודומני כי אין מנוס מהמסקנה המצערת כי עדותו המגמתית של פרופ' בלייך,  לא סייעה לתובעת. בהמשך, הודה פרופ' בלייך כי לאחר הטיפול התרופתי והשיחתי בעקבות התאונה נשוא כתב התביעה "היה שיפור" (עמ' 9 שורה 6), אולם "אינני חושב שהיא היתה חוזרת להחלמה מלאה, קרי, למצבה עובר לתאונה הנדונה..." (עמ' 9 שורות 7-6) אלא שמדובר באמירה שנאמרה על דרך הסתם, בלא שתוסבר ותבואר ברמה הרפואית, והרי אין אנו עוסקים בחיבוטי הנפש של המומחים, כי אם בסוגיה רפואית אשר לגביה אמורים המומחים להאיר את עיני בית המשפט, ולהסביר את עמדותיהם ברמה הרפואית ולא ברמת הסברה, ואין ספק שפרופ' בלייך לא הצליח לעמוד בנדרש. מכל מקום, פרופ' בלייך הקפיד לטעון כי הוא רואה את הנפילה והתגובה לה, ביולי 2004 "בהקשר של התאונה" (עמ' 9 שורה 7) למרות ש"אין קשר סיבתי בין התאונה נשוא כתב התביעה לבין עצם הנפילה ביולי 2004" (עמ' 9 שורה 8), אולם הוא לא טרח להסביר את דעותיו ברמה הרפואית. פרופ' בלייך הודה פעם אחר פעם (במהלך עמ' 9 לחקירתו) כי מצבה הנפשי של התובעת השתפר לאחר קבלת הטיפול התרופתי והשיחתי בעקבות התאונה נשוא כתב התביעה, אולם באופן מפתיע, ובלתי מבוסס, טען כי "מאוד לא סביר שאם לא היתה מתרחשת התאונה נשוא כתב התיבעה, היתה התובעת נכנסת למשבר בגין הנפילה ביולי 2004" (עמ' 9 שורות 10-9) מדוע?? לפרופ' בלייך הפתרונים.

            בחוות דעתו מתאר פרופ' בלייך את התנהלותה היומיומית העכשווית של התובעת, במילים כדלקמן: "רונית, הינה אֵם וסבתא מסורה, עסוקה בתרבות פנאי: מציירת (ומציגה בתערוכות), לומדת (ספרדית ותולדות האומנות), מבקרת במוזיאונים והצגות, ועם חיי חברה ערים. רונית מתוארת כאשה אופטימית, חברותית, פעילה וחרוצה" (עמ' 2 לחוות הדעת). לכאורה, תיאור רגיל של אשה שפרשה לגימלאות ועושה לעצמה ולמשפחתה, אלא מאי? בחקירתו טען פרופ' בלייך במפתיע כי תיאור זה "אינו מתייחס למצבה היום, אלא למצבה, עובר לתאונה..." (עמ' 9 שורות 22-21) ואך מפאת כבודו של פרופ' בלייך לא אתייחס לאמירה זו בחקירה, אשר מוטב היה לוּ לא היתה נאמרת, מה עוד שברור מקריאת חוות הדעת שפרופ' בלייך מתאר מצב עכשווי – דהיינו במועד פגישתו עם התובעת, ולא מצב שהיה בעבר ואיננו קיים היום. פרופ' בלייך ניסה לתרץ את דבריו בעדותו באומרו "אמרתי שאת כל הפעילויות האלה כמו נכדות, וציור, פעילויות כאלה או אחרות היא עושה גם היום, וציינתי אבל שהיא עושה את זה כשהיא מלווה במועקה, באיבוד שמחת חיים, בחרדות, לא באופן ובנפח שהיתה רוצה לעשות או שעשתה בעבר" (עמ' 9 שורות 25-23), אלא שעם כל הכבוד, לא מצאתי את האמור בחוות הדעת. פרופ' בלייך נשאל מהו השינוי שחל בהיקף פעילויותיה של התובעת, אולם הוא לא ידע לענות על כך (עמ' 9 שורות 28-26) והבהיר כי "אני קבעתי את אחוזי הנכות על סמך הערכתי הקלינית כולל העובדות שהובאו בפני" (עמ' 9 שורה 29), אלא שהובהר שהעובדות אשר לא הובאו לידיעת פרופ' בלייך, ובעיקר בהתייחס לבעיותיה של התובעת בתחום הנפשי, בעיות מהן סבלה שנים לפני התאונה נשוא כתב התביעה, לרבות קבלת טיפולים תרופתיים ושיחתיים, הם אלו המביאים למסקנה שקביעת הנכות בחוות דעתו של פרופ' בלייך אינה מידתית, היא מגמתית ומופרזת ומכל מקום איננה מתבססת על מלוא האינפורמציה הרפואית והמאוד רלבנטית, ומשכך, אינני יכולה לקבלה.

6.         התובעת אישרה למעשה בעדותה שלא העמידה בפני פרופ' בלייך את מלוא האינפורמציה הרפואית הכללית הנוגעת למצבה הנפשי לפני התאונה נשוא כתב התביעה. התובעת טענה בעדותה כי סיפרה לפרופ' בלייך על המשברים הנפשיים שחוותה בשנים 1993 וכן 1999, וכי סיפרה לו על היותה מטופלת אצל הגב' טובה יצחקי, אולם לא זכרה אם סיפרה לו מהו משך הזמן שארך הטיפול (עמ' 14 שורות 19-17), כמו כן התובעת לא זכרה אם סיפרה לפרופ' בלייך "שאני נוטלת תרופות לשינה ונגד דיכאון וחרדה, שנים לפני התאונה נשוא כתב התביעה, אבל לא נטלתי בקביעות" (עמ' 14 שורות 21-20). התובעת הבהירה כי "פרופ' בלייך לא ביקש ממני להמציא לו את התיק הרפואי שלי אצל הגב' טובה יצחקי" (עמ' 14 שורה 28) וכן הודתה כי "לא סיפרתי לפרופ' בלייך שבשנת 99 נקבעו לי 20% נכות על ידי ד"ר גרופר, כי לא ידעתי. בשנת 2005 לא ידעתי שנקבעה לי נכות נפשית בשנת 99" (עמ' 14 שורות 30-29). מדובר באמירה תמוהה מאוד, שכן, התברר כי התובעת ביקשה לצאת לפרישה מוקדמת מעבודתה כמורה, ובשל כך פנתה לוועדה הרפואית במשרד הבריאות, וזאת לצורך קביעת נכויותיה. מהתיעוד שהוצג בפניי עולה כי בין היתר התלוננה התובעת על בעיות במישור הנפשי, ומשכך נשלחה לבדיקה אצל פסיכיאטר. התובעת אישרה כי היתה אצל פסיכיאטר (עמ' 15 שורה 5), ומתברר כי לאחר בדיקתה, קבע הפסיכיאטר – ד"ר גרופר – כי לתובעת 20% נכות צמיתה בתחום זה. התובעת טוענת כי לא ידעה על קביעה זו. לדבריה "אני קיבלתי מסמך שיש לי 36% נכות בתור מורה, וזה הכל. לא קיבלתי שום מסמך שמפרט את סוג הנכות, ולא ביררתי... לא ביררתי מה הפסיכיאטר קבע כי הייתי אצל הרבה רופאים..." (עמ' 15 שורות 7-3) אלא שהנני מתקשה לקבל אמירות אלו, ולעניות דעתי מדובר בהיתממות.

            התובעת הרשימה אותי כאשה אינטליגנטית, וככזו, הנני מתקשה לקבל את דבריה על פיהם לא ידעה, ואף לא ביררה, מהם פרטי נכותה, מלבד שיעור הנכות. התובעת ידעה שעקב טענותיה הופנתה לפסיכיאטר, ואך סביר הוא שתברר את תוצאות ביקורה ובדיקתה אצלו. הנני סבורה כי התובעת ידעה גם ידעה כי ד"ר גרופר קבע שיש לה 20% נכות צמיתה בתחום הנפשי, והיא הסתירה אינפורמציה זו מהמומחה מטעמה – פרופ' בלייך. לא זו אף זו, לקראת ביקורה של התובעת אצל ד"ר גרופר, יזמה התובעת קבלת מכתב מאת המטפלת טובה יצחקי על פיו היא סובלת מתחושת דכדוך, חוסר אנרגיה, התפרצויות בכי, קשיי תיפקוד וקשיי שינה. קרי: התובעת השקיעה מאמצים בשכנועו של ד"ר גרופר בדבר קיומה של נכות נפשית, ומאמציה אף נשאו פרי. האם יתכן ש"כל הנושא הזה נשכח ממני" (עמ' 15 שורה 15) בשיחתה עם המומחה מטעמה, פרופ' בלייך? ספק רב מאוד בעיניי. התובעת הודתה כי הסתירה מפרופ' בלייך את מצבן הנפשי של אמה ואחותה (עמ' 15 שורות 28-27), ולא הסבירה מדוע עשתה כן. התובעת אישרה כי ביולי 2004 מעדה וכי "היתה לי לאחר מכן הדרדרות נפשית קשה מאוד" (עמ' 17 שורה 10) ולא היה בפיה הסבר "למה לא ציינתי את זה בתצהיר" (עמ' 17 שורה 11).

7.         דומה כי הערכה נכונה של מצבה הנפשי של התובעת, עובר לתאונה נשוא כתב התביעה, ולאחריה, הוצגה באופן מפורט, רציני, מקצועי, שקול ומשכנע על ידי המומחית מטעם ההגנה – ד"ר נעה קרת. ד"ר קרת קבעה בחוות דעתה ובעדותה כי לתובעת 5% נכות בגין מצבה הנפשי הכללי, ללא כל קשר לתאונה נשוא כתב התביעה, ובאשר לתאונה נשוא כתב התביעה, העריכה ד"ר קרת כי היא סבלה מנכות זמנית בשיעור של 20%, ולאחריה לא נותרה לתובעת נכות בגין התאונה נשוא כתב התביעה. ד"ר קרת חזרה והבהירה כי "הנכות הצמיתה או הנכות שיש לה היום, להערכתי, זאת נכות שנובעת מהמבנה הבסיסי באישיות שלה (של התובעת – ד.ג.), מהקושי שיש לה להתמודדות עם שינויים ועם מצבי דחק..." (עמ' 20 שורות 23-21). ודוק: לדברי ד"ר קרת לא ניתן לשייך את נכותה הנפשית של התובעת לאף אחד מאירועים המשבריים בחייה (גירושיה, נישואיו של גרושה והולדת בתו, התאונה נשוא כתב התביעה, ותאונת המעידה מיולי 2004), אלא כאמור, אך ורק למבנה האישיות שלה, וחוסר יכולתה להתמודד עם מצבים משבריים בשל מבנה האישיות האמור.

            מדבריה של ד"ר קרת עלה שגם היא לא ידעה על חוות דעתו של ד"ר גרופר עובר לעריכת חוות דעתה, וממילא לא ידעה על התלונות שפורטו שם ועל מסקנותיו של ד"ר גרופר. (עמ' 21 שורות 23-19 וכן עמ' 24 שורות 21-20) בהתייחס לפרופ' בלייך, העידה ד"ר קרת בהגינותה כי "נכון לומר שפרופ' בלייך הוא אחד המומחים המובילים בנושא פוסט טראומה, על רקע שירותו הצבאי. הוא היה ראש שירותי בריאות הנפש בצבא" (עמ' 20 שורות 15-14) אולם היא הבהירה כי היא חולקת על מסקנותיו "מהסיבות הבאות: א. אין ולא היו אצל התובעת את הסימפטומים האופיניים לתסמונת ביתר חבלתית כפי שתיארתי אותם. אני בבדיקה אצלה ניסיתי לבדוק האם הסימפטומים האלה קיימים בכל זאת, ושהיא לא סיפרה לי עליהם, ואפילו שאלתי אותה שאלות מכוונות..." (עמ' 22 שורות 27-14). ד"ר קרת הבהירה כי "אחד הסימפטומים של פוסט טראומה זו התנהגות נמנעת מלהיכנס למצבים שהם דומים לאירוע שגרם פוסט טראומה" (עמ' 22 שורות 29-28), ולתובעת חסר סימפטום חשוב ועיקרי זה באיבחון פוסט טראומה. ד"ר קרת הבהירה כי "... עצם החשש שלה היום וההימנעות שלה היום היא לא מסיטואציות דומות לטראומה, כמו להיכנס לחנות גדולה, ללכת לסופרמרקט ששם יש ארגזים, אנחנו לא שמענו על חששות מלהימצא בסיטואציה כמו זו שהיתה לה ברגע הטראומה. אנחנו שומעים על הפרעה קונברסיבית של קושי בדיבור שממנה היא מפחדת, שהתפתחה אצלה אחרי התאונה, התפתחה גם אחרי הנפילה... יש כאן סימפטום קונברסיבי חוזר" (עמ' 23 שורות 9-4). ד"ר קרת מתייחסת להפרעה בדיבור ולגמגום שאף ניתן היה להתרשם ממנו בבית המשפט, בהבהירה כי "מדובר בהפרעה קונברסיבית של קושי בדיבור שמקורה נפשי, והיא נפרדת או נוספת על הבעיות האורגניות המציאותיות או האורגניות של הברונכיט שהיה לה". (עמ' 23 שורות 15-14). ד"ר קרת מבהירה הבהר היטב כי הסימפטומים התגובתיים של התובעת ללחץ נפשי כתוצאה מאירועים טראומטיים הם זהים, אבל בשום פנים ואופן לא קיימת ריאקטיביזציה של הטראומה עצמה, דהיינו "יש כאן חזרה על אותם סימפטומים, אבל לא מדובר בריאקטיביזציה של הטראומה" (עמ' 23 שורות 22-21), והיא מבהירה ונותנת דוגמאות של ריאקטיביזציה של טראומות, מהן עולה כי במקרה של התובעת אין ריאקטיביזציה של הטראומה. נהפוך הוא, התובעת חוששת מכך שיקרה משהו והיא תיפול ותאבד את יכולת הדיבור, אולם היא אינה חוששת להיכנס לסופרמרקט או בתי כל בו גדולים, ואינה טוענת כי היא פוחדת שדבר מה יפול על ראשה. מכאן, מסקנתה המקצועית וההגיונית של ד"ר קרת, הקובעת כי "יש כאן חזרה על אותו סימפטום נוירוטי קונברסיבי של הפרעה בדיבור שמתעורר במצבי דחק. גם היום כשהתובעת עמדה על הדוכן יכולנו כולנו לשמוע שכשהיא מתרגשת ומרגישה שהיא מעט בלחץ, היא מעט מגמגמת. זו גם הפרעה בדיבור שמעידה על לחץ. גם האירוע בהום סנטר היה אירוע של לחץ, גם אירוע הנפילה היה אירוע של לחץ, ואני מניחה שהיו או יהיו אירועי לחץ אחרים בחייה" (עמ' 23 שורות 31-27). ד"ר קרת הסכימה כי "לאור מצבה הנפשי של התובעת עובר לתאונה, תגובתה בתאונה היתה חריגה לעומת תגובתו של אדם לאותה תאונה ללא אותו מצב נפשי קודם" (עמ' 24 שורות 13-12) ממש כמו תגובתה החריגה של התובעת לאירוע המעידה ביולי 2004. ד"ר קרת הבהירה כי "הפרעה של חוסר יכולת דיבור לפרק זמן כלשהוא, יכולה לנבוע מאירוע שאין בו פגיעה אורגנית, וזה מה שקרה בפועל" (עמ' 25 שורות 2-1). אמנם התובעת טענה בלשון רפה בסיכומיה כי נפגעה פיזית במהלך האירוע נשוא כתב התביעה, ואף צירפה צילומים המצביעים על קיומו של שטף דם קטנטן על כתפה, אולם פגיעה זו הינה פגיעה קלה מאוד וחולפת, ולא ניתן להגדירה כפגיעה אורגנית של ממש.

8.         נשאלת השאלה האם נותרה לתובעת נכות כתוצאה מהאירוע נשוא כתב התביעה, ואם כן – מה שיעורה.

            כפי שכבר קבעתי הנני מקבלת ומאמצת את מסקנותיה המלומדות של ד"ר נעה קרת. אין לי ספק כי התובעת לוקה ב-5% נכות בתחום הנפשי, וזאת כתוצאה ממבנה אישיותה, ולאו דווקא כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה. זאת הנני למדה מרצף תגובותיה של התובעת למשברים בחייה, משברים אשר גרמו לתגובות בלתי פרופורציונליות יחסית לחומרת המשבר או האירוע, אלא מאי? דווקא בשל מצבה הנפשי יוצא הדופן של התובעת, יש לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין תגובותיה החריגות לכאורה לתאונה נשוא כתב התביעה, למצבה הנפשי החריג, בבחינת היותה "גולגולת דקה", ויפים לכך דברי המחבר ע. הרמן בספרו "מבוא לדיני הנזיקין" (התשס"ו-2006) 193, בקובעו:

                        "עקרון הגולגולת הדקה קובע שעל המזיק לקבל את קורבנו כפי שהוא.

                        המזיק גרם לנזק שנגרם ברשלנותו, אף אם מידתו עלתה, עקב הגולגולת

                        הדקה של הניזוק, על כל המשוער והצפוי מראש".

            (וכן ראה דנ"א 7794/98 ידיד משה ו-2 אח' נ' דניס קליפורד ו-2 אח', תק-על 2003(2) 1589, 1606; ע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון ד"ר מנחם אלברט ז"ל).

            בענייננו, אין ספק שתגובתה הנפשית של התובעת לתאונה נשוא כתב התביעה הינה תגובה חריגה ובלתי פורופורציונלית לתאונה עצמה, אלא מאי? התובעת, בהיותה בעלת נכות נפשית ללא כל קשר לתאונה, חוותה את התאונה כקשה יותר מאשר היתה בפועל, ומבחינתה היא הוכנסה למצב של לחץ נפשי חמור שהיא התקשתה להתמודד עימו, וכתוצאה מכך הגיבה כפי שהגיבה. אין ספק שאילו לא היתה התובעת בעלת נכות נפשית, לא היתה מגיבה לתאונה בחומרה כה רבה כפי שהגיבה, וכאמור, מצבה הנפשי, ללא כל קשר לתאונה, גרם לתגובתה הקשה.

            ד"ר קרת הסכימה כי התובעת סבלה מ-20% נכות נפשית באופן זמני, לאחר התאונה. ד"ר קרת לא קצבה תקופה זו בזמן, אולם מהתיקים הרפואיים עולה כי כעבור כ-4 חודשים ממועד התאונה, חזרה למעשה התובעת למצבה הנפשי עובר לתאונה, משכך, הנני מסיקה כי נכותה הזמנית כתוצאה מהתאונה חלפה כעבור כ-4 חודשים. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהגמגום ממנו סובלת התובעת ואשר בא היטב לידי ביטוי במהלך עדותה. מהתיעוד הרפואי ומהעדויות, לא מצאתי כי התובעת סובלת מגמגום באופן קבוע, ומשכך הנני מסיקה כי התובעת סובלת מגמגום בהיותה במצבי לחץ, כגון עדותה בבית המשפט שנחוותה על ידה כמצב של לחץ. ד"ר קרת הודתה כי "לא מצאתי בתיעוד לפני התאונה על גמגום או נתק בתקשורת" (עמ' 25 שורה 13), ומשכך אין מנוס מהמסקנה כי הגמגום הינו תוצאת לוואי של החוויה הטראומטית שחוותה התובעת בזמן התאונה נשוא כתב התביעה, וגם אם אין מדובר בתופעה המצדיקה הענקת נכות, הרי שללא ספק יש לקחת בחשבון תופעה זו במסגרת הערכת הכאב והסבל כתוצאה מהתאונה.

            לסיכום פרק זה הנני קובעת כי התובעת סבלה מ-20% נכות באופן זמני, כ-4 חודשים לאחר התאונה, ולאחר מכן לא נותרה לה נכות כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה.

            הנזק

9.         התובעת עותרת לפיצוי בגין כאב וסבל, טיפולים רפואיים ושיקומיים לעבר ולעתיד, עזרת בעלה ועזרה במשק בית.

9.1   כאב וסבל – ניתן לומר כי דווקא בשל נכותה הנפשית של התובעת ללא כל קשר לתאונה נשוא כתב התביעה, כאבה וסבלה גדול ורב, ומהתיעוד הרפואי עולה כי תגובותיה הקיצוניות למצבי דחק, אך מתגברות ונהיות קשות יותר. מהעדויות והתיעוד שהובא בפניי עולה כי כאבה וסבלה האוביקטיביים של התובעת כתוצאה מהתאונה היו רבים, ומאז היא מגמגמת בהיותה במצבי לחץ. מהתיעוד לא עולה כי התובעת סבלה בעבר מנתק בתקשורת או מגמגום. בעיית הצרידות והקושי בדיבור ממנה סבלה התובעת עובר לפרישתה ממקצוע ההוראה נבעו ככל הנראה גם ממחלת הברונכיט ממנה סבלה וגם ממצבה הנפשי. אלא מאי? עד התאונה נשוא כתב התביעה אין כל עדות לקיומו של נתק בתקשורת או גמגום. מכאן, שתגובות אלו "נולדו" לאחר התאונה נשוא כתב התביעה, וכתוצאה ממנה, כפי הנראה בשל מצבה הנפשי הכללי. אינני שוללת את האפשרות שהתובעת היתה לוקה בגמגום גם ללא כל קשר לתאונה נשוא כתב התביעה, אולם עובדה בלתי ניתנת לערעור היא שהנתק בתקשורת מיד לאחר התאונה, והגמגום שהחל ונשמע היטב בעת מתן עדותה ואשר אליו התייחסה ד"ר קרת בעדותה, החל לאחר התאונה נשוא כתב התביעה, עובדה המקימה קשר סיבתי בין גמגום זה לבין התאונה.

        לאור כל האמור הנני מעריכה את הפיצוי בגין כאב וסבל בסך -.60,000 ₪.

9.2   טיפולים רפואיים ושיקומייים לעבר ולעתיד – התובעת זכאית לטיפולים תרופתיים ושיחתיים מאת קופת חולים, ואשר על כן אין מקום להשיב לתובעת את חלק הארי של הסכומים שהוציאה לצורך קבלת טיפולים באופן פרטי. עם זאת, זכאית התובעת לפיצוי בגין חלק מסויים מההוצאות שנשאה בהן, כמו גם מההוצאות שתישא בהן בעתיד, ואשר על כן, ועל דרך האומדנה הנני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 12,000 ₪.

9.3   עזרת הבעל – מר אלי אהרנטל­ – התובעת טוענת כי בעלה סעד אותה במשך 5 ימים לאחר התאונה, וזאת בשל מצבה הנפשי הקשה. הנתבעת טוענת כי לא היתה הצדקה לכך, אלא שאיננה רואה את הדברים עין בעין עם הנתבעת. נהפוך הוא, דווקא בשל מצבה הנפשי של התובעת ללא קשר לתאונה, והחמרתו הקיצונית של מצב זה בשל התאונה, יש לשבח את מר אהרנטל על כי סעד את רעייתו התובעת בימים הקשים שלאחר התאונה, ויש להיטיב את נזקו בגין כך. משכך, הנני פוסקת פיצוי בסך 5,940 ₪.

9.4   עזרה בעבודות משק בית­ – עדותה של התובעת בנושא התנהלותה כמנהלת משק הבית היתה נוגעת ללב. התובעת הבהירה כי היא מטפלת בהצלחה בנושא הכביסה הביתית, אולם היא נתקלת בבעיות בנושא "השתלטות על כל הבית" (עמ' 17 שורה 25). התובעת תיארה כי "קשה לי לעשות את הפעילויות. קשה לי להתארגן, קשה פיזית. קשה לאסוף כוחות בשביל העשייה המסויימת הגדולה הזאת, הענקית". (עמ' 17 שורות 30-29). מעדותה של התובעת הוברר כי אין לה כמעט מניעות פיזית לבצע את העבודות, ומניעותה היא נפשית. לדבריה "אין לי אנרגיות" (עמ' 18 שורה 2).

        התובעת לא טענה כי איננה מתפקדת, ומעדותה אף ברור שהיא מתפקדת, אולם באופן חלקי, ואין ספק שהתיפקוד שלה מושפע ממצבה הנפשי. אין בידי נתונים לקבוע באחוזים מהו אחוז חוסר התיפקוד כתוצאה מהתאונה דווקא, ומהו אחוז חוסר התיפקוד בשל מצבה הנפשי הכללי שאינו קשור לתאונה, אם כי לעניות דעתי מצבה הנפשי הכללי הוא הגורם המכריע לחוסר תפקודה ולסיבלה, ומשכך, ועל דרך האומדנה, הנני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של -.8,000 ₪.

10.       סוף דבר, ניתן באת פסק דין על סך -.85,940 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף הוצאות בסך -.11,712 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום א' באדר, תשס"ז (19 בפברואר 2007) בלשכתי.