1

 

   

בתי המשפט

 

תק 002873/06

בית משפט לתביעות קטנות ירושלים

 

21/11/2006

תאריך:

שופט: ייטב יעל

בפני:

 

 

 

 

1.       מאיר ברנשטיין

2.       ליזה ברנשטיין

3.       ברכה ברנשטיין

בעניין:

תובעים

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

1.       יצחק בראור

2.       587590090 חורב ירושלים בית הספר היסודי

 

נתבעים

 

 

 

 

 

פסק דין

 

בפני תביעה כספית לתשלום פיצוי בסך של 17,800 ₪ בגין נזק שנגרם להורים ולבתם כתוצאה מכך שהבת לא התקבלה ללימודים בבי"ס חורב, בשל אופן לבושה של אמה. הצדדים לתביעה זו הינם ההורים, תובעים 1 ו-2, הבת – תובעת 3, מנהל ביה"ס – הנתבע 1, והעמותה במסגרתה פועל ביה"ס – נתבעת 2.

 

בסיום הדיון העלה הנתבע 1, שהוא מנהל ביה"ס, תביעה שכנגד לפיצוי בשל לשון הרע שגורמת התובעת 2, לטענתו, לשמו הטוב.

 

1.         רקע כללי

כדי להבין את השתלשלות העניינים ואת המחלוקת בין הצדדים, ראוי להתעכב קמעה על אופיה וטיבה של נתבעת 2 אשר התווספה לתביעה במהלך דיון שהתקיים ביום 25/07/06,  בעקבות החלטתי. בי"ס חורב הוא בי"ס דתי בירושלים, הידוע בחינוך המצויין שהוא מעניק לתלמידיו, הן בתחום הדתי והן בתחומי החול. מבחינה משפטית מעמדו הוא של מוסד מוכר שאינו רשמי, כמשמעותו בחוק לימוד חובה, התש"ט – 1949 (להלן – חוק לימוד חובה). כפי שמעיד נתבע 1, שהוא מנהלו של ביה"ס, ביה"ס מקבל תלמידים על פי תקנות ואמות מידה, בהתאם להשקפתו החינוכית התורנית של ביה"ס.

כפי שנאמר בדיון בפני, מוסדות חורב חרטו על סמלם את האמרה "תורה עם דרך ארץ".

 

בטיעונו בפני תיאר הנתבע את ביה"ס כמיועד לזרם החרדי לאומי. עוד ציין –

 

"כל המעמד של ביה"ס ובית ספר שהוא מוכר ואינו רשמי נועד למטרה זו ליצור לבית הספר גוף של הורים הומוגני באורחות חייו שרמת שמירת מצוות שלו בבית ובמקום אחר ולא רק בכותלי בית ספר, מדובר על ציבור שמתוך דרך הופעתו, לבושו, שיחו אפשר להסיק שהוא שייך לרמה מסוימת, וברמה הזו אין הבדל בין חורב לבין מוסדות אחרים שכולם במעמד שמוכר שאינו רשמי שכל כולו לא נועד אלא כדי להשתחרר מהחובה לקבל תלמידים לבית הספר על פי מדיניות של רשות מקומית או של משרד החינוך כדי לחנך באווירה מסוימת, אווירה שלא תקטע על ידי ציבורים של תלמידים שהם יוצאי דופן בתוך ציבור התלמידים. אם הייתי מנסה היום להיכנס לתלמוד תורה חסידי, למרות שאני אדם דתי לא היו מקבלים אותי ולא הייתי בא בטענות. אני לא הולך עם שטריימל בשבת או לטיש ואין לי על כך טענה"

 

(עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06 שורות 29-26, עמ' 4 לפרוטוקול הדיון האמור, שורות 6-1).

 

2.         המסכת העובדתית

סיפור שהיה כך היה.

 

שלושת ילדיהם הגדולים של התובעים 1 ו-2 למדו בביה"ס של נתבעת 2 במועד בו נרשמה אחותם, תובעת 3 ללימוד במוסד, וכשם שלמד גם אביהם בשעתו. בהתאם לתיאורה של האם, בתה הרביעית התכוננה ללמודים בביה"ס. לשם כך הכירה חברות חדשות ותכננה עמן תכניות שונות לקראת הלימודים. השתלשלות האירועים כפי שתוארה על ידי התובעת ולא הוכחשה, אף נתמכה בעדותה של מזכירת ביה"ס גב' חיה שלזינגר הייתה כך: לאחר שביה"ס שלח לתובעים מכתב קבלה שהודיע על קבלת תובעת 3 לבית הספר, הגיעה התובעת 2 ביום 19/02/06 לביה"ס להשלמת הליך רישום בתה לביה"ס. תוך כדי הליך הרישום, ולאחר שהנתונים הוכנסו למחשב והתובעת רשמה שיק לטובת ביה"ס, התעורר חשדה של המזכירה שדבר מה אינו כשורה כיוון שמצאה שעל שם הילדה הועבר קו. בשל כך נכנסה המזכירה למנהל, הנתבע 1, וזה ביקש להכניס אליו את התובעת. כשהגיעה לחדרו בחר המנהל לסגור את הדלת אחריהם. עובדה זו לא הייתה ראויה לציון מיוחד לולא משמעותה דווקא בסקטור הדתי בו עסקינן. לדברי התובעת –

 

"בחדר המנהל אשר בחר לסגור את הדלת ופגע אישית והשפיל אותי והרגשתי שהקרקע נשמטת לי מהרגליים. הרגשתי שאני מתעלפת, לא ידעתי מה לעשות, הנתבע ידע מה לעשות. עמדתי שם חסרת אונים".

 

(פרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 4-2).

 

התייחסותו של הנתבע לכך הייתה –

 

"סגירת הדלת בעת שיחתי עמה נעשתה על מנת לשמור על פרטיותה, יכול להיות שיש מקום בעניין זה לשפר את הנהלים"

 

(עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 3-2).

 

בחדר הסגור הודיע הנתבע לתובעת כי בתה לא תתקבל לביה"ס וזאת בשל לבושה של האם.

 

כפי שתיארה התובעת, הנתבע לא ידע להצביע על דבר מסוים, אלא על המראה הכללי.

 

עוד ציינה התובעת כי במשך החודשים הרבים בהם עמדה על הפרק מועמדותה של  בתה לרישום לא טרח הנתבע לפנות אליה ולהודיע לה על החלטתו אלא המתין עד יום 19/02/06 שהוא המועד בו נמצא הליך הרישום לכיתה א' בעיצומו, אולי אף לקראת סופו,  ורק אז כשביצעה בפועל את הרישום הודיע לה את עמדתו לגבי לבושה, בשלב ובאופן בו נגרמה פגיעה חמורה לתובעים ובמועד בו התקשו למצוא ביה"ס חליפי.

 

עוד ציינה התובעת –

 

"... והוא אמר לי שהבעיה אינה בילדה אלא בי, זה לא משהו שהוא יכול להצביע עליו אלא המראה הכללי, הוא אמר שהבעיה היא בקיץ ולא מתאים צורת הלבוש וזה גורם נזק עצום. הוא טען שאנשים לא נרשמים לבית הספר בגללי. הנתבע לא מצא שום דרך מכובדת לומר את אשר על ליבו מלכתחילה ולא בדיעבד במשך חודשים ספטמבר, נובמבר, דצמבר, ינואר, פברואר לא מצא אף יום אחד מכל החודשים האלה לומר שהוא לא יכול לקבל את בתנו... מורה ומחנך בישראל לא חשב על ילדה קטנה לא חשב על מה שאמא שלה תגיד לה כשתבוא הביתה, לא חשב על אישה, לא חשב על עוגמת נפש שגרם לבתי בת 6 למרות שלדבריו אני מבקרת בבית הספר על בסיס יום יומי, הוא לא מצא שום דרך התנהלות נכונה, לא נתן שום סיבה הגיונית לבדוק בית ספר אחר, השאיר אותנו ביום 19/02 סוף הרשמה בכל בתי ספר בירושלים בלי לדעת לאן אנו רוצים לשלוח את הילדה, היא יודעת שהיא הולכת לחורב, כי יש לה שלושה אחים שלומדים שם, מבחינתי הנתבע פגע בדבר הכי חשוב לי בחיים, בתי וילדיי. הוא לקח ונעץ סכין בבתנו. אני אם ל-6 ילדים והוא לקח בת אחת שלי ואמר שהיא תהיה שונה מאחיה ושתהיה כבשה שחורה במשפחה. אני התלבשתי באותה צורה ללא מצג שווא. מדוע עכשיו, מדוע בצורה כל כך משפילה. למה לא אמר לנו מראש, כבר היה ברור וגמור בדעתו לא לקבלה..."

 

(עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 4 עד 19)

 

הנתבע לא הכחיש כאמור את האופן בו הודיע לאם על כך שבתה לא מתקבלת לבי"ס, אף לא הכחיש שהגורם לכך הוא לבושה של האם.

 

הנתבע הטעים שבראיון הקבלה הראשוני עם יונתן (בנם הבכור של התובעים, שהוא הראשון שהתקבל לביה"ס), הודיע לתובעים מהם הקריטריונים ללימוד בבי"ס, כפי שנכתב בסעיף 6 לטופס הקבלה –

 

"ההורים מודעים לכך שתנאי הקבלה לבית הספר כוללים את הדרישה לצניעות בלבוש ובכיסוי הראש של האם ובקביעת עיתים לתורה מצד האב"

 

(עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06 שורות 11-10).

 

עוד ציין הנתבע 1 שלאחרונה החל ביה"ס להחתים את ההורים על הצהרה מפורשת יותר, עליה לא הוחתמו התובעים, בו מעוגן מה שהיה בעבר תורה שבע"פ (מוצג נ/1), על פיו מצהירים ההורים כדלקמן:

(1)                 הבית מנוהל בהתאם להלכה הפסוקה בשולחן ערוך;

(2)                 השבת הינה יום המוקדש לחזרה ולשינון ולחיזוק הקשר הורים-ילדים;

(3)                 האב מקיים שגרה של לימוד בתורה וקובע עיתים לשם כך;

"(4)       האם מכסה את הראש כהלכה באופן קבוע, אינה לובשת מכנסיים או חצאית מכנסיים, או מכנסיים מתחת לחצאית, ולבושה באופן צנוע דרך קבע (שרוול, מחשוף, שסע)".

(5)        הצפיה בטלוויזיה מבוקרת והילדים צופים בה רק בנוכחות ההורים.

 

בסעיף 6 מופיעה ההצהרה בזו הלשון –

 

"ידוע לנו כי אם יתברר שהצהרה זו אינה תואמת את העובדות יהא בית הספר רשאי להוציא את בננו/בתנו מבית הספר לאחר מתן הודעה מוקדמת של 30 יום."

 

(פרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 8-6).

 

ראוי להבהיר ולציין שמהנתונים המצויים בפני עולה שהתובעת לובשת כיסוי ראש באופן קבוע. אמנם העידה בפני אחת המורות בביה"ס, גב' ביטון אריאל, שבתה למדה עם בתה האחרת של התובעת, כי לפני כשנתיים, כשהיו הילדות בכיתה א', הגיעה המורה לבית התובעת כדי לאסוף את בתה ממסיבת יום הולדת, או אז גילתה שהתובעת אינה חובשת כיסוי ראש בבית. משמצאה זאת החליטה שלא לאפשר עוד לבתה להגיע לבית התובעים. כאן התעורר באולם ביהמ"ש דיון בין קהל הנוכחים והמשתתפים בדיון שעיקרו מהן דרישות ההלכה לכיסוי ראש ברשות הרבים והיחיד, והאם החובה חלה גם בבית ובמהלך יום הולדת לילדי כיתה א'.

 

עוד ראוי לציין כי התובעת אינה לובשת מכנסיים אלא שמלה בלבד (כפי שהעידה על עצמה וכפי שלא הוכחש על ידי איש).

 

על פי עדותו של הנתבע, יום אחד הופיעה התובעת בהופעה בוטה מן הרגיל שגרמה לפגיעה בו ובהורים כאחד. עוד ציין שיש כיסוי ראש ויש כיסוי ראש. הנתבע הציג כתבה מהעיתון (מוצג נ/2) ובה תמונת התובעת ולגביה אמר - 

 

"וחסד עשה עמה העורך כשקטע את התמונה במקום שקטע ניתן לראות מהתמונה את אופן לבושה של התובעת, אין עוד הורים בביה"ס שמתלבשים בצורה כזו".

 

הנתבע ציין שכבר במועד רישומו של הבן הראשון חשד שייתכן שקיימת אי התאמה –

 

"כשהתקבל יונתן לבית הספר עמדתי על חוסר ההתאמה כבר אז אבל התובע תלמידי לשעבר, כשבא תלמיד שלי לרשום ילד שלו אני רואה בכך נכד לבית הספר ולכן במידה שיש גמישות ביישום של עקרונות אלה נתתי לו להינות מכך וניהלתי איתו שיחה לגבי התובעת".

 

(עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 19-10).

 

לעניין האירוע אמר עוד כי –

 

"היתה לי כוונה כנה לקבל את בתם לכיתה א' ולכן זו אינה טעות אדמינסטרטיבית, נשלח מכתב כי הייתה כוונה לקבלה... פקעה סבלנותינו, הגמישות שלוותה בנסיונות למצוא בסיס בין המשפחה הזו שהאב תלמיד שלנו .... כי אני מצהיר לבית המשפט שבהפעותיה בביה"ס התובעת הוציאה לביה"ס שם לא טוב ואנשים שמתאימים לבית הספר יימנעו ... להירשם לבית הספר. הייתה הופעה נוספת בתאריך שבין משלוח המכתב לבין 19/02 הוא כ"א בשבט, זה תקופת לימודים רצופה, אין חופשים ומן הסתם אין לי רישום על כך, התובעת כהרגלה הופיעה ביום ו' לפני כן או לקחת את הילדים הביתה או להביאם או להביא ארוחות 10 כי היא עושה זאת הרבה פעמים וכנראה אין לי רישום על כך, היא הופיעה בהופעה בוטה מן הרגיל שלא רק אני נפגעתי ממנה אלא הורים שאין לי שמות ומורים שאין לי שמות, אבל יש לי עדים. אולי גם אני ראיתי רק שקשה לי להעיד על כך".

 

(פרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, עמ' 4 שורות 30-21, עמ' 5 שורה 1).

 

על טיבה של אותה הופעה בוטה מן הרגיל, שהיא "הקש ששבר את גב הגמל", קשה היה לעמוד שכן כל שציין הנתבע כאמור היה שאולי גם הוא ראה את ההופעה אך קשה לו להעיד על כך. עוד טען שישנם הורים ומורים שראו זאת, אף יש לו עדים ואולם בפני לא נשמעו כל עדים בדבר אותו אירוע העומד ביסוד האירועים שהובילו לתביעה שבפני.

 

לאחר שמיעת כל העדויות מצאתי כי לא הוכח קיומו של אירוע מיוחד שבו הופיעה התובעת הופעה בוטה או פרובוקטיבית, שכן לא הובאו עדים להעיד בפני על פרטי אירוע שכזה אף לא פורטה ההופעה הפרובוקטיבית הנטענת. חזקה היא שאילו היו עדים לאירוע כאמור, היו הנתבעים טורחים ומביאים אותם כדי לחזק טענתם. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת עד מרמזת על כך שהעדות הייתה פועלת לרעת בשל הדין שנמנע מהבאת העד הרלבנטי. לאור זאת ולאור העובדה שבעדויות שנשמעו בפני הועלו טענות כלפי אופן לבושה של התובעת בדרך כלל, ועל כן אין לי אלא לקבוע כי לא הייתה הופעה פרובוקטיבית במיוחד של התובעת בביה"ס וכי הסיבה והטעם לאי קבלת התובעת 3 לביה"ס הינה אופן לבושה של האם בדרך כלל.

 

לעניין תלבושתה של התובעת 2 בדרך כלל נשמעו מספר עדויות.

 

במהלך הדיון ביקש הנתבע שלא לפרט את הבעייתיות שבלבוש התובעת –

 

"קשה לי להעיד כיצד מופיעה התובעת בבית ספר ואני מבקש שהסגנית תשלים את דברי בנושא זה"

 

(עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות13 עד 15).

 

גב' מאירה רוזנצוייג, שהיא סגניתו של הנתבע העידה כי התובעת יוצאת דופן בהופעתה (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06 שורה 4), עוד ציינה –

 

"המחשופים לא מתאימים, אורך השרוול, גם הכיסוי לא נקרא כיסוי ראש, אני לא מוועדת הרבנות ולא מוועדת הכשרות אבל אני אומרת מבחינת קריטריונים של בית הספר זה לא מתאים"

 

(עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 12 עד 13).

 

לשאלת התובעת ענתה –

 

"ש. האם ראית אותי פעם במכנסיים.

ת. לא.

ש. ראית אותי פעם בלי כיסוי ראש.

ת. לא.

ש. שמעת פעם שאישה יכולה לכסות את ראשה בקילטה וזה מהווה כיסוי ראש לפי ההלכה.

ת. לא."

 

(עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 14 עד 19).

עדת ההגנה גב' ביטון אריאל העידה –

 

"ת. החיצוניות וצורת הלבוש של התובעת לא מתאימה, אנחנו לא מצפים שיהיו לבושים בצורה כזו, לדעתנו היא צורת לבוש פרובוקטיבית.

ש. היו בינך לבין התובעת איזה שהן שיחות מסדרון מאז שהפרשה החלה להתגלגל?

ת. התובעת פנתה אלי בסוף היום לשאול אותי אם אני אחת המורות שהלשינו עליה בפני המנהל. הפרשה נודעה לי ממנה, ואז היא סיפרה לי בקצרה במה מדובר... אני רק רוצה להסביר שכל מה שקורה כאן, ואני מדברת בתור אמא שרוצה לחנך את הילדים האלה בצורה שלה, בזה שנכנסים לבית הספר אנשים ששונים מהצורה בה אנו דורשים בבית שלנו זה מאוד מציק ומפריע. ובתור מורה כשאני באה לתלמידות שלי והן רואות את האמהות של הילדות האחרות ואת האופן שהן מתלבשות זה סותר את מה שאני דורשת מהתלמידות שלי..."

 

            (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 17 עד 27).

 

סיכומו של דבר, התובעת 3 לא התקבלה לביה"ס בשל לבושה של אמה, התובעת 2. כפי שנוכחתי בדיון שהתקיים בפני, גרם הדבר לפגיעה ולעלבון רב לתובעים בעטיים הוציאו מביה"ס גם את שלושת ילדיהם שלמדו בו באותה עת.

 

 

3.         רקע משפטי

הנתבעת 2 היא כאמור מוסד מוכר שאינו רשמי כמשמעותו בחוק לימוד חובה. על אופיו ומטרתו של מוסד החינוך המוכר שאינו רשמי, עמדה כב' השופטת פרוקציה בבג"ץ 4363/00 ועד פוריה עילית נ' שר החינוך, פ"ד נו(4) 203, 222 (להלן – בג"ץ פוריה)–

 

"זכותו של אדם לבחור לילדו מוסד חינוכי פרטי, חלופי למסגרת הממלכתית, הוכרה בארץ ובעולם, במשפט הבינ"ל ובמשפט הפנימי כאחד (ראה פרשת שני חבר(2) בעמ' 81). מערכת החינוך הפרטית מבקשת ליצור מסגרות לימוד ייחודיות העונות לצרכי חוגי האוכלוסיה שונים המבקשים להקנות לילדיהם חינוך בעל אופי ייחודי הניתן כתוספת לתכנית הלימודים היסודית הנלמדת בכל מוסדות החינוך. שמירת האוטונומיה החינוכית בחינוך הפרטי היא ערך חשוב שיש לכבדו במסגרת ההגנה על זכות האדם למימוש עצמי, בכפוף להבטחת שמירתם של ערכי החינוך היסודיים כמשמעותם בחוק חינוך ממלכתי."

 

עוד יש להזכיר את חוק זכויות התלמיד, התשס"א – 2000 (להלן – חוק זכויות התלמיד) שהוראותיו רלבנטיות לעניין תביעה זו.

 

סעיף 1 לחוק האמור הקובע את מטרתו של החוק, קובע כדלקמן:

 

"חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד, תוך שמירה על כבוד התלמיד, עובד ההוראה וצוות המוסד החינוכי ועל ייחודם של מוסדות החינוך לסוגיהם השונים כמוגדר בחוק לימוד חובה, התש"ט – 1949, בחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953, בחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח – 1988 ובכל דין אחר, ולעודד יצירת אקלים של כבוד הדדי בקהילת מוסד החינוך."

 

 

במספר פסקי דין התבררו עקרונות חוק זכויות התלמיד ותכליותיו. כך למשל קבעה כב' השופטת דורנר בבג"ץ 2599/00 יתד – עמותת הורים נ' משרד החינוך, פד"י נו(5) 834, 841-842 (להלן – פס"ד יתד) - 

 

"הזכות לחינוך הוכרה זה מכבר כאחת מזכויותיו הבסיסיות של האדם. הזכות מעוגנת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מ-1948, אשר קובעת בסעיף 26 כי לכל אדם עומדת הזכות לחינוך, וכי החינוך יינתן חינם לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים. האמנה הבילנאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966, שאותה אשררה מדינת ישראל בשנת 1991, מצהירה בסעיף 13 שהחינוך מיועד לפיתוחן המלא של אישיות האדם ותחושת כבודו ולחיזוק כיבוד זכויות האדם וחירויות היסוד, וקובעת כי חינוך היסוד יהיה חובה וזמין לכל חינם. הזכות לחינוך מעוגנת גם בסעיפים 28 ו-29 לאמנה בדבר זכויות הילד משנת 1989, שאושרה אף היא על ידי ישראל בשנת 1991... לאחרונה עוגנה זכותם לחינוך של ילדים בישראל בחוק זכויות התלמיד, התשס"ג – 2000, שמטרתו לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד".

 

מטרה זו כאמור אינה רק לעגן את הזכות לחינוך אלא גם את הזכות לכבוד בכלל ואת זכויות הילד בפרט, והיא מחזקת ומתווספת לעקרונות היסוד בתחום כבוד האדם הנהוגים במשפטנו. הזכויות המוקנות על פי חוק זכויות התלמיד הן "לתלמיד", המוגדר בסעיף 2 "כמי שלומד במוסד חינוכי". ואולם ניתן ללמוד מהוראות החוק כי המונח "תלמיד" מתייחס גם למועמד ללמוד בביה"ס, למשל סעיף 5 לחוק קובע  -

 

"5. רשות חינוך מקומית, מוסד חינוך או אדם הפועל מטעמם, לא יפלו תלמיד מטעמים עדתיים, מטעמים של רקע חברתי-כלכלי, או מטעמים של השקפה פוליטית, בין של הילד ובין של הוריו, בשל אחד מאלה:

(1) רישום תלמיד, קבלתו או הרחקתו..."

 

ניתן ללמוד מהוראה זו שחוק זכויות התלמיד מתייחס גם לילד שעדיין אינו לומד במוסד חינוכי, לעניין רישומו וכן לעניין קבלתו במונח "תלמיד", לפיכך הגנת החוק לגבי שמירת זכויות התלמיד חלה גם על ילד המועמד לרישום לביה"ס.

 

עוד ראוי להזכיר את סעיף 16 לחוק זכויות התלמיד, העוסק בסייג של תחולה קובע –

 

"(ב) על מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי יחולו הוראות חוק זה למעט סעיפים 6, 7 ו-13, ואולם רשאי השר, באישור הועדה ובהתחשב באופי המוסד להחיל עליו בצו את הוראות הסעיפים האמורים, כולן או מקצתן".

 

סעיף 6 לחוק זכויות התלמיד הנזכר בסייג לתחולה, קובע הוראות לעניין הליך של הרחקה מביה"ס, כגון שיש ליתן זכות שימוע להורים לפני מתן ההחלטה על ההרחקה, ושניתן לערור על ההחלטה בפני ועדת שימוע. סעיף 7 קובע הוראות לעניין ועדת השימוע האמורה, (סעיף 13 קובע הוראות לעניין מועצת התלמידים שאינן רלבנטיות לענייננו).

 

הסייג הקבוע לתחולה בסעיף 16(ב), מאפשר איפוא למוסד חינוך מוכר שאינו רשמי להרחיק ילדים מבית הספר ללא שימוע ומבלי שמתקיים הליך של ערר על ההחלטה בפני ועדת שימוע.

 

4.         דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את העדויות והראיות שהובאו בפני, מצאתי שיש מקום לקבל את התביעה, בשל עילות חוזיות ונזקיות כאחד.

 

הנזק

לאחר ששמעתי את העדויות ואו טענות וסיכומי הצדדים, מצאתי כי נגרמה לתובעים נזק כיוון שבתם הרביעית לא התקבלה לביה"ס בשל לבושה של אמה. הנזק הוא רובו ככולו נזק לא ממוני, שבא לידי ביטוי בעוגמת נפש ובעלבון שחשו התובעים. עוגמת נפש ועלבון זה ניכרים בבירור בעדויותיהם ואולם גם לפי מבחן האדם הסביר אי קבלת הבת לבית הספר הייתה בגדר הוקעה ונידוי אישיים המלווים בהטלת דופי אישי, בין היתר לגבי היקף ואיכות האמונה הדתית, ותוך יצירת דין שונה בין ארבעה אחים, וכן בשל הצורך לחפש בית ספר חדש ברגע האחרון, לאחר שתקופת ההרשמה עמדה להסתיים.

 

ההפליה

בטרם אפנה לדון בעילות האמורות, ראוי ולקבוע כי כיוון שלא הוכחה הפליה, המנוגדת לאיסור המפורש בסעיף 5 לחוק זכויות התלמיד, לא זכאים התובעים לפיצוי בשל כך. מספר עדויות נשמעו בסוגיה זו.

 

התובעת טענה –

 

"אני לא יודעת אם הוא ניסה לסחוט אותנו כספית. היו מקרים בעבר כמו שלנו שאנשים הוציאו כסף ואז החליקו את העניין, דובר בתרומה לבית הספר." 

 

(עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 19 עד 21).

 

"(ה)מנהל בוחר את מי שהוא חפץ ביקרו, בין הורי בית ספר אפשר למצוא משפחות נפלאות והורים מקסימים, אפשר למצוא אמהות שמכסות את ראשן, שלובשות חצאית כמוני למשל בתוך תחומי בית הספר, אמהות שלובשות מכנסיים מחוץ לבית ספר, אבל משפחות אלו בדרך כלל הן אמידות כלכלית ונותנות תרומות רבות לבית ספר וזה מקל על מקבלי החלטות בבית ספר להעלים עין..."

 

(עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06 שורות 23 עד 27).

 

הנתבע הכחיש זאת מכל וכל –

 

"אם הטענה הכללית היא שיש בבית הספר קריטריונים שנוהגים לקבל עשירים ובעלי יכולת או בעלי תיקים פליליים, אני מכחיש את מה שאמרה התובעת. אף אחד לא מתקבל מתרומה כספית לבית ספר, אף אחד לא מתקבל בניגוד לקריטריונים...

 

            (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 20 עד 23).

 

            יחד עם זאת הודה ב"גמישות ביישום" – 

 

"... כשבא תלמיד שלי לרשום ילד שלו אני רואה בכך נכד לבית ספר ולכן במידה שיש גמישות ביישום של עקרונות אלה נתתי לו להינות מכך..."

           

            (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 17 עד 19).

 

עוד טען –

 

"כל מה שנטען על אי יישום שוויוני של הקריטריונים לא נטען ולא הוכח מעולם ואני מכחיש זאת מכל וכל".

 

(עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 17 ו-18).

 

מטעם התובעים העידה גם גב' אפרת אשכנזי. על פי עדותה לאחר שהובטח לה שבנה התקבל לביה"ס הודיעו לה במפתיע בחודש מאי שהוא לא התקבל. לפי עדותה לא היה באפשרותה ליצור קשר עם הנתבע שהתחמק ממנה. רק לאחר שפנתה באמצעות הרב אלון, מכר המשפחה, איפשרו לה לשוחח עם הנתבע, אף קיבלו את הילד לביה"ס (לבסוף החליטה לשלוח אותו ללמוד בביה"ס אחר).

 

סגניתו של הנתבע, גב' מאירה רוזנצוייג העידה בפני כדלקמן –

 

ש. האם את נתקלת במידע שהסתובב לידך כי את חלק מהצוות על כך שכסף תרומות דברים כאלה הם שיקול בקבלת תלמידים לבית הספר, את יכולה לאשר או להכחיש.

ת. לגבי שיקולים דתיים או כסף, הקריטריונים הדתיים עולים עליו". 

 

(עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 25/07/06, שורות 16 עד 17).

 

כאמור, במקרה שבפני לא הוכחה הפליה, כפי שטען בצדק נתבע 1, ועל כן לא זכאים התובעים לפיצוי בראש נזק זה. יחד עם זאת התרשמתי כי הקריטריונים ודרישות הקבלה מופעלים ב"גמישות", כפי שאפרט להלן.

 

קריטריונים לקבלה ודרישות התנהגות

מספר שאלות טעונות התייחסות והכרעה במסגרת הדיון בתביעה זו, בטרם אפנה לעילות עצמן.

(1)                 האם רשאית הנתבעת 1 להציב קריטריונים או אמות מידה לקבלה לביה"ס והאם אמות המידה שנקבעו ראויות;

(2)                 האם הייתה הפרה של אמות המידה והדרישות שנקבעו;

(3)                 מהי הסנקציה הראויה במקרה של הפרת אמות המידה וכיצד תיושם.

 

(1)  הצבת אמות מידה ודרישות כתנאי לקבלה – אין ספק שלאור תכליתו של המוסד החינוכי המוכר הבלתי רשמי, כפי שתואר בהרחבה על ידי כב' השופטת פרוקציה בפסה"ד פוריה, רשאי מוסד כאמור ורשאית אף הנתבעת לקבוע אמות מידה ודרישות לקבלה לביה"ס, במטרה להגשים את תכלית החוק ולשמור על ייחודו וצביונו של המוסד.

 

יחד עם זאת, אמות המידה והדרישות צריכות לעמוד לטעמי במבחן משולש:

 

ראשית – עליהן להיות סבירות ונטולות כל פגם מבחינת פגיעה בזכויות היסוד, אשר חלק מהן כאמור מעוגן במפורש גם בחוק זכויות התלמיד.

 

שנית – אמות המידה והדרישות אינן יכולות להיות שרירותיות אלא עליהן להיות איכותיות במובן זה שעליהן להבטיח את תכליתו של חוק לימוד חובה, דהיינו – לאפשר יצירת מסגרות חינוך ייחודיות העונות לצרכי אוכלוסיות שונות.

 

שלישית – אמות המידה והדרישות צריכות להיות ברורות ומובנות.

 

לגבי המבחן הראשון, כפי שקבעה כב' השופטת דורנר בפסה"ד יתד הנ"ל עמ' 846 –

 

"כידוע, חזקה היא כי פירושם של דינים תואם את ערכי היסוד של השיטה. כך הוא לעניין פרשנות התואמת את עקרון השיוויון... וכך גם לעניין פרשנות העולה בקנה אחד עם הזכויות לחינוך ובתוכה הזכות לחינוך מיוחד. כלל פרשנות נוסף מבטאת החזקה כי קיימת התאמה בין חוקי המדינה לבין נורמות המשפט הבינלאומי שמדינת ישראל מחויבת להן. לפי חזקה זאת, יתפרשו דינים, ככל שהדבר ניתן, כעולים בקנה אחד עם נורמות אלה... חזקות פרשניות אלה ניתנות לסתירה רק כאשר לשון החוק או התכלית הפרטיקולרית המפורשת שלו אינן מתיישבות עם ערכי השיטה הכלליים או עם הנורמה הבינלאומית... בענייננו תכליתו הפרטיקולרית של חוק חינוך מיוחד היא להעניק חינוך מיוחד חינם לכל ילד בעל צרכים מיוחדים כדי להביא למימוש הפוטנציאל הטמון בו ולאפשר את שילובו בחברה..."

 

מטעם זה טענתו של הנתבע לפיה – "יש לנו אוטונומיה מוחלטת לפי חוק חינוך ממלכתי וחוק זכויות התלמיד. כל זמן שלא נוהגים באפליה ובאי שוויון", אינה מדויקת לטעמי.

 

שנית – יש לבחון את איכות הקריטריונים והדרישות והאם הם מבטיחים את תכלית חוק לימוד חובה, שהיא לאפשר יצירת מסגרות לימוד ייחודיות העונות לצרכי חוגי אוכלוסיות שונים המבקשים להקנות חינוך בעל אופי ייחודי, כאמור בבג"ץ פוריה.

 

לאור המעמד המיוחד שמקנה החוק למוסד המוכר הבלתי רשמי, לאור תכליתו ולאור ההטבות המיוחדות המוקנות לו בחוק, שומה על המוסד בבואו לקבוע את אמות המידה לקבלה לביה"ס לוודא שאמות המידה מייצגות את המטרות החינוכיות המהותיות לשמן פועל המוסד. אין המוסד רשאי לקבוע קריטריונים שרירותיים. כגון שיתקבלו למוסד חינוכי כאמור ילדיהם של חברי סגל אקדמי באוניברסיטה בלבד או מי שעיניהם ירוקות.

 

במסגרת זו של תביעה כספית שהוגשה לביהמ"ש לתביעות קטנות, אין לי צורך לקבוע מסמרות לעניין עמידתם של הקריטריונים שנקבעו על ידי נתבעת 2 בדרישות המבחן האמור, דהיינו, האם הן אמות מידה איכותיות וראויות היכולות להוות דרישות קבלה לגיטימיות לבית ספר, וזאת כיוון שהדיון בעניין זה חורג באופן ניכר ממסגרת גבולותיה של התביעה שבפני וכיוון שמצאתי שלתובעים עילת תביעה אחרת כנגד הנתבעים שאינה מחייבת הזדקקות ערכית לקריטריונים האמורים.

 

במאמר מוסגר אציין כי התובעים תקפו בפני קריטריונים אלה הן לעניין איכותם והן לענייין יישומם. במהלך עדותם ציינו התובעים כי לגבי נותני תרומות לביה"ס ישנה סובלנות רבה בכל הנוגע ליישום הקריטריונים. עוד טענו כנגד הקריטריונים הקשורים למראה החיצוני שניתן למצוא בין ההורים כאלה שהורשעו בפליליים, בהלבנת הון, בעבירות מס, אף ריצו עונשי מאסר בפועל, אף ציינו שאחת מסגניות המנהל בעלה פדופיל שריצה עונש מאסר בשל אונס קטינים. לטענתם בכל אלה לא נמצא דופי וקצפו של המנהל יצא רק כנגד לבושה של האם.

 

כאמור, בשל אופיה של התביעה שבפני לא מצאתי צורך להתייחס לכל אלה.

 

יחד עם זאת, אינני יכולה להימנע מהבעת תמיהה על כך שהנתבעים מצאו לאפיין את הזרם אליו מיועד ביה"ס ואת מטרותיו החינוכיות דווקא באמצעות הדרישה בנוגע ללבושה של האם (לצד קביעת עיתים ללימוד תורה) שכן מן הסתם ביה"ס מיועד לאוכלוסיה המאופיינת במאפיינים ערכיים ואיכותיים יותר ומן הסתם אף מקנה לתלמידיו ערכים איכותיים זולת צורת הלבוש.

 

שלישית – על אמות המידה והדרישות להיות ברורות לכל, כדי למנוע אי הבנות ומחלוקות באשר להתקיימותן. בהירותן של אמות המידה תבטיח את השוויון בהפעלתן אף תאפשר ליבון הקריטריונים הן במסגרת דיון ציבורי, והן במסגרת הערכאות המשפטיות מתאימות.

 

דומה שהקריטריונים שקבעה נתבעת 2 הם עמומים ובלתי ברורים שכן בענייננו נדרשו ההורים לשניים אלה – צניעות הלבוש של האם וכיסוי ראשה, וקביעת עיתים לתורה של האב.

 

בסיטואציה הקיימת דרישה זו כלפי האם כלל לא הייתה ברורה.

 

ראשית – לא ברור מהי צניעות הלבוש. מונח זה בחברות מסוימות יכול להתפרש כמחייב את כיסוי הפנים ברעלה, בחברות אחרות כהימנעות מלבישת חולצות בטן. התרשמתי שהתובעים סבורים וסברו שתלבושת התובעת היא תלבושת צנועה, העולה בקנה אחד עם דרישות הדת בכלל והזרם אליו הם משתייכים בפרט.

 

אין מחלוקת על כי התובע, שהינו בוגר ביה"ס, נמנה על המגזר אליו מכוון ביה"ס אף נתפס כמייצג את אורחות חייו. יחד עם זאת הוא עצמו, אינו רואה כל פסול בלבושה של התובעת אף לא מזהה את הפגיעה הנטענת של לבושה בערכים המשותפים של מגזר זה.

 

הנתבע ציין בעדותו בפני שכבר במועד ראיון הקבלה הראשון לא היה שבע רצון מאופן תלבושתה של האם וחשש שישנה אי התאמה. כפי הנראה תלבושת זו אינה לטעמו אך הוא לא סבר שתלבושת זו מהווה עילה לאי קבלת ילדיה של התובעת לביה"ס. בנסיבות אלה בהן קריטריון הקבלה או הדרישה להתנהגות ההורים כלל לא ברור שכן לא ברור מהי צניעות הלבוש הנדרשת, ובנסיבות בהן התקבלו לבית הספר הילד הראשון, הילד השני, ואף הילד השלישי, וזאת למרות צורת לבושה של האם, היו התובעים רשאיים לסבור שאין כל פסול באופן לבושה של התובעת. גם לאחר כל העדויות שנשמעו בפני לא ברור לי כלל מדוע כיסוי הראש והביגוד אותו לובשת האם אינם צנועים ואינם עומדים בדרישות. ובוודאי שלא ברור מדוע לבושה במועד שתואר כ"קש ששבר את גב הגמל" אינו תואם את אמות המידה והדרישות שכן לא נמסר כל תיאור מפורט ומדויק ללבושה באותו אירוע נטען.

 

לכל אלו מצטרפות גם "הגמישות" בהפעלת הקריטריונים ששבה ועלתה בעדויות שנשמעו בפני. ואכן קריטריונים או דרישות לא ברורים פותחים פתח להפעלתם באופן לא שוויוני.

 

בנסיבות אלה בהן אין כל בהירות לגבי הדרישות, יכול היה הנתבע לנהוג ב"גמישות" ואכן עשה זאת לדבריו בענייננו, ייתכן אף שעשה זאת במקרים נוספים אליהם רמזו התובעים, כגון כאשר מדובר בתורמים לביה"ס, או בבניהם של אנשים שמשום מה שואף ביה"ס לקבלם כגון בשל ייחוסם, מקצועם, תפקידיהם וכיוצ"ב. (העדה גב' רוזנצוויג לא פסלה זאת אלא טענה שהקריטריונים של דת עולים על הקריטריונים של הכסף).

 

גמישות זו היא בראש ובראשונה פתח לאי הבנות ואי בהירויות ובמקרים קיצוניים פתח היא להפליה פסולה, שכאמור לא הוכחה בענייננו.

 

(2)        האם הייתה הפרה של הקריטריונים

מקום בו הקריטריונים והדרישות כלל אינם ברורים ונהירים, קשה לקבוע האם הייתה הפרה מצד התובעים, אם לאו. במקרה שלפנינו כלל לא הוכח שהופר קריטריון כלשהו או דרישת התנהגות שנקבעו על ידי הנתבעים. כאמור הדף עליו חתמו התובעים 1 ו-2 מציין כקריטריון – "צניעות בלבוש האם" אמירה זו כפי שפירטתי לעיל אינה ברורה.

 

(3)        הסנקציה הראויה במקרה של הפרת הקריטריונים

גם אם היה ברור לי לחלוטין שהתובעת 2 הפרה את הקריטריונים או את דרישות ההתנהגות שקבעה הנתבעת, דבר שכאמור שלא הוכח לי, הטיפול בהפרה חייב להיעשות באופן מידתי, תוך שמירה על כבודם של התלמיד והוריו כאחד. ברוח קביעות ביהמ"ש העליון בפסה"ד יתד, תכליתו הפרטיקולרית של חוק זכויות התלמיד היא לקבוע ולעגן את זכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד. תכלית זו מחייבת את הנתבעת 2 על כל אורגניה, וכן כל מוסד חינוכי אחר, לפעול להגשמת תכלית זו תוך כיבוד הילד והוריו, וזאת גם לגבי קבלה לביה"ס וגם לגבי הרחקה מביה"ס, גם במקום בו מצא המחוקק לקבוע למוסד החינוכי המוכר שאינו רשמי סייג הפוטר אותו מחובת קיום הליך שימוע מסודר עובר להרחקה מביה"ס.

 

לא כך היה בנסיבות שבפנינו.

 

לאור תכליתו והוראותיו של חוק זכויות התלמיד, גם אם הייתי מוצאת שהתובעים 1 ו-2 הפרו את הקריטריונים שנקבעו, אין כל הצדקה לכך שהטיפול בהפרה ייעשה בצורה כה פוגעת ומעליבה. ההליך של הרחקה מביה"ס או של אי קבלה לביה"ס הינו הליך קשה וכואב ובענייננו מדובר בנסיבות פוגעות וכואבות שבעתיים בשל ההיסטוריה המשותפת, בשל ההפליה בין התובעת 3 לבין אחיה ובשל התוצאה, וכן בשל המועד המאוחר בו נמסר לתובעים על כך.

 

העילות החוזיות

בראש ובראשונה חייבים הנתבעים בפיצוי התובעים בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם, בעילה חוזית. למרות שמכתב קבלתה של תובעת 3 לביה"ס לא הוצג לי, נראה לי שבמועד בו קיבלו התובעים מכתב מהנתבעים המאשר את קבלת התובעת 3 לבית הספר, נכרת הסכם בין הצדדים, הגם שההליך הטכני של סיום ההרשמה טרם בוצע. על הסכם זה הסתמכו התובעים, ובשלו לא חיפשו לבתם, התובעת 3, מסגרת לימודית אחרת.

 

כיוון שכך, ההחלטה שלא לאפשר להם את סיום הליך ההרשמה לביה"ס, כמוה כהפרת חוזה. אציין ואדגיש כי כיוון שלא הוכח לי קיומו של אירוע מסוים ששבר את 'גב הגמל' וכיוון שהתרשמתי שהטענה בדבר אירוע שכזה נטענה בעלמא כדי לנסות להצדיק את אי קבלת התובעת 3 לביה"ס ברגע האחרון, לא יכולה להעלות הטענה לפיה התובעים הם שהפרו את החוזה. מצאתי שהתובעת הייתה לבושה תמיד באותו אופן, כפי שעולה הן מעדותה והן במשתמע מעדות הנתבע שציין כי כבר במפגש הראשון עמד על צורת לבושה וחשש שהיא אינה מתאימה.

 

ראוי להדגיש כי הנתבע בעדותו בפני "הזדעזע" מעצם הרעיון שבשל לבוש התובעת 2 יורחקו שלושת הילדים הלומדים בבית הספר מבית הספר. כפי הנראה הבין שהרחקת הילדים עלולה לפגוע בהם פגיעה שהיא חסרת פרופורציה בהשוואה למעשה בו מדובר, וכי לא מדובר בהפרת חוזה מצד ההורים.

 


בעדותו העיד –

 

"מעולם לא עלה על דעתי להוציא את שלושת ילדיה מבית הספר, כל הכוונה הייתה לקצר את הקשר בין התובעת לבית הספר, אף על פי שלפי זכויות התלמיד זכותי להשעות, להוציא ילדים מבית ספר מוכר שאינו רשמי ללא הליך שקבוע בחוק הזה"

 

(עמ' 3 לפרוטוקול הדין מיום 25/07/06, שורות 24 עד 26).

 

משסברו הנתבעים שאין כל מניעה להשארת שאר הילדים בביה"ס למרות לבושה של האם, לא ברורה כלל מהו חטאה ופשעה של הילדה, תובעת 3 שהפכה ל"כבשה השחורה" ולכך שמעשי אמה פוסלים אותה מלהיות תלמידה בביה"ס, בשעה שאותם מעשים אינם פוסלים את אחיה. בנסיבות העניין כאשר האחים לומדים בביה"ס לא הייתה זו סתם אי קבלה לביה"ס אלא מעין נידוי והוקעה אישיים אשר פגעו עד מאוד בילדה ובהוריה. דומה כי הנתבעים כלל לא שקלו את עניינה של תובעת 3 ואת הפגיעה הצפויה בה כתוצאה מההחלטה.

 

זאת ועוד, ההודעה ניתנה ברגע האחרון, לאחר שהתובעים קיבלו מכתב קבלה עליו הסתמכו והיו בטוחים שבתם תלמיד בביה"ס, ובמועד בו התקשו למצוא תחליף הולם. לא מדובר בדבר של מה בכך. הזכות לחינוך כזכור זכות מוגנת ומקודשת היא במשפטנו, ועל כן הודעה על סילוק מביה"ס או על ביטול קבלה לביה"ס, צריכה להנתן בזמן סביר, כדי לאפשר לתלמיד למצוא תחליף נאות. התובעים הסתמכו על מכתב הקבלה שקיבלו וכן גם על העובדה ששלושת בניהם לומדים במוסדות הנתבעת למרות צורת לבושה של התובעת 2, ועל כן הסתמכות של התובעים על מכתב זה היא חד משמעית.

 

סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1978, קובע כי "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין".

 

כפי שנפסק לא אחת, הפיצוי בגין נזק לא ממוני צריך לעמוד במבחני הסיבתיות והציפיות. בית המשפט ישקול בין שיקוליו גם את התנהגות הצדדים (ראה לעניין זה – ע"א 348/79 גולדמן נ' מוראלי, פ"ד לה(4)31, 41-42) - 

 

"... בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשים בדיני החוזים. מכאן, שאשמתו של המפר עשוי להיות רלוונטי, רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע";

 

ראה גם ע"א 611/89 דרוקר נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60, 65).

 

בענייננו, צריך היה מתקשר חוזי סביר, דהיינו הנתבעים, לצפות שהפרת ההסכם כאמור  בשל אופי לבושה של האם תגרום לסבל נפשי ולעוגמת נפש רבה לתובעים, כפי שצפו מה הייתה יכולה להיות התוצאה של הרחקת הילדים האחרים הלומדים בביה"ס. במיוחד היה עליהם לצפות זאת כאשר ההודעה על כך נעשתה ברגע האחרון, כדרך אגב וכאשר קיימים קשיים למצוא תחליף הולם. בשל כך קמה לדעתי לתובעים זכות תביעה כנגד הנתבעים בשל הפרת חוזה.

 

לעניין זה ומעבר לדרוש אציין כי גם אם הייתי רואה בחוזה משום חוזה המותנה בהתנהגות מסוימת, על המבקש לבטלו חלה חובת תום הלב ואין להפעילה בשרירות. כפי שנפסק, בשל העיקרון תום הלב מוטלת על הצדדים החובה לנהוג ביושר ובהגינות (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1) 828, 834). ראה גם ע"א 207/79 רביב נ' בית יולס, פ"ד לז(1) 533, 558. וכן ע"א 6370/00 קל בניין נ' ל.ר.מ. רעננה פ"ד נא(3) 289, 298). רמת ההתנהגות הנדרשת מכוח חובת תום הלב נגזרת על פי אמת מידה אובייקטיבית המשלבת תכונות אינדיבידואליות סובייקטיבית של הצדדים לחוזה (ראה גם ע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון פ"ד נה(1) 199).

 

כאמור בענייננו לא מצאתי שהיה מדובר בחוזה מותנה שכן הקריטריונים או דרישות ההתנהגות לא היו ברורים ונהירים, איפשרו גמישות, ועל כן אף לא הוכח שהתנאים הופרו. בכל מקרה מקום בו לא רואים את התנאי כמופר לעניין שלושת הילדים הראשוניים, אין מקום להסיק או לקבוע כי הוא הופר דווקא לעניין התובעת 3. בשל אותו טעם לא ניתן לקבוע כי התקיים או לא התקיים תנאי בשלו ניתן לבטל את החוזה רק לענין לימודיה של תובעת 3.

 

עילות נזקיות

למסקנה דומה ניתן להגיע גם על פי דיני הנזיקין, הן בשל הפרת חובה חקוקה והן בשל עוולת רשלנות.

 

יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה, הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין הן כדלקמן:

 

(1)        חובה המוטלת על מזיק מכוח חיקוק;

 

(2)        החיקוק נועד לטובתו של הניזוק;

 

(3)        המזיק הפר את החובה החלה עליו;

 

(4)        ההפרה גרמה לניזוק נזק;

 

(5)        הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק.

 

כן ראוי להזכיר גם את קיומו של יסוד שלילי על פיו נדרש כי החיקוק לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין.

 

במקרה שבפנינו מתקיימים יסודות העוולה. על פי החובה החקוקה, דהיינו חוק זכויות התלמיד, אשר תכליתו להגן על כבוד התלמיד, מוטלת על הנתבעים החובה לשמור על כבוד התלמיד. בנסיבות העניין מצאתי שהנתבעים הפרו את החובה החלה עליהם והפרה זו גרמה נזק לתובעת 3, אף להוריה, נזק שבא לידי ביטוי בעוגמת הנפש ובבושה שנגרמו להם. זהו בדיוק הנזק אליו התכוון החיקוק. עוד יש לציין כי אין בלשונה או בתכליתה של החובה החקוקה דבר המונע או השולל את מתן הסעד בנזיקין ועל כן איפוא, מקום בו הופרה החובה לשמור על כבוד התלמיד, קמה לתובע זכות תביעה נגד הנתבעים בגין הפרת חובה חקוקה.

 

הפרת החובה הסטאסטוטורית מובילה לטעמי גם להפרת חובת הזהירות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי פ"ד כו(1) 743). ואולם גם לפי הגישה כי הפרת חובה חקוקה כשלעצמה אינה מלמדת באופן אוטומטי על חבות בגין רשלנות ועל כן יש לבחון כל מקרה לגופו דהיינו לבחון האם קיימת חובת זהירות על המזיק כלפי הנפגע (ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מ"י פ"ד מ(3) 141), לאור תכליתו המיוחדת של חוק זכויות התלמיד דומני כי קיימת חובה כזו כלפי התלמידים והוריהם ועל כן גם בשל כך קיימת חובת זהירות אשר הופרה. על הנתבעים מוטלת חובה כלפי התובעים למנוע נזק העלול להיגרם בשל ביטול מאוחר של התחייבות חוזית. אמת המידה לבחינת ההתרשלות הינה האם ההתנהגות הייתה כפי שהיה אדם סביר נוהג בנסיבות העניין וזאת תוך איזון הערכים והאינטרסים של כל הצדדים (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' פרוסט פ"ד מז(5) 31, 84 הסבירות משקפת את רמת ההתנהגות הנתפסת כראויה, אשר תקבע, בין היתר, על יסוד שיקולי מדיניות תוך שקילת ואיזון כלל הערכים. ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107.

 

בבואו לשקול את הערכים בוחן ביהמ"ש את הסבירות שהנזק ייגרם. בנסיבות אלה היה על הנתבעים לשקול את הנזק דהיינו את עגמת הנפש, כפי שנשקלה התוצאה הצפויה לעניין שלושת הילדים שכבר לומדים בביה"ס.

 

לסיכום

לאור האמור מצאתי שיש מקום לקבל את התביעה הן בשל קיומה של עילה חוזית והן בשל עילה נזיקית כאחד, כפי שפירטתי לעיל. כמו כן אין להידרש לתביעה שכגגד, לא הוגשה על פי הוראות הדין. אך גם אם הייתה מוגשת כאמור, אעיר כי לא הייתי רואה מקום לקבלה שכן מצאתי שהייתה עילה מוצדקת לעלבונם, לעוגמת הנפש ולתרעומתם של התובעים, ולפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד.

 

מצאתי בנסיבות אלה לפסוק על דרך האומדן שכן הנזק שבו מדובר הוא עוגמת נפש.

 

לאור כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים ביחד ולחוד סכום של 10,000 ₪ בגין עגמת נפש וסבל נפשי שנגרמו להם, וכן הוצאות המשפט ושכר בטלת העדים בסך של 750 ₪. סכומים אלה ישולמו בתוך 21 ימים ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

 

ניתן היום א' כסלו, תשס"ז (21 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים

 

                                                                                 יעל ייטב, שופטת