1

 

   

בתי המשפט

א  051711/03

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

09/11/2006

תאריך:

כב' השופטת אביגיל כהן

בפני:

 

 

 

 

מלאך טובי

בעניין:

התובע

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

1 . עיתון ראשון עיתון כדורגל

2 . המו"ל "ראשון" עיתון כדורגל

3 . "ראשון" עיתון כדורגל

4 . ואקנין איציק

5 . מרקוביץ איתן

6 . שאלתיאל אורי

7. נועם ליאור

8. רשת שוקן בע"מ

 

הנתבעים

 

 

 

 

 

פסק דין

 

1.         התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים בגין לשון הרע. סכום התביעה הוא 608,936 ₪.

 

2.         התובע הוא חבר בכיר באיגוד השופטים של ההתאחדות לכדורגל בישראל, שימש ומשמש בתפקידים שונים בהתאחדות לכדורגל.

 

2.1        ביום  15/10/2000 פורסמה בעיתון "ראשון", עיתון הכדורגל של ישראל (להלן: "העיתון") כתבה שנוסחה כדלקמן:

"טובי מלאך לבן חמו: "יא שמן"

טובי מלאך, קוון בליגת העל לשעבר, לא ממש התלהב מהשיפוט של בן חמו, ועוד פחות מכך מהגיזרה שלו. עכשיו גם כל יושבי תא הכבוד בחולון יודעים את זה

 

 

אתמול לאחר השריקה למחצית המשחק בין צפרירים חולון למכבי נתניה ודקה אחרי השער המרהיב של איציק זוהר, נשמעה צעקה שהרעידה את חדר ההלבשה, הממוקם מאחורי תא הכבוד במגרש החולוני. יושבי היציע הזדעזעו. לא שהם לא רגילים לצעקות מהיציע, הם פשוט נחרדו מעוצמת הצעקה שאיימה לנפץ את החלונות בסביבה, ועוד יותר הופתעו לגלות שהצועק הוא דווקא דמות מוכרת שאמורה להיות בין אלו ששומרים את התלונות שלהם בבטן – טובי מלאך, שהוא לא פחות ולא יותר  קוון עבר וסוג של מנהל, שלא מחזיק, כנראה, מיעקב בן חמו, שופט המשחק ולכן השמיע את דברי החוכמה: "איך אתה יכול לשרוק לפאול, כשאתה באמצע המגרש והכדור ליד הרחבה?" מלאך (איזה מן שם זה לבנאדם שלא יודע להתנהג?), שלא אהב את התעלמותו של בן חמו הוסיף בעקבות כך את דעתו על גזרתו של השופט: "יא חתיכת שמן". ממש מלאך.

איציק ואקנין"

 

(להלן: "הכתבה").

 

הכתב היה איציק ואקנין – הנתבע מס' 4. עורך מדור "קונוסים" בעיתון שבמסגרתו פורסמה הכתבה היה נועם ליאור – הנתבע מס' 7.

הנתבעים 5, 6 הם עורכי העיתון בתקופה הרלוונטית (עורך ראשי ועורך משנה).

 

4.         אין חולק על כך, שלאחר פרסום הכתבה, התברר לואקנין ולנועם ליאור כי נפלה טעות בכתבה, וכי אין מדובר בטובי מלאך אלא באחד בשם טובי מלח, שהיה מנהל קבוצת הכדורגל של צפרירים חולון.

 

5.         בעקבות הפרסום,  פורסמה בעיתון התנצלות ביום 22/10/2000 שזה נוסחה:

"התנצלות

בשבוע שעבר נכתב במדור זה כי קוון העבר, טובי מלאך, צעק לעברו של יעקב בן חמו במהלך  המשחק  בחולון. "ראשון"  מבהיר  בזאת  כי מלאך כלל לא נכח במשחק האמור

 

ובוודאי שלא עשה את הדברים שיוחסו לו. הדברים כוונו לטובי מלח, חבר הנהלת חולון, ולא כפי שנכתב.

"ראשון" מתנצל על כל פגיעה שנגרמה לטובי מלאך".

 

6.         התביעה הוגשה בחודש אוגוסט 2003, כשלוש שנים לאחר פרסום הכתבה וההתנצלות.

 

7.         ב"כ התובע הדגיש במהלך הליכי קדם המשפט, כי התביעה היא בגין פיצוי ללא הוכחת נזק (עמוד 15 שורה 10 לפרוטוקול מיום 27/2/2006) ואכן הוחלט ע"י כב' השופטת מארק הורנצ'יק בהחלטה מאותו מועד, כי ההכרעה בתיק היא - ללא הוכחת נזק.

 

8.         תמצית טענות התובע:

א)         הכתבה היא בגדר לשון הרע.

 

ב)         פרסום לשון הרע נעשה עקב עבודה רשלנית של הנתבעים ועקב נוהלי עבודה רשלניים שלהם, והנתבעים לא פעלו כ"עיתון סביר" ו"עיתונאים סבירים".

 

ג)          נגרם לתובע נזק רב כאשר הוצג בכתבה, כפרחח מתלהם בניגוד לאופיו ודימויו בפועל.

 

ד)         ה"התנצלות" לא היתה על דעתו ולא בידיעתו של התובע  והוא לא הסכים בשום שלב, שאותה "התנצלות" תסיים את הפרשיה ובוודאי שלא הסכים לוותר על פיצוי.

 

ה)         לעיתון היה בעת הפרסום כ- 2,000 מינויים והוא הופץ למכירה בקיוסקים בתפוצה של 5,000 עותקים.

כ- 35,000 איש קראו את העיתון והיו חשופים לכתבה ויש לפצות את התובע בהתאם.

 

9.         תמצית טענות הנתבעים:

א)         מטרת הכתבה היתה לדווח ולהביע דעה בתום לב בנוגע לאירוע בעל ענין וחשיבות ציבורית שהתרחש במקום ציבורי.

 

ב)         כאשר פורסמה הכתבה, סברו הנתבעים, כי הפרסום הוא אמיתי ורק לאחר הפרסום התברר, שקיימים שני בעלי תפקידים בענף הכדורגל הישראלי ששמם הוא בעל צליל דומה – טובי מלאך וטובי מלח.

סיטואציה נדירה זו, יצרה את הטעות שגרמה לפרסום תוך ציון שמו של התובע, שעה שבפועל היה מדובר בטובי מלח.

 

ג)          בעקבות הטעות ומיד כשנודע לנתבעת על הטעות, פורסמה ההתנצלות.

ההתנצלות היא התנצלות כנה שפורסמה בגיליון העוקב לאותו גיליון שבו פורסמה הכתבה.

            ההתנצלות פורסמה באותו מדור בו התבצע פרסום הכתבה וזאת מבלי שהתובע נאלץ לפנות בכתב באמצעות בא כוחו, למי מהנתבעים.

 

ד)         הנתבעים טענו, כי עומדת להם הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

 

ה)         הנתבעים טענו, כי פרסום ההתנצלות היה בו כדי לתקן כל נזק שהיה עלול להיגרם לתובע, והנתבעים הכחישו, כי נגרם נזק כלשהו לתובע.

 

10.        יצוין, כי התביעה הוגשה בשנת 2003, אך בשנת 2005 הוגש כתב תביעה מתוקן, לאחר שהיה ידוע כבר לתובע, שהנתבעים טוענים כי הם פרסמו התנצלות, ולמרות זאת, בכתב התביעה המתוקן, לא מצא לנכון ב"כ התובע לציין את העובדה, ולפיה פורסמה התנצלות על ידי הנתבעים ובתור סעד מבוקש, ביקש ב"כ התובע (סעיף 27 ד' לכתב התביעה המתוקן) לחייב את הנתבעים לפרסם מכתב ומודעות התנצלות.

 

 

11.        ב"כ הצדדים הגישו  רשימת פלוגתאות לבית המשפט.

הפלוגתאות על פי ב"כ התובע הן:

א)         האם הכתבה היא לשון הרע.

 

ב)         אם כן – מה הפיצוי הכספי לו ראוי התובע.

 

ג)          אם הכתבה היא לשון הרע – מה הסעדים הנוספים להם ראוי התובע, וכן ציין ברשימת הפלוגתאות: "מודעת התנצלות בולטת".

 

            לאחר שקיבל את הרשימה של הנתבעים הוסיף לרשימת הפלוגתאות:

ד)         "האם פרסום לשון הרע נעשה עקב עבודה רשלנית של הנתבעים/עקב נוהלי עבודה רשלניים של הנתבעים והאם הנתבעים פעלו כעיתון סביר וכעיתונאי סביר".

 

            ב"כ הנתבעים ציין ברשימת הפלוגתאות:

1)         האם המילים בכתבה מהוות לשון הרע.

 

2)         האם התובע מושתק מלהגיש את התביעה ולהעלות את הטענות בעקבות פרסום מודעת ההתנצלות מיום 22/12/2000 לאחר שההתנצלות פורסמה על פי רצונו ועל פי סיכום בינו ובין נציג העיתון.

 

3)         האם עומדות לנתבעים ההגנות ו/או ההקלות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

 

4)         האם פרסום הכתבה נעשה בטעות ובתום לב של הנתבעים.

 

5)         האם נגרם נזק ואם כן – מהו.

 

12.        כאשר קיבל ב"כ הנתבעים את רשימת הפלוגתאות המתוקנת של התובע וראה, כי התובע מייחס רשלנות לנתבעים או מי מהם, הוא הגיש בקשה לבית המשפט וטען, כי מדובר בהרחבת חזית.

כב' השופטת מארק קיבלה את טענתו ובהחלטה מיום 4/5/2006 ציינה:

"התובענה עילתה כספית בגין לשון הרע וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אין עילת תביעה ברשלנות בכתב תביעה המתוקן וכל טענה בעילת הרשלנות עפ"י פקודת הנזיקין  היא בבחינת הרחבת חזית טענות אסורה. ממילא הודיע התובע ביום 26/3/06 כי תביעתו היא ללא נזק מיוחד".

 

            על כן, אתייחס בפסק הדין רק לחזית המותרת ולא לטענת רשלנות זו או אחרת.

 

13.        לאחר עיון בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להדחות מהנימוקים כדלקמן:

 

14.        האם פרסום הכתבה מהווה "לשון הרע":

(14.1)    סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע  קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

 

לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק דנן נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338, כדלקמן:

 

"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..."

 

לעניין זה ראה גם ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ' 281, בעמ' 293, שם נאמר כדלקמן:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..."

 

ובעמ' 300 לפסק דין זה נאמר:

"עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר והרגיל, אין בדרך כלל חשיבות לכך מה היתה כוונתו של המפרסם, היינו בכפיפות לאמור בסעיף 16 (ב) (3) לחוק, הרי שאלה זו בלתי רלוונטית לחלוטין. כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא שבית המשפט הוא שישקול את הדבר..."

 

בע"א 740/86 חזר כב' השופט מלץ על הלכה זו וקבע:

"ואולם המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מה היתה כוונת הנתבע אלא המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי האדם הסביר..."

 

בע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי:

"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון  הרע  כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו,

 

לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."

 

לעניין זה אפנה עוד לדבריו של עו"ד י. יהב בספרו לשון הרע, הוצאת "תמר", התשנ"ו - 1996, (מהדורה שנייה), בעמ' 56:

"א.  המבחן שבאמצעותו יש לקבוע אם אכן עלולים דברים מסויימים שהשמיע הנתבע או הנאשם להביא לידי הוצאת שם הרע, אינו המבחן הסובייקטיבי, היינו - מה חושב התובע המרגיש עצמו נפגע, אלא המבחן חייב להיות זה האובייקטיבי, היינו - כיצד עלולה החברה לקבל את דברי אותו פרסום.

ב.    לעניין זה, אין אפילו צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הבין הציבור את דברי הפרסום, אלא השופט לבדו ישקול בדבר ללא שמיעת עדויות."

 

כן אפנה לספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997, בעמ' 110:

"כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו".

 

(14.2)    בענייננו, כאשר מעיינים בכתבה ניתן להתרשם, כי מטרת הכתבה אינה לדווח על "מעשה טוב" שביצע טובי מלאך אלא – בהתנהגות שאינה הולמת את מי שמתיימר להיות אדם נעים הליכות.

ואף הביטוי: "יא חתיכת שמן" אינו אמור להיות מחמאה וסיומת הכתבה: "ממש מלאך"  עושה שימוש בשמו של התובע כאשר הכוונה היא – להדגיש את האבסורד בין השם ובין ההתנהגות בפועל.

 

נועם ליאור, עורך העיתון שניסח את הכתבה, לא הכחיש, כי מכתבה כזו יכול "מישהו" להיפגע, הגם שלדעתו, יש נימה בידורית והיתולית בכתבה. (עמוד 25 שורה 21 לפרוטוקול).

 

שוכנעתי, כי הכתבה עונה בהחלט על הגדרת "לשון הרע" וכי עפ"י המבחן האובייקטיבי מדובר ב"לשון הרע".

אינני סבורה, כי מדובר ב"זוטי דברים" כפי  שטוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו.

גם אם עסקינן במגרש כדורגל ולא באולם קונצרטים, אין להתעלם מכך, שהכתבה מציגה את התובע, שהוא בעל תפקיד בכיר בהתאחדות לכדורגל, כאדם אשר מנבל את פיו ומקלל שופט כדורגל במהלך משחק כדורגל.

אין מדובר באדם אשר מכנה מאן דהוא בתואר "שמן", אלא בתיאור דרך התנהגותו של בעל תפקיד בהתאחדות הכדורגל על שופט כדורגל. ודווקא בשל כך, מצא הכתב והעורך לנכון להכניס ידיעה על כך בעיתון.

עובדה היא, שהתברר בסופו של דבר, כי אותו תיאור שמתואר בכתבה לא אמור להתייחס לתובע טובי מלאך אלא לאחד בשם טובי מלח, לא הופכת את הדברים הללו ל"זוטי דברים".

 

ביהמ"ש העליון כבר קבע, כי ההגדרה הקבועה בחוק בסעיף 1 באשר ל"לשון הרע" היא הגדרה רחבה.

באופן כללי יש לברר אם הביטוי משפיל, פוגע או מבזה לפי סטנדרדט אובייקטיבי של האדם הסביר, ודי בכך שהפרסום עלול לגרום לאחת התוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק כדי לבסס אחריות בגין עוולת לשון הרע.

ההגדרה היא רחבה, ולצד האיסור, נקבעו הגנות בחוק.

 

ראה לענין זה גם: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ פ"ד נח (3) 558, 566.

 

 

על כן, יש לבדוק, אם הנתבעים יכולים ליהנות מההגנות, שהחוק מעניק גם למי שביצע פרסום של לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק.

הכתבה פורסמה בעיתון ועונה לגדר פרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

 

15.        האם הנתבעים יכולים להנות מהגנת תום הלב על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע:

 

התשובה לשאלה זו היא חיובית.

 

(15.1)    נועם ליאור אשר ערך את מדור קונוסים, שבמסגרתו פורסמה הכתבה בעיתון, העיד בדבר הנסיבות, אשר הובילו לאותה טעות.

הכתב – ואקנין אשר נכח במשחק הכדורגל, הוא זה שדיווח לו בשיחת טלפון לאחר המשחק על האירוע נשוא הכתבה.

אותו ואקנין אמר לו, כי מדובר בטובי מלח. נועם ליאור לא הכיר את טובי מלח ולא ידע על קיומו (סעיפים 9 ו-10 לתצהיר העדות הראשית שלו אשר לא נסתרו). אך הוא הכיר את טובי מלאך – התובע שהיה בעבר, קוון ופעיל באיגוד השופטים והוא חשב שמדובר באותו אדם.

נועם ליאור סבר, לאור דברי ואקנין שדיבר על טובי מלח, כי טובי מלח משמש באותו מועד (אוקטובר 2000) בתפקיד מנהל בקבוצת צפרירים חולון, שכן הוא לא הכיר טובי מלאך נוסף או טובי מלח בתחום הכדורגל.

בדיעבד, ברור כי מדובר בטעות ונועם ליאור מאשר זאת.

 

(15.2)    לטענת הנתבעים,  הפרסום נעשה בתום לב  מוחלט.

הם האמינו באמיתות הפרסום, והפרסום לא חרג מתחום הסביר.

עוד טענו, כי הם נקטו בכל האמצעים האפשריים והסבירים על מנת לוודא אמיתותו של הפרסום ונכונותו.

 

 

 

מר נועם ליאור מסר כי הדברים נשוא התביעה נמסרו לו טלפונית , וכי מדרך הביטוי של שמו של "טובי מלח" הוא חשב, כי מדובר ב"טובי מלאך" ולא ידע שקיים עוד אדם בעל צליל שם דומה בתחום הכדורגל, וכמובן שלא הכיר אותו באופן אישי.

הנתבעים לא בקשו לפגוע בתובע , לא היו מודעים לטעות בעת הפרסום, ומשנודע להם  על טעותם מיד פרסמו הודעת התנצלות והבהרה.

 

15.3)     האם מתקיימים היסודות של סעיף 15 (1) לחוק?

מר ליאור נעים אשר ערך את מדור קונוסים לא הכיר את טובי מלח ולא ידע על קיומו, אך הכיר את טובי מלאך שבעבר היה פעיל בארגון השופטים בכדורגל, כמו כן מר נועם ליאור גם לא יכול היה לדעת על הנסיבות שמהן יכולה להשתמע

לשון הרע והתייחסותה לנפגע – מר טובי מלאך.

 

יפה לענייננו ניתוח סעיף 15 לחוק לשון הרע מפי  השופט ברק  (כתוארו אז) בע"א 354/76 עיזבון מנדל נ' שירותי ייעוץ כלכלי בע"מ ואח' פ"ד לה(4)169, 173 – 172.

"עם חקיקתו של חוק לשון הרע בנוסחו המקורי בשנת תשכ"ה שונו דיני הזכייה היחסית בעניינים מספר, ובכל הנוגע  לסוגיה  שלפנינו נקבע בסעיף 15 (1), כי תהא זו הגנה טובה, אם הנתבע עשה את הפרסום, שעה שהוא - "לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע".

בתשכ"ז הורחבה הגנה זו, ונקבע, כי זו תחול, גם אם הפרסום נעשה באופן שהמפרסם לא ידע ולא חייב היה לדעת "על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה נפגע כאמור בסעיף 3" (חוק לשון הרע (תיקון), תשכ"ז-1967, סעיף 9).

ההיסטוריה החקיקתית מצביעה על כך, כי סעיף 15(1) לחוק בא, כנראה, מתוך כוונה לסטות מהלכת המשפט המקובל, כפי שמצאה ביטוי בפרשת [JONES V. E. MULTON & CO. (1909) ]3.

 

 

בפרשה זו הוחלט, כי מפרסם אחראי כלפי פלוני בשל לשון הרע שפורסמה עליו, חרף העובדה כי המפרסם היה סבור, כי פלוני הוא אדם פיקטיבי, שאינו קיים כלל. הלכה זו לא הייתה רצויה, כנראה, למחוקק הישראלי, והוא ביקש לסטות ממנה (ראה: ד"כ 37 (תשכ"ג) 2404).

השאלה הניצבת לפנינו היא, אם לשון החוק רחבה דיה כדי לכלול בחובה לא רק פרסום לשון הרע, הנעשה בלא לדעת על קיום הנפגע (הריאלי), מתוך שהדמות, אליה תכוון  המפרסם, מהווה דמות פיקטיבית, אלא גם פרסום לשון הרע הנעשה בלא לדעת על קיום הנפגע, משום ששמו של הנפגע מתפרסם בשל שיבוש לשון או כתיב. הגעתי לידי מסקנה, כי לשון החוק מקיפה דיה כדי להשתרע על שני המצבים גם יחד.

נמצא, כי המפרסם יכול שלא ידע על קיום הנפגע, משום שהאיש ששמו נתפרסם, תוך שיבוש שמו של האיש, הוא אדם שאינו ידוע לו. תוצאה זו לא רק שהיא מתבקשת מלשון החוק, אלא אף ייתכן שהגיונה בצדה, בכך שהיא מעניקה הגנה למפרסמים למיניהם, בגין לשון הרע הנובעת משיבושי לשון וטעויות כתיב למיניהן, ובלבד שאלה פעלו בתום-לב." (הדגשה שלי א.- כ.).

 

השיבוש שנפל בפרסום נעשה בתום לב  ועל כן זוכה להגנת המחוקק.

לכתב שנכח במקום היה ברור כי מדובר בטובי מלח אך למר נועם ליאור שקיבל את הידיעה טלפונית, היה ברור, כי מדובר בטובי מלאך, וזאת מתוך שמיעת השם שנאמר לו ע"י ואקנין. הוא לא הכיר אדם בשם טובי מלח ולא ידע על קיומו.

 

 (15.3)   אני מאמינה לנועם ליאור, כי הוא לא ידע על קיומו של טובי מלח וכאשר מסר לו מר ואקנין את הידיעה בטלפון ודיבר על טובי מלח, שם זה נשמע לו כטובי מלאך ומאחר והוא הכיר אחד בשם טובי מלאך בענף הכדורגל, הוא סבר כי מדובר באותו אדם.

אין מדובר בשם "משה כהן" או "יוסי לוי" שיש רבים מהם בכל תחום אלא מדובר בכל זאת בשם ייחודי, בשם "טובי" ובשם משפחה "מלאך" שצלילו הוא בדיוק כצליל השם "מלח".

 

 

ועל כן לא סבר, כי מדובר באדם אחר והוא לא הכיר באותה עת אדם נוסף בעל אותו צליל שם בתחום הכדורגל.

 

(15.4)    נטל ההוכחה:

על פי סעיף 16 (א) לחוק, כאשר הנתבע עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 וכשהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

 

במקרה דנן, לא נסתרה החזקה ולא התקיימו התנאים שנקבעו בסעיף 16 (ב) לחוק.

כאשר פורסמה הכתבה, סבר נועם ליאור, כי מדובר בכתבה שתוכנה אמיתי והוא האמין בתוכנה.

מבחינתו, ומבחינת יתר הנתבעים, כל הפרטים בכתבה נכונים והם בבחינת "אמת דיברתי" גם אם הם כתובים בציניות, אך הם מתייחסים לטובי מלח ולא לטובי מלאך – התובע וזאת נודע רק בדיעבד ולאחר פרסום הכתבה.

 

אני סבורה, כי נועם ליאור נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים על מנת להיווכח אם אמת הם או לא.

ואקנין היה במשחק. ראה במו עיניו את האירועים שהוא ביקש לתאר בכתבה. העורך אינו אמור לערוך בירור בדבר כל פרט ופרט שהוא מקבל מכתב של העיתון. עליו לצאת מנקודת מוצא ולפיה כתב העיתון הוא זה שערך את הבדיקה ומוודא שתוכן הדברים שהוא מוסר, הוא אמיתי.

ואקנין עצמו ראה במו עיניו, שמדובר בטובי מלח וכך גם מסר לנועם ליאור בטלפון אלא, שנועם ליאור, אשר לא ידע על קיומו של "טובי מלח" וכן הכיר את "טובי מלאך", סבר כי מדובר בטובי מלאך ולכן ניסח את הכתבה כפי שניסח.

אין לדרוש מעורך לערוך בדיקה אישית מול נשוא כל כתבה וכתבה, כאשר יש כתבים לאותו עיתון (מדברי נועם ליאור השתמע, כי באותה עת עבדו תחתיו 10 עד 20 כתבים).

 

 

כאשר עורך עיתון מקבל כתבה מכתב של העיתון, ומפרסם את תוכן הדברים, הוא פועל באופן סביר.

 

מדובר בעיתון ספורט, וניתן לפרסם דיווח על אירוע שמתרחש במגרש הספורט.

במקרה דנן, היה מעונין הכתב ואקנין לפרסם כתבה על מנהל קבוצת כדורגל אשר התנהג באופן לא מכובד כלפי שופט כדורגל, וסבר, כי יש בכך ענין ציבורי לדווח על אירוע כזה.

אילולא הטעות שארעה, אזי כתבה מסוג זה בהחלט נכנסת לגדר הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק ולפיכך, עומדת טענת הגנה תום הלב לנתבעים.

 

15.5)     לסיכומו של ענין:

                        הנתבעים נהנים מהגנת תום הלב וכבר מטעם זה דין התביעה נגדם – להדחות.

 

כיוון שבמקרה דנן, התנצל העיתון בחלוף שבוע מפרסום הכתבה, אתייחס גם לאותה התנצלות בפסק הדין.

 

16.        ההתנצלות:

(16.1)    התובע טען, כי ההתנצלות שפורסמה בפועל שבוע לאחר פרסום הכתבה, לא היתה כלל על פי דרישתו ולא סוכמה איתו.

נועם ליאור טען בתצהירו ובחקירתו הנגדית, כי מספר ימים לאחר פרסום הכתבה, פנה התובע אל כתב ספורט ואקנין ויידע אותו בדבר הטעות בפרסום.

איציק ואקנין אמר לנועם ליאור, כי התובע ייצור איתו קשר, ואכן זמן קצר לאחר מכן, התקיימה שיחת טלפון בין התובע ובין נועם ליאור ולאחר אותה שיחה, הוא הגיע עם התובע לידי הסכמה ולפיה תפורסם הודעת התנצלות ובכך תבוא הפרשה לידי סיום (סעיף 15 לתצהירו).

 

 

 

(16.2)    ב"כ התובע בחקירתו הנגדית ניסה להטיל ספק בגרסתו של נועם ליאור ושאל אותו, כיצד  הוא  יודע  שמדובר  בשיחת טלפון עם התובע, שכן הוא לא ביקש מספר תעודת זהות של מי ששוחח איתו בטלפון ואף השיחה לא נוהלה בפורום של מסכים או טלוויזיה (עמוד 23 לפרוטוקול).

אך בחקירה הנגדית של התובע, התברר כי למעשה התובע לא חולק על כך, שהוא שוחח בפועל עם נועם ליאור.

בתחילת חקירתו הנגדית הוא לא ציין את השם של זה שהוא שוחח איתו, ולאחר מכן ציין, כי הוא לא דיבר עם הכתב אלא הוא התקשר לעיתון ביקש את העורך, והעבירו לו את העורך.

בפועל, אישר התובע בהמשך החקירה הנגדית, כי הוא דיבר עם מי שהעיד בבית המשפט, על כך שהוא זה שוחח איתו.

כלומר – עם נועם ליאור (עמוד 29 שורות 22 – 26 לפרוטוקול).

 

דהיינו – השיחה עם נועם ליאור לא שנויה כלל במחלוקת לאחר שנשמעו העדויות בתיק, והשאלה היא – מה סוכם באותה שיחה.

 

(16.3)    נועם ליאור ציין, כי כאשר התובע שוחח איתו, הוא כבר ידע על הטעות שנפלה בכתבה ואמר לו, כי הם יתנצלו.

התובע טען, כי הוא לא דרש התנצלות (עמוד 29 שורות 13 – 14 לפרוטוקול) אך הוא אישר, שכאשר הוא דיבר עם העורך, אותו עורך אמר לו, שהם מתנצלים ולאחר מכן השיחה הסתיימה. (עמוד 29 שורות 19 – 21 לפרוטוקול).

ואחר כך הוסיף ואמר: "הוא אמר שזה ידוע לו, ואנחנו מתנצלים וזה בטיפולנו והשיחה הסתיימה" (עמוד 30 שורה 7 לפרוטוקול).

כלומר, נושא ההתנצלות עלה בשיחה. גם אם התובע סבר, כי לא היתה הסכמה להתנצלות כזו. אך הוא ידע שהעיתון מתכוון להתנצל.

 

 

 

(16.4)    התובע בתצהירו, הכחיש את הטענה ולפיה היה סיכום כזה וציין (סעיף 45 לתצהיר), כי הוא מעולם לא הסכים שמודעת ההתנצלות תביא את הפרשה לידי סיום והוא לא קיבל כל הצעה שפרסום כזה או אחר בעיתון יביא את הפרשה לידי סיום.

 

גם אם סבור התובע כי הוא לא הסכים לכך, שההתנצלות תביא את הפרשיה לידי סיום, אין בכך כדי לסתור את טענתו של נועם ליאור ולפיה הוא הבין, שמדובר בסיכום כזה.

והתובע בחקירתו הנגדית אישר, כי בפועל, היתה לו שיחת טלפון לאחר פרסום הכתבה ונושא ההתנצלות עלה בה. (עמ' 29 שורות 17 – 26 וכן עמ' 30 שורות 1 – 9 לפרוטוקול).

 

(16.5)    התובע טען, כי ההתנצלות של העיתון היא לא בעקבות השיחה עם נועם ליאור אלא בעקבות מכתב ששלח שטראוס יואב – מנהל איגוד השופטים של ההתאחדות לכדורגל לעיתון.

המכתב הוא מתאריך 15/10/2000.

המכתב ממוען לאיתן מרקוביץ - עורך העיתון, באמצעות פקס.

נועם ליאור ציין, כי הוא לא ראה את אותו מכתב ב- 15/10 (עמוד 22 שורות 15 – 16 לפרוטוקול) ואני מאמינה לו.

מר שטראוס אישר בחקירתו הנגדית, כי אין לו אישור על כך, שהמכתב התקבל בפקס באותו מועד.

 

(16.6)    בין כך ובין כך, אותו מכתב מדבר על כך, שמדובר בטעות ויש להניח, שהכתבה אמורה להיות על טובי מלח ולא על טובי מלאך – התובע.

            אין מחלוקת על כך, שאכן מדובר בטעות. ונועם ליאור הכיר בטעות מיד כשנודע לו עליה.

בשבוע לאחר פרסום אותה כתבה, יצא הגיליון הנוסף של העיתון, העוקב לגיליון שבו פורסמה הכתבה ופורסמה ההתנצלות.

ההתנצלות פורסמה מבלי שנשלח מכתב דרישה מהתובע או מבא כוחו.

 

 

נועם ליאור ציין, כי ככל שזכור לו, הוא קיבל את אישורו של אורי שאלתיאל, אחד העורכים לנוסח מודעת ההתנצלות והוא אישר, את נוסח מודעת ההתנצלות עם מר שאלתיאל.

ההתנצלות פורסמה במדור שבו פורסמה הכתבה. מדובר בהתנצלות ברורה וכנה. התארים בהם כינה התובע את אותה התנצלות ("הקטנונית" ו"המוצנעת" – סעיף 66 לתצהירו), אין בהם ממש.

 

מי שקרא את הכתבה הפוגעת בשבוע קודם לכן, יכל להבין בצורה ברורה, כי מדובר בטעות שנפלה וכי אין מדובר בתובע שלא היה כלל במגרש הכדורגל באותו אירוע.

ומי שלא קרא את הכתבה הפוגעת, ממילא לא היה צריך להבין, במה מדובר.

יודגש, כי ההתנצלות פורסמה מבלי שהעיתון טען טענות כגון; הגנות לפי חוק איסור לשון הרע או טענות משפטיות אלו או אחרות.

מיד כשנוכח העיתון בטעותו, פרסם התנצלות.

 

17.        שאלת הפיצוי:

17.1)     המסקנה אליה הגעתי לפיה הנתבעים נהנים מהגנה לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מייתרת את הצורך לדון בשאלת הפיצוי, אך מצאתי לנכון בכל זאת, להתייחס  בקצרה לסוגיית הפיצוי וזאת בהתחשב בכך שמדובר בתביעה שהוגשה ללא צורך בהוכחת נזק, והועמדה על סך 608,936 ₪.

 

(17.2)    סעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 קובע:

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

 

 

 

(17.3)    במקרה דנן, פרסום לשון הרע לא היה בכוונה לפגוע, והטעות ארעה בתום לב.

הפיצויים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע.

ראה לענין זה: רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה (5) 510, 523.

בהמשך פסק הדין בעמוד 524 נאמר, כי הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, נועד להשיג שלושה יעדים:

(1)        לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע.

(2)        לתקן את הנזק לשמו הטוב.

(3)        למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע.

 

לצורך כך נקבע שם, כי אין להסתפק בפיצוי סמלי אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם.

 

פיצוי העולה על הנזק שנגרם יכול להיות מוצדק רק כפיצוי עונשי, שנפסקים במקרים יוצאי דופן.

 

יפה לענייננו קביעתה של כב' השופטת דורנר ברע"א 7943/01 יורם נור נ' משה יערי ואח' תק-על 2001 (3) 1740:

"סעיף 7 א' לחוק קובע סכום מירבי שניתן לפסוק לטובת הנפגע גם ללא הוכחת נזק, אם יבקשו המשיבים פיצוי בסכום גבוה יותר, יהא עליהם להוכיח את נזקם בהמשך ההליך, על-פי סדרי הדין שיקבעו ע"י בית המשפט המחוזי"

 

לענין זה גם יפים פסקי הדין שאוזכרו בסיכומי הנתבעים:

ת.א 1133/01 בלשניקוב נ' פרופ' גבריאל מוקד תקדין שלום 2002(2) 220; 6169/99 רן לוי נ' בן חורין תק-מח 99(3) 29058; ת.א. 33042/01 מזרחי רפאל נ' ידיעות תקשורת בע"מ  דינים שלום ,כרך יט 508 ; 6264/01 עו"ד יורם וינוגרד נ' פיליפוביץ דינים שלום , כרך יט 668.

 

ב"כ התובע בסיכומיו טען, כי עפ"י הפסיקה, הסכום של 50,000 ₪ אינו סכום תקרה (ראה סעיף 27 לסיכומיו).

 

בפסק הדין דנן, אין צורך להכריע במחלוקת זו המתייחסת לסעיף 7 א' לחוק, כיוון שאני סבורה, כי גם אם הייתי מקבלת את הגישה של ב"כ התובע, לא היתה  כל הצדקה בנסיבות המקרה דנן לפסוק, אף לא 50,000 ₪.

 

(17.4)    במקרה דנן,  אין לי ספק, שנגרמה אי נעימות לתובע. כאשר נודע לו ממר שטראוס כי פורסמה הכתבה.

אך מעבר לאי נעימות זו, לא נגרם לו כל נזק נוסף.

 

התובע עבד בהתאחדות לכדורגל והוא ממשיך לעבוד שם. ממועד פרסום הכתבה ועד היום, רק נוספו לו תפקידים בהתאחדות לכדורגל ולא ההפך. (עמוד 28 לפרוטוקול).

מר שטראוס שהוא מנהל איגוד השופטים של ההתאחדות לכדורגל, אף הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו של התובע. הכביר מילים על מקצועיותו ונועם הליכותיו של התובע. על שביעות הרצון של ההתאחדות לכדורגל מהתובע.

מר שטראוס טען כי עוד באותו יום שבו פורסמה הכתבה, הוא שלח מכתב לעיתון על מנת למחות על הטעות שנעשתה.

 

התנצלות באותו עיתון ובאותו מדור פורסמה על ידי העיתון כבר בשבוע שלאחר מכן.

כך שאוהדי ספורט וכדורגל אשר נהגו לקרוא את אותו עיתון, יכלו לקרוא גם את ההתנצלות.

 

לא היתה כל סיבה במקרה דנן, לפסוק פיצוי העולה על הסכום שנקבע בסעיף 7 א' לחוק, גם אם לא היו הנתבעים זוכים להגנת תום הלב.

 

 

 

(17.5)    אני סבורה, כי פרסום הודעת התנצלות הולמת, שבוע לאחר הפרסום, הקטינה את הנזק באופן משמעותי, כמו כן, העובדה שבמשך כשלוש שנים ממועד הכתבה וההתנצלות לא מצא התובע לנכון, לשלוח מכתב בקשה או דרישה למי מהנתבעים לא באופן אישי ולא באמצעות בא כוחו,  עד  להגשת  התביעה  או  סמוך  לכך,  יש  בה  משום  חיזוק לטענת הנתבעים ולפיה בפועל לא נגרם נזק לתובע בעקבות הכתבה, ובוודאי שסכום התביעה הוא מהמוגזמים ביותר בהם נתקלתי.

 

(17.6)    ב"כ התובע ביקש להסתמך על פסק דינו של כב' השופט צ. סגל בבימ"ש המחוזי בירושלים ת.א. 1133/99 נתן שרנסקי נ' יולי נודלמן, שם נפסק פיצוי בסך 900,000 ₪  + הוצאות משפט ושכ"ט לנתן שרנסקי, וביקש להשוותו לנסיבות התביעה דנן.

            לא מצאתי כל דמיון בין המקרה דנן למקרה שנדון באותו פס"ד.

 

א)         באשר להיקף הפרסום:

כב' השופט סגל בסעיף 21 לפסה"ד כתב:

"מטבע הדברים, ככל שפרסום לשון רע הוא בעל היקף תפוצה רחב יותר, הרי שהנזק הנגרם עקב הפרסום הוא גדול יותר.

במקרה דנן, אין המדובר בפליטת פה או בכתבה כלל מלבד כתיבת הספר עצמו והניסיונות לשווקו גם משלוח מכתבים רבים לנמענים רבים וקיום מסיבות עיתונאים בנדון...".

 

ואילו במקרה דנן, מדובר בכתבה חד פעמית בעיתון, שתפוצתו מוגבלת ביותר.

           

ב)         התנהלות הנתבעים לאחר הפרסום:

כב' השופט סגל בסעיף 26 לפסה"ד ציין, כי לצורך פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע, יש להתחשב גם במידת הרשעות בהתנהגות הנתבע במהלך המשפט, ובייחוד בדרך שבה ניהל את הגנתו.

 

 

ואילו בענייננו, שבוע לאחר הפרסום, ועוד לפני שהתובע או בא כוחו פנו בדרישה להתנצלות, הכיר העיתון בטעותו ופרסם מודעת התנצלות הולמת.

 

ג)          התנצלות:

סעיף 19 לחוק מאפשר לבימ"ש, כאשר עליו לפסוק פיצויים להקל על הנתבע כאשר הוא מפרסם התנצלות במקום ובמידה ובדרך שבה פורסם הלשון הרע.

כב' השופט סגל בסעיף 29 לפסה"ד הפנה בענין זה להלכת אמר בעמ' 496.

ובמקרה של שרנסקי – סרב הנתבע להתנצל. מה שאין כן בענייננו.

 

ד)         בסעיף 37 לפסה"ד סיכם כב' השופט סגל:

"לענייננו נתגלה היקף וחומר של לשון הרע שאין להם אח ורע הן מבחינת ההיקף, הן מבחינת המעמד הנכבד של המביש, הן מבחינת מעמד המבויש, והן בשל המתקפה הבלתי פוסקת של הנתבע נגד התובע".

ואילו בענייננו – מדובר בכתבה חד פעמית, שמקורה בטעות ובתום לב. התנצלות הולמת פורסמה בחלוף שבוע.

התובע נשאר מוערך בהתאחדות לכדורגל ולא היה צריך לנהל כלל משפט לצורך "טיהור שמו". שכן – כשלוש שנים לפני הגשת התביעה, הודה העיתון בטעותו ופרסם התנצלות.

 

18.        לסיכום:

א)                  לאור האמור לעיל, דין התביעה – להדחות.

ב)                  התובע ישלם לנתבעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ + מע"מ.

סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסה"ד ועד התשלום בפועל.

ג)    המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום י"ח בחשון, תשס"ז (9 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים

                                                                             

אביגיל כהן, שופטת