1

 

   

בתי המשפט

א  132167/01

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

15/10/2006

תאריך:

כב' השופטת ח. וינבאום וולצקי

בפני:

 

 

 

 

1 . תמרי לינוי

2 . תמרי דרור

3 . תמרי רחל

ע"י ב"כ עוה"ד אריאל פופר

בעניין:

התובעים

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

1 . ג'ודי ניר מוזס שלום

2 . סילבן שלום

ע"י ב"כ עוה"ד צ. רפפורט

 

הנתבעים

 

 

 

 

 

פסק דין

 

מבוא

 

1.         התובעת, קטינה ילידת 1992, ננשכה על ידי כלב בעת הפסקה בבית הספר ביום 28.9.00. לטענת התובעת מדובר בכלב בבעלות הנתבעים.

 

2.         התביעה הינה מכוח סעיפים 35 ו - 41 א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה).

 

3.         עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה בשאלה האם הוכיחה התובעת כי הכלב שנשך אותה אכן היה כלבם של הנתבעים.

 

 

 

 

גרסת התובעת ועדיה

 

4.         התובעת הייתה ילדה בת שמונה באירוע ועל כן לא מסרה עדותה בתצהיר. התובעת מסרה פעמיים את גרסתה לאירוע. האחת בפני כב' השופטת דודקביץ במהלך קדמי המשפט שם סיפרה כדלקמן:

 

"אני מכירה את הכלב של שר החוץ וראיתי אותו כמה פעמים מחוץ לבית של השר וגם בבית הספר. מדובר בכלב נמוך, לבן עם כתמים חומים. לא היו לו שערות.

הילדים של השר לומדים בביה"ס ולכן הכלב היה מגיע לשם והשומר לא היה מגרש את הכלב.ליטפתי את הכלב ואז הוא התנפל עלי ונשך אותי ושרט אותי.

הלכתי לאחותי ומשם לקחו אותי לאחות וקראו לאמא שלי.

החברה שלי, שקוראים לה שרון ביבי, אמרה לי שהכלב שייך לשר החוץ."

ראה עדותה בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 17.10.02.

 

5.         הפעם השנייה שהתובעת מסרה את גרסתה הייתה בעת שמיעת הראיות ביום 1.7.03 בהיותה בת 11 שנים וזאת לבקשת הצדדים. בעדותה מסרה התובעת כך:

 

"אני ליטפתי את הכלב בהפסקה ואז הוא קפץ עלי ונשך ושרט אותי.

הכלב היה בינוני, לבן עם כתמים חומים.

השומר הכניס אותו תמיד לבית הספר, אבל ידעתי שהוא של סילבן וג'ודי.

ראיתי את הכלב לפני כן אבל אחרי כן כבר לא ראיתי אותו."

 

בחקירתה הנגדית השיבה התובעת כי למדה על היות הכלב שנשך אותה כלבם של הנתבעים מחברתה לכיתה. בהמשך עדותה שבה התובעת על גרסתה כפי שפורטה לעיל.

 

6.         העדות הראשית הפורמאלית מטעמה של התובעת ניתנה על ידי אמה, רחל תמרי. בעדותה מצהירה האם כי מיד עם הגיעה לבית הספר פגשה באחות בית הספר ושאלה אותה פרטים על האירוע וכך היא מעידה:

 

"שאלתי את האחות מה קרה, והאחות אמרה לי כי התובעת ננשכה על ידי כלב, וכי הכלב הנו כלב של ג'ודי ניר מוזס שלום, ואין לי מה לדאוג, כי האחות דיברה עם הגב' שלום , וזו אישרה כי הכלב מחוסן ואין חשש מכלבת."

ראה סעיף 6 לתצהירה.

 

בהמשך היא מציינת כי נסעה עם התובעת ללשכת הבריאות המחוזית, כפי שהורו לה, ושם מסרה את הטופס שמולא על ידי האחות של בית הספר, נספח ד' לתצהירה אשר סומן גם כת/3.

 

7.         מטעם התובעת הובאה לעדות אחות בית הספר באותה העת וזו שכתבה את נספח ד' הנ"ל, גב' נטי רשל.  בעדותה מציינת האחות כי לאחר שטיפלה בתובעת טיפול ראשוני ודווחה למחלקת האפידמיולוגיה בעיריית ת"א נפנתה לשוחח עם בעלת הכלב כפי שמסרה לה התובעת.  וכך היא מעידה:

 

"אתה שואל מה אמרתי לה מדוע אני מתקשרת אליה, אני משיבה לך שעד כמה שזכור לי אמרתי שהכלב שהוא כנראה שלהם פגע בילדה ורציתי לוודא שהכלב שלהם מחוסן ומטופל.

אתה שואל  מה הייתה התשובה של הנתבעת, אני משיבה לך שהיא אמרה שהכל מטופל ומחוסן ואין בעיה."

ראה עדותה בעמ' 30 לפרוטוקול.

 

בהמשך שבה העדה על גרסתה גם לשאלות ב"כ הנתבעים והשיבה:

 

"אתה שואל אותי מה בדיוק אמרתי לנתבעת, אני משיבה לך שאמרתי לה שכנראה הכלב שלה הסתובב בחצר ופגע בילדה ואני רוצה לדעת אם הכלב מחוסן ומטופל והיא השיבה לי שכן. בזה נגמרה השיחה ולא היה בינינו שיחה נוספת."

שם בעמ' 32 לפרוטוקול.

 

בת/3 מציינת העדה כך:

 

בהפסקת השעה 11:55 נכנס כלב של השכנים ממול לבית הספר- בעלי הכלב ג'ודי מוזס וסילבן שלום (כתובת:בנימין.....

ובנוסף יצרתי קשר עם בעל הכלב ג'ודי מוזס. הכלב מחוסן ומטופל לדברי האישה."

 

8.         ב"כ התובעת הביא לעדות גם את  אמה של ילדה נוספת שלטענתו ננשכה על ידי אותו כלב בשטח בית הספר. אמה של הילדה, עו"ד ניצה גרוס, העידה כי המקרה בו ננשכה בתה היה ביום הראשון ללימודים בכיתה א' והיא ליוותה את בתה. גם הנתבעים שלהם תאומים בגיל בתה ליוו את ילדיהם לבית הספר והלכו כאשר אליהם נלווה כלב קטן בצבע לבן עם כתמים חומים ושיער קצר. העדה העידה כי הנתבעים כינו את הכלב בשם ולמיטב זיכרונה שמו היה בינגו. היא מוסיפה ומתארת את האירועים כך:

 

"בתי נגשה אל הכלב על מנת ללטפו, ואז הכלב נשך את בתי במפתיע.

מר סילבן שלום ניגש אלי במהירות, ושאל אותי אם הכלב שלו גרם נזק כלשהוא, אך מאחר וראיתי כי לבתי לא נגרם כל נזק, למעט הבהלה, אמרתי למר סילבן שלום כי לא נגרם נזק.

....

ביום 28.11.00 נשך הכלב של משפחת שלום את בתי פעם נוספת בחצר בית הספר.

בתי נפצעה, טופלה, ונזקקה לחופשת מחלה.

הגשתי תלונה במשטרת רמת גן, וכן פניתי בכתב אל משפחת שלום.

משפחת שלום לא טרחה לענות לפנייתי, וממשטרת רמת גן קיבלתי תשובה כי "החשוד הוזהר" וכי התיק נסגר מחמת היעדר עניין לציבור."

 

בחקירתה הנגדית שבה העדה על גרסתה ועדותה בתצהירה לא נסתרה במאום.

 

9.         גם במקרה של בתה של עו"ד ניצה גרוס, שלומית, העבירה האחות נטי רשל מכתב למחלקה האפידמיולוגית בעיריית תל אביב ושם היא מציינת כדלקמן:

 

"לציין שהכלב שייך לג'ודי מוזס ברח' בנימין....לציין שהכלב מחוסן."

 

בחקירתה לא נשאלה העדה דבר אודות מקור ידיעותיה באשר לזהות הבעלים של הכלב שנשך את שלומית גרוס.

 

גרסת הנתבעים

 

10.        מטעם הנתבעים מסרה תצהיר הנתבעת 1. בתצהירה מצהירה הנתבעת כך :

 

"הנני מצהירה בזאת כי אינני ולא הייתי הבעלים של הכלב נשוא כתב התביעה.

בזמנו היה כלב שבא לחצר ביתי ולא גירשתיו אך לא הכנסתי אותו לביתי ואינני הבעלים שלו, אלא רק דאגתי לו לרווחתו על פי מצוות "צער בעלי חיים"......

לגבי הארוע נשוא כתב התביעה אין לי כל מידע ומושג. לא הייתי נוכחת בארוע ואינני יודעת האם אכן המדובר בכלב שהיה קודם לכן בחצר ביתי, אם לאו.

ככל שזכור לי לראשונה נודע לי על טענות כלפיי מקריאה בעיתון "מעריב" או מקבלת מסמכים מביהמ"ש, דהיינו מסמכי התביעה."

 

11.        בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת באשר לכלב שנשך את הילדה שולמית גרוס ואשר תואר ככלב לבן עם כתמים חומים והשיבה כך:

 

"אתה אומר לי שגב' גרוס תיארה את הכלב ושואל אם אני זוכרת כלב כזה, אני משיבה לך שכן, בטח שאני זוכרת כי רוב הכלבים נתתי להם אוכל. כל מי שנכנס לחצר אצלי בבית עד היום כולל החתולות אנחנו מחסנים אותם ומביאים מישהו שיחסן אותם בלי שום קשר לכלום....

אתה שואל אם אני זוכרת איך קראו לכלב עם הכתמים החומים, אני משיבה לך שהאמת שאני לא זוכרת. או צ'יקיטו או בינגו, או טולי אבל אני לא זוכרת."

ראה עדותה בעמ'  36  לפרוטוקול.

 

בהמשך היא מתייחסת לשיחת הטלפון עם אחות בית הספר, נטי רשל ומשיבה :

 

"אני משיבה לך שאני לא זוכרת, אבל זה לא אומר שהיא לא שוחחה איתי."

 

היא מוסיפה ומציינת כי תיאור הכלב שנרשם על ידי האחות תואם לאחד הכלבים. ומוסיפה:

 

"אתה אומר לי שגם לא עשיתי כלום בעקבות אותה שיחת טלפון עם גב' רשל, אני משיבה לך שאני לא זוכרת אם עשיתי משהו. מדובר ב – 4 שנים. יש לי בעיית זיכרון."

 

12.        הנתבעת התבקשה ליתן הסבר באשר לגרסה שמסרה במשטרה ביחס לכלב שנשך את שלומית גרוס ואשר תואר ככלב לבן עם כתמים חומים והשיבה שלאור תיאורו של הכלב על ידי עו"ד גרוס ידעה באיזה כלב מדובר שכן זה היה בסמוך לאירוע אז היא עדיין זכרה.

 

הנתבעת נדרשה להסביר מדוע התחייבה במשטרה ללכת עם הכלב עם זמם ורצועה והשיבה כי התחייבה משום שפחדה שאחרת הם יהרגו אותו. זאת הגם שאיש לא אמר לה כי זו כוונת הדברים. הנתבעת אישרה כי זו ההודעה שנתנה במשטרה באותו עניין. ראה עדותה בעמ' 36 לפרוטוקול.

 

13.        לכל אורך עדותה עמדה הנתבעת על דעתה כי לנתבע 2 לא היה כל קשר לעניין משום שהוא כלל לא היה מרוצה מן העובדה שבחצר ביתו הסתובבו כלבים שנאספו אליה.

 

דיון

 

14.        ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי יש לנתבעים כל קשר לכלב אשר נשך את התובעת.

 

15.        עיקר טענתו של ב"כ הנתבעים הינה כי כל העדויות שנוגעות לשאלת זהותו של בעל הכלב הינן עדויות מפי השמועה. עוד הוא טוען כי התובעת נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים כמו שומר בית הספר, חברתה שרון ביבי ומזכירת בית הספר.

 

16.        יאמר מיד כי גם עדים אלה קרוב לוודאי היו מעידים מפי השמועה. באשר לחברתה של התובעת הרי שהיא קטינה כמוה ולא ראיתי הימנעות באי העדתה בהיותה קטינה רכה בשנים בעת האירוע.

 

17.        לאחר שעברתי על העדויות הגעתי לכלל מסקנה כי מכלול העדויות יוצר בסופו של יום מארג של עובדות ומסקנות שמוביל לתוצאה אחת והיא שהתובעת הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת ממנה במשפט האזרחי כי הכלב שנשך אותה היה כלבם של הנתבעים.

 

18.        אומר כבר עתה כי איני מקבלת את טענת הנתבעת שמאחר והכלבים שהיתה אוספת לביתה לא הורשו להיכנס לתוך הבית פנימה אלא חיו בחצר הבית אינם כלבים שלה. הכלבים לפי התיאור של הנתבעת חיו בתוך החצר הפרטית של הבית ושם נהנו ממזון חופשי שמוגש להם ומדאגה לבריאותם שבאה לידי ביטוי בהבאת וטרינר שיחסן אותם. רכישת בעלות על כלב אינה מחייבת רכישתו תמורת ממון רב אלא די באסיפתו אל ביתך ודאגה למחסורו. רבים האנשים אשר כלבם לא מורשה להיכנס לתוך ביתם וחצר הבית היא ביתו. כפי שהתרשמתי מעדות הנתבעת חצר הבית מגודרת.

 

19.        לכך ראיתי לצרף את עדותה של הנתבעת במשטרה בעניין המקרה של שלומית גרוס, אשר בו לא הכחישה כי היא הבעלים של הכלב שתיאורו נמסר וכי ברגיל הוא אינו מסתובב קשור ובסופה של החקירה אף התחייבה ללכת עם הכלב כשהוא קשור ברצועה ועם זמם לפיו. אדם מטבעו אינו מתחייב לעשות דברים מסוג זה  אם טענתו המרכזית היא שהכלב אינו שלו. איני מקבלת את הסברה של הנתבעת כי נתנה התחייבות זו רק מאחר וחששה כי הכלב יומת אם לא תתחייב לכך.

 

20.        הנתבעת אף הודתה כי נתנה שמות לכלבים שנאספו לחצרה וכי לכלב הספציפי נשוא התביעה קראו בשם שאינה זוכרת בוודאות אך יתכן שקראו לו בינגו. גם עו"ד גרוס העידה כי זה היה שמו של הכלב שהגיע עם הנתבעים לבית הספר בפעם הראשונה שבה הוא נשך את ביתה.

 

21.        התובעת ועו"ד גרוס העידו כי מדובר בכלב לבן עם כתמים חומים שאינו שעיר. הנתבעת הודתה כי היה לה בתקופות מסוימות כלב שעונה לתיאור הזה כפי שפורט בהרחבה לעיל.

 

22.        הנתבעת טענה כי כלל לא הובא לידיעתה המקרה נשוא התביעה אלא בשלבים מאוחרים באמצעות העיתון או התביעה שהוגשה. טענה זו אינה מתיישבת עם שאר עדותה של הנתבעת ויתרת העדויות בתיק ולפיהן ביום המקרה קיבלה  הנתבעת טלפון מאחות בית הספר ודווחה על המקרה ונשאלה האם כלבה מחוסן.

 

23.        בשום מקום גם בפני אחות בית הספר ובכל הפעמים שבהם נדרשה למצב החיסון של כלבה, לא העלתה הנתבעת טענה כי הכלב אינו שלה. כך במקרה של התובעת כאן וכך במקרה של שלומית גרוס.

 

24.        כל אלה מובילים למסקנה כי התובעת הוכיחה את טענתה כי הכלב של הנתבעים  הוא שנשך אותה.

 

תחולת סעיף 41 א' לפקודה

 

25.        ב"כ הנתבעים טוען כי התובעת התגרתה בכלב ועל כן אין תחולה לסעיף זה. לטענתו יש לפרש את דברי התובעת לפיהם ליטפה את הכלב כהתגרות. אין ממש בטענה זו. לו ביקשו הנתבעים לטעון את הטענה שומא היה עליהם להביא לעדות את השומר או עד אחר לתקרית שיעיד כי אכן הייתה התגרות מצד התובעת כלפי הכלב. ליטוף כמשמעותו בשפה העברית אין פירושו מעשה התגרות ומכאן שאין תחולה לסעיף 41ב' לפקודה.

 

26.        על פי סעיף 41 א' חלה אחריות מוחלטת על הבעלים של בעל החיים לנזק שגרם. מכאן שאין לי כל צורך לדון בשאלה אם הייתה רשלנות במעשי או מחדלי הנתבעים לצורך התיק שבפניי. חובתם של הנתבעים לפיצוי התובעת קמה לאור קביעתי שלעיל כי הכלב היה כלבם של הנתבעים.

 

שיעור הנזק

 

27.        כתוצאה מן הפגיעה נאלצה התובעת לעבור ניתוח לתיקון הנזק שבפניה. את הניתוח החליטו ההורים של התובעת לבצע באופן פרטי, עוד באותו היום, אצל מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית.

 

28.        לאחר הניתוח, במועד שבו נשמעה עדותה של התובעת בחנתי את פניה של התובעת וציינתי לפרוטוקול את התרשמותי ממצבה בהיותה בת 11 שנים, כשלוש שנים לאחר האירוע, כדלקמן:

 

"התובעת עצמה מתקרבת לדוכן לבקשתי והיא יפת מראה ונראית צלקת דקה שיורדת כמעט מהנחיר הימני לכיוון השפה ופוגשת אותה על קו השפה עם נקודה קטנה על השפה בסמוך לקו המתאר האמצעי V.

ישנה נקודה לבנה על השפה. על החלק שמעל השפה, הצלקת כמעט בצבע העור."

ראה עמ' 22 לפרוטוקול.

 

29.        התובעת לא הביאה חוות דעת מומחה באשר לשיעור הנכות האסטטית שנותרה בפניה  אלא שאכן במקרה זה לא היה צורך בכך, מאחר ובית המשפט יכול היה להתרשם מן הצלקת בעצמו.

 

30.        אכן מדובר בצלקת עדינה שבשום פנים אינה בולטת בפניה של התובעת. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מקיומה של אותה צלקת ויש בה גורם מפריע לתובעת עצמה בהתבוננות מקרוב ומעצם הידיעה שחרף היותה טובת מראה מצויה על פניה צלקת בסמוך לקו השפתיים.

 

31.        על כן עסקינן בשני אבות נזק עיקריים והם עלות הניתוח ושיעור הכאב והסבל של התובעת כתוצאה מן האירוע.

 

הוצאות רפואיות ואחרות

 

32.        התובעת טוענת להוצאות הניתוח לרבות שכר המנתח ועלות חדר הניתוח וכן תובעת את הוצאות ההורים ובעיקר אמה, שנדרשה לטפל בתובעת ולתמוך בה.

 

33.        הנתבעים טוענים מנגד כי לא היה כל הצדק לפנייה לניתוח פרטי שכן התובעת היתה זכאית לקבל טיפול זה במסגרת חברותה בקופת החולים. מעבר לכך הם טוענים כי התובעת לא המציאה את הקבלות על הוצאותיה הרפואיות במקור על מנת שניתן יהיה לוודא שלא קיבלה החזר הוצאותיה באמצעות ביטוח התלמידים או ביטוח רפואי משלים אחר.

 

הם מוסיפים וטוענים כי לאמה של התובעת לא נגרם כל הפסד כתוצאה מן האירוע שכן לא נעדרה מעבודתה ולו יום אחד.

 

34.        בכל הנוגע להוצאות והפסדי ההורים הרי שטענה זו נטענה בעלמא ולא הובאה לה ולו ראשית ראיה. אמה של התובעת העידה כי התובעת לא נעדרה מבית הספר וביקרה בו אף למחרת האירוע. האם אף הודתה כי לא נוכו לה ימי עבודה ועל כן אין אלא לקבוע כי לא היה הפסד בראש נזק זה מבחינת ההורים.

 

35.        ראיתי לאשר לתובעת את עלות הניתוח אותו עברה במסגרת פרטית שכן מאחר ומדובר היה בפניה של התובעת בהיותה ילדה קטנה יש הגיון וסבירות בהחלטת ההורים כי ראוי שמנתח מומחה יבצע את הניתוח וכי הניתוח ייעשה בהקדם האפשרי. בפועל נותחה התובעת עוד באותו היום כאמור לעיל. בכך יש משום הקטנת הנזק מצד התובעת והוריה.

 

36.        על פי עדות האם והקבלות שצורפו לתצהירה עמדה הוצאתם בגין הניתוח על 2,945 ₪ עלות המנתח ו – 1,900 ₪ עלות חדר הניתוח. סה"כ עלות הניתוח משוערך להיום עומד על 7,000 ₪.

 

37.        יחד עם זאת יש צדק בדברי ב"כ הנתבעים ולפיו על האם להראות כי אכן לא  פנתה לקבלת החזרים לא מביטוח התלמידים ולא מקופת החולים. משכך, תידרש התובעת להמציא את הקבלות המקוריות כתנאי לקבלת הפיצוי בגין עלות הניתוח.

 

כאב וסבל

 

38.        לאחר שבחנתי את הצלקת איני סבורה שיש בה כיעור של ממש אבל היא מהווה הפרעה בפניה של התובעת ומטעם זה גורמת ועשויה לגרום לה כאב וסבל. את שיעור הנכות ראיתי להעמיד על 5% שכן אין מדובר בצלקת בולטת הגם שהיא מצויה בפניה של התובעת.

 

39.        בשוקלי את הפיצוי הנאות במקרה זה בראש הנזק של כאב וסבל ראיתי להעמידו על 25,000 ₪.

 

סה"כ הנזק עומד על  - 32,000 ₪.

 

סוף דבר

 

40.        מצאתי כי התובעת הוכיחה תביעתה במאזן ההסתברות הנדרש ממנה ועל כן הנתבעים חייבים בפיצוייה.

 

41.        ראיתי להעמיד את גובה נזקיה של התובעת כתוצאה מן האירוע מיום 28.9.00 על סך של 32,000 ₪  זאת כאמור בהסתייגות כי על הורי התובעת להציג קבלות מקוריות לצורך קבלת החזר הוצאות הניתוח מתוך סה"כ הנזק.

 

42.        כמו כן ישאו הנתבעים בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ.

 

43.        הסכומים ישאו הפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

44.        המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

 

ניתן היום כ"ג בתשרי, תשס"ז (15 באוקטובר 2006) בהעדר הצדדים.

 

                                                                               

ח. וינבאום וולצקי, שופטת

 

 

 

הדסה/קלדנית