בתי המשפט

 

 

 

 

פסק דין

 

1.                  המנוח עזמי מסעוד מוחמד אל עסא ז"ל, שעזבונו הוא התובע 1, נהרג בתאונת דרכים קטלנית ביום 11.5.03 לאחר שמשאית בה נהג הצד השלישי התהפכה ופגעה בו, והוא כבן 29 שנים בלבד. אין מחלוקת בין הצדדים כי מותו של המנוח אירע כתוצאה מתאונת דרכים, וכי המשאית שגרמה למותו לא היתה מבוטחת באותה עת. עם זאת נחלקו הצדדים בשאלה על מי מהנתבעות לשאת בנזקי התלויים והעזבון, כאשר מחלוקתם סובבת את מעשי המנוח עובר לתאונה ומשמעותם המשפטית. כן נחלקו הצדדים בשאלה מה שיעור הפיצויים שיש לפסוק לתלוייו ובנוגע לתביעת העיזבון.

 

2.                  מאחר ועיקר מחלוקתם של הצדדים בעניין זהות הגורם החב בפיצוי תלוייו ועזבונו של המנוח נסובה אודות השאלה אם המנוח עשה שימוש ברכבו בעת התאונה אם לאו, ידונו להלן העובדות, ככל שאלה הוכחו בבית המשפט, ועל בסיסן תוכרע השאלה המשפטית. שאלת הפיצויים תידון במקומה.

 

העובדות

3.                  רבות מהעובדות הנוגעות לארוע אינן שנויות במחלוקת: המנוח נהרג בעת שעמד בסמוך למשאיתו מסוג מרצדס (להלן: המרצדס) באיזור בית"ר עילית. התאונה התרחשה בתחומי ההתיישבות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, באתר לשפיכת עפר. המנוח היה תושב כפר אלעבדיא בנפת בית לחם, ולא היה תושב ישראל. בסמוך למקום בו עמד המנוח, החל הצד השלישי בפריקת מטען עפר ממשאיתו מסוג וולבו (להלן: הוולבו). תוך כדי פריקת המטען התהפכה הוולבו, וקצה הארגז המורכב עליה פגע במנוח ומחץ אותו למוות. המחלוקת העובדתית סובבת את השאלה אם עסק המנוח באותה עת בהחלפת גלגל ברכבו אם לאו, ולפיכך - האם מעמדו באותה עת הוא כ"נוהג" או כהולך רגל.

 

4.                  תיק המשטרה הנוגע לארוע הוגש לבית המשפט (נ/1). עם זאת, גם ב"כ קרנית הסכים כי ככל שהדברים נוגעים להודעות שבתיק המשטרה, יש צורך בהעדת נותניהן. איש מהעדים לא זומן לעדות. ב"כ קרנית ביקש להסתמך על ההכרעה במשפט הפלילי שנערך לצד השלישי בבית המשפט הצבאי, על דו"ח בוחן התנועה ועל התמונות בתיק המשטרה כראיות קבילות. ב"כ הנתבעת 2 לא התנגד לבקשה זו, למעט להגשת הרישומים בתיק כ"פסק דין מרשיע" לעניין סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש]. למעשה הסתמך ב"כ הנתבעת 2 בסיכומיו גם על מסמכים נוספים מתיק המשטרה, שאינם קבילים ללא העדת נותניהם. משכך הם פני הדברים, יבחנו להלן אותם המסמכים שלעניין קבילותם אין מחלוקת.

 

5.                  לו היה מוגש פסק-הדין שניתן במסגרת כתב האישום שהוגש כנגד הצד השלישי, נראה כי די היה באמור בו כדי לפזר כל ערפל עובדתי, בהנחה כי הנאשם אכן הורשע בעובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן. דא עקא שהדבר לא נעשה. בתיק המשטרה נמצא העתק של כתב אישום מתוקן, עליו נרשם כי הוא תוקן ביום 19.8.03. כן מצוי בתיק מסמך שנערך על ידי תובע צבאי, וכותרתו "תוצאות משפט", ובו מפורטים העונשים שהושתו על צד ג' ביום 19.8.03. אף כי מרישום זה, המהווה לכאורה רשומה מוסדית, ניתן ללמוד כי הצד השלישי הורשע ודינו נגזר, ולכאורה קיימת סבירות ממשית שתיקון כתב האישום נעשה לצורך הרשעה על בסיס הודאה, לא די בהשערות מעין אלה לצורך קבלת האמור בכתב האישום כראיה במסגרת תובענה זו. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע... הוא בעל דין במשפט אזרחי". פסק-דין לעניין סעיף זה כולל גם פסק דין של בית משפט צבאי בעניין עבירות תנועה, להבדיל מפסק-דין של בית-דין צבאי (יעקב קדמי על הראיות (חלק ג', תשס"ד) 1356). על מנת לקבוע מה היו הממצאים והמסקנות בפסק-הדין, שומה על המבקש להסתמך על פסק-הדין להציגו. מאחר ופסק-הדין לא הוצג ולא הוגש, לא ניתן לקבוע מה היו הממצאים והמסקנות בפסק-הדין, וממילא לא ניתן לבסס עליו את ההכרעה.

 

6.                  מכל מקום, די באמור בדו"ח הבוחן ובתמונות כדי להביא למסקנה כי המנוח נפגע תוך החלפת גלגל ברכבו. בתמונות, שצולמו לאחר פינוי המנוח מהמקום, ניתן להבחין בגלגל משאית המרצדס בצמוד לקצה הארגז שפגע במנוח, ובצמוד למקום שסומן כמקום הימצאות הגופה טרם פינויה. בוחן התנועה מציין בסעיף 9 לדו"ח (שלגבי קבילותו לא באה טענה כלשהי מצד הנתבעת 2) כי "בפינה הקדמית צד ימין של ארגז המשאית יש כתמי דם של פגיעה בהרוג. כמו כן גלגל של המשאית המקומית שהוחלף נמצא מתחת לארגז של המשאית וולבו שהיתה הפוכה". מכאן כי הגלגל נמצא כשהוא לכוד מתחת לארגז המשאית, בדומה לגופו של המנוח. עוד הוסיף הבוחן, ב"מסקנות", כי הוולבו התהפכה ו"פגעה בהולך רגל שתיקן פנצ'ר שהיה לו במשאיתו שחנתה בסמוך למקום שפיכת העפר". במסמך המצורף לדו"ח, המתאר את מצב הרכבים, נרשם ביחס למרצדס כי "גלגל ימני אחורי, סרן אחורי גלגל חיצוני מפורק ממקומו".

 

7.                  העד מטעם התובעים, אחיו של המנוח, שעל פי הטענה היה שותף במשאית המרצדס, העיד כי הגלגל של המרצדס היה מפורק בעת שהגיע לזירת הארוע, ו"היה מתחת לרכב שהבן אדם נהרג" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 1-5). העד הגיע למקום כאשר גופת אחיו עדיין שהתה בסמוך לגלגל (שם, שורות 8-9). יוער כי בסיכומיהם הודיעו התובעים כי הם אדישים לשאלת זהות הנתבעת שתפצה אותם בגין נזקיהם, ולפיכך לא התייחסו כלל לשאלת החבות בסיכומיהם. מכאן כי לעד לא היה תמריץ כזה או אחר למסור עדות הפועלת לטובת אחת מהנתבעות.

 

8.                  העולה מכל האמור לעיל הוא כי המנוח נהרג בעת שהחליף את גלגל המרצדס. מסקנה זו מבוססת על העובדה כי הגלגל היה מפורק מהמרצדס בעת הארוע, כעולה מתיאור הרכבים ומעדות האח; על העובדה כי המנוח נהרג בצמוד לגלגל, שזוהה כגלגל המרצדס גם על ידי בוחן התנועה; ועל מיקום הגלגל בתמונות (המרצדס הוזזה מהמקום לפני ביצוע הצילומים, כעולה מהרישומים, ומיקומה בעת הצילומים אינו תואם את מיקומה בזמן הארוע).

 

9.                  הנתבעת 2 טענה בסיכומיה כי המנוח החליף את הגלגל תוך כדי ביצוע מלאכת פריקה או טעינה או עובר לביצוע פעולה מעין זו. לטענה זו אין ולו שמץ ראייה. לא הוכח כי המנוח עסק בפריקה, או כי התכוון לעשות כן, לא הוצגה כל ראייה בעניין זה ולא הופנתה לעד כל שאלה בעניין. מכל מקום, אף לו הגיע המנוח למקום לצורך ביצוע פריקה (מצילום רכבו לא ניתן לראות אם הוא מלא או ריק), לא ברור אם החל במלאכה אם לאו. יוער כי די בכך שבכוונת המנוח היה לנסוע מרחק קצר ביותר בטרם יתחיל במלאכת הפריקה כדי להביא למסקנה כי החלפת הגלגל נועדה לצורך נסיעה דווקא, שאין חולק כי היא נכללת בהגדרת "שימוש ברכב מנועי". מעבר לנדרש אעיר כי יתכן שאף לו היה בכוונתו של המנוח להתחיל מיד לאחר החלפת הגלגל במלאכת הפריקה, עדיין ניתן היה לראות בהחלפה כשימוש ברכב למטרות תחבורה, בדומה לכל תיקון המשרת את הרכב על כל מטרותיו. ספק גם אם החלפת גלגל עשויה להיחשב "פעולת לוואי" למלאכת הפריקה (ראו הדיון ברע"א 6454/99 אריה נ' דואני, פ"ד נו(3) 495). מכל מקום, דברים אלה נאמרו מעבר לצורך. לענייננו די בכך שהחריג של פריקה וטעינה חריג הוא. על הטוען להתקיימות החריג להוכיח את טענתו. מאחר והטענה לא הוכחה כלל – דינה להידחות.

 

10.              מכאן המסקנה העובדתית כי המנוח נפגע מהתהפכות משאית הוולבו בעת שעסק בהחלפת גלגל במשאיתו.

 

על מי מוטלת החבות לשאת בתשלום הפיצויים

11.              אף בהינתן התשתית העובדתית שנקבעה לעיל, נחלקו ביניהן הנתבעות בשאלה אם על נסיבות הארוע חלה הוראת סעיף 3(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), שאז על מבטחת המרצדס (הנתבעת 2) לשאת בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו עקב מות המנוח או שמא חלה עליו הוראת סעיף 3(ב) לחוק, מכוחה מוטלת החבות לפצות על שני הרכבים גם יחד.

 

12.              סעיף 3 לחוק, שכותרתו "תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב", קובע כי:

 

(א)              בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.

 

 (ב)             נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

 

13.              מחלוקתם של הצדדים סובבת את שאלת הגדרתו של המנוח בעת הארוע: האם יש לראותו כ"נוהג" שנפגע בתאונה שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, שאז חל סעיף 3(א)  לחוק, או שמא יש לראותו כמי שנפגע מחוץ לכלי הרכב.

 

14.              הלכה משכבר הימים היא כי מקום שהנפגע הוא הנוהג של אחד מכלי הרכב "הרי תביעתו צריכה להיות מופנית אך ורק כלפי המבטח שלו, ואילו אם לא ביטח את עצמו, הרי נסתחפה שדהו, ואין לו ממי לתבוע פיצויים על פי החוק" (ע"א 595/80 בן-איון נ' חסונה, פ"ד לה(2) 462, 466). בעקבות הלכה זו נקבע כי שעה שאדם עוסק בתיקון דרך ברכבו ורכב חולף פוגע בו – עדיין נחשב הוא ל"נוהג", ובידיו להפנות תביעתו אך ורק אל מבטחת השימוש ברכבו (ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338). קביעה זו שבה ונשנתה גם לאחר תיקון 8 לחוק (ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן מוחמד, פ"ד נו(6) 821). מכאן כי שעה שבתאונה מעורבים מספר כלי רכב, והנפגע הוא ה"נוהג" באחד מהם, אין הוא רשאי להפנות תביעתו אלא אל מבטחת השימוש ברכבו, והיא ורק היא הנושאת בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לנוהג.

 

15.              המנוח החליף את הגלגל ברכבו בעת שנפגע בתאונה. פעולה זו מהווה "תיקון דרך" לכל דבר, שהרי זו בוצעה בדרך (ולא בבית, בסדנא או במוסך), תוך שהגלגל פורק מהמשאית, ומטבע הדברים – לצורך המשך הנסיעה. החלפת גלגל היא מהפעולות המשמשות כדוגמא מובהקת ל"תיקון דרך". מאחר והמנוח עסק בתיקון דרך במכוניתו, הרי שבעת ביצוע המעשה נחשב הוא ל"נוהג" ברכב. מכאן המסקנה כי עליו להפנות תביעתו אך אל מבטחת השימוש ברכבו, קרי – אל הנתבעת 2.

 

16.              לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי על הנתבעת 2 לשאת בנזקי הנפגע, ולפצות את התובעים. לנוכח האמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות.

 

הנזק

הכנסתו של המנוח

17.              מטעם התובעים העיד אחיו של המנוח, מר מוחמד אלעסא. בתצהירו טען העד כי הוא ושלושת אחיו רכשו ציוד מיכני הנדסי כבד וביצעו עבודות חפירה ופיתוח עבור משרדי הרשות הפלסטינית וגורמים אחרים (סעיף 5 לתצהיר). האחים הקימו חברה. בשנת 1999 עזב אחד האחים את החברה, ולאחר מכן עזב אח נוסף, והמנוח והעד נותרו לבדם כבעלי החברה (סעיף 6 לתצהיר). העד טען בתצהירו כי המחזור החודשי של המנוח עמד על 17,000-20,000 ₪, והכנסתו החודשית נטו, לאחר הוצאות, הגיעה לכדי 7,000 ₪ נטו.

 

18.              התובעים נמנעו מלהציג ראייה חפצית כלשהי לתמוך בטענותיהם, מלבד רשיון המשאית המעיד על כי זו היתה בבעלות המנוח. לא הוצגו מסמכי ההתאגדות של החברה; רשיונות הרכבים שהיו בבעלותה; חוזים שנכרתו עם הרשויות; דוחו"ת רווח והפסד או כל דיווח אחר לרשויות המס; חשבון הבנק של החברה או של המנוח; או כל חשבונית, קבלה או מסמך אחר כלשהו. ה"ראייה" היחידה שהוצגה היא עדותו של אחיו של המנוח, שהוא בן משפחה לגביו חלה הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות.

 

19.              בעדותו מסר העד כי באינתיפאדה לא היתה עבודה עם ערבים, אלא רק עם יהודים, וגם עימם היא היתה "חפיף" (עמ' 11 לפרוטוקול, באמצע). הוא לא קיבל חשבוניות עבור העבודה אצל היהודים (שם), אולם כאשר עבד עם קבלנים פלסטינים הוציא חשבוניות פלסטיניות (שם, בתחילת העמוד ובסופו). לא הובהר מדוע לא הוצגה חשבונית כלשהי, ישראלית או פלסטינית. עוד טען העד כי הוא ואחיו יחד חסכו סכום של 25,000 ₪ במשך שש שנות עבודה (עמ' 12 לפרוטוקול). לטענה זו לא הובאה אסמכתא כלשהי. לפני שנה או שנה ומחצה נסגרה החברה כי לא היתה עבודה (עמ' 14 לפרוטוקול, למטה; עמ' 16 לפרוטוקול, למעלה). לטענתו, כיום בבעלות האחים שלושה באגרים, אולם לא ברור אם הם בבעלות אחיו שיצא מהחברה, כפי שטען תחילה, או בבעלות משותפת של האחים (עמ' 15 לפרוטוקול, למעלה ולמטה). העד טען כי המשאית נמכרה בסופו של דבר ב- 16,000 דינר, אולם גם טענה זו לא גובתה במסמך כלשהו.

 

20.              הוכחת יכולת השתכרותו של מאן דהו אינה נעשית על בסיס טענות בעלמא. טענות נשמעו בשפע מצד העד, אולם ראיות קבילות לא הוגשו כל עיקר. כל שניתן היה לדלות מפיו הוא כי הוא ואחיו היו שותפים למשאית הרשומה על שם המנוח, וכי ביצעו עבודות באמצעותה. החברה הפסיקה לפעול בתחילת שנת 2005 או קודם לכן בשל העדר עבודה. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי הוכח כושר השתכרות כנטען. המירב שניתן לאמר הוא כי המנוח הוכיח יכולת השתכרות ממוצעת, כאשר זאת מבוססת על עובדת היותו הבעלים של חצי ממשאית (משנת 1988), ועל העובדה כי ככל הנראה פירנס את אשתו ושלושת ילדיו. בהתבסס על עובדות יסוד אלה, אניח כי המנוח היה אכן משתכר את השכר הממוצע בשטחים במהלך חייו, וזאת על אף העדר ראיות של ממש בנוגע לגובה הכנסותיו, ועל אף סגירת החברה בינתיים בשל התמעטות העבודה.

 

21.              המנוח נולד ביום 18.6.1974 ונפטר ביום 11.5.03, בטרם מלאו לו 29 שנים. בפסק-דיני בת"א (י-ם) 3809/01 אבו סמרה נ' מנורה, תק-של 2005(2) 4635, הגעתי למסקנה כי אף שבשנת 2004 עמד השכר הממוצע בשטחים על 1,700 ₪, הרי שאת הפסדי העתיד, לגבי אותו נפגע (שהיה בן 19 בשעת התאונה) יש לחשב על בסיס שכר ממוצע של 2,500 ₪. קביעה זו התבססה, בין היתר, על הסקירה בפסק-דינו של השופט י' ענבר בת"א (י-ם) 1577/97 חזין אחמד נ' הפניקס, תק-מח 2004(4) 2481, שבנסיבות שבפניו, שכללו הכנסה מוכחת, הגיע אף למסקנה כי יש לבסס החישוב על שכר ממוצע של 3,000 ₪. קביעה דומה, שהוזכרה באותו עניין, נעשתה בת.א. (חי') 1165/95 חושיה ראאד נ' ארליך ואח', מיום 13.10.04. המשותף לשני התובעים במקרים אלה הוא כי הוכח שעבדו בישראל תקופה ממושכת (התובע בעניין חזין אף זכה להכנסה מוכחת של למעלה מ- 3,800 ₪ לחודש בישראל לאורך שנים לא מעטות).

 

22.              בע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך סאמי, תק-על 2001(2) 655, נקבע כי בסיס שכר של 3,000 ₪ לתושבי הרשות הוא מוגזם. השופט אור מצא לנכון להפחית במחצית את הפיצוי בגין הפסדי השכר באותו עניין, אולם זאת, בין היתר, לאחר שהעיר כי על פני הדברים נפלה טעות חישובית בפסק-דינה של הערכאה הראשונה, שאת שיעורה לא ניתן לדלות מפסק-הדין בערעור (פיסקה 7 לפסק-דינו). מכאן כי בסיס השכר הנכון, אליבא דהלכת סיכסך, עולה על 1,500 ₪ ונופל מ- 3,000 ₪, אך את שיעורו לא ניתן לדעת אל נכון. בע"א 598/94 אשרף מוחמד איברהים נ' המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון, תק-על 97(2) 80, נקבע כי בסיס השכר המתאים, נכון ליום 5.12.93, הוא 1,350 ₪. הצמדת סכום זה לתוספת היוקר במשק מביאה לסכום של 1,654 ₪ בלבד, בעוד שהצמדתו למדד (שאינה משקפת בהכרח את העלייה הריאלית בשכר) מביאה לסכום של 2,465 ₪. מכל מקום, חלף פרק זמן ארוך למדי מאז פסקי-הדין בעניין אשרף מוחמד איברהים ובעניין סיכסך, ועל החישוב כיום לבחון את הסיכוי הריאלי לגידול משמעותי בשכר הממוצע במשק הפלסטיני. 

 

23.              דומה כי בחודשים האחרונים מסתמנת מגמה חדשה בבית המשפט המחוזי בירושלים, המושפעת ככל הנראה מהתבדות התקווה לשינוי מהיר בהלך הרוחות באזור, ולשגשוג ולצמיחה שיביא בעקבותיו השלום המיוחל בתוך פרק זמן קצר. כך נקבע על ידי השופט מ' דרורי ת"א (י-ם) 1547/98 בני-עודה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(1) 9245, כי יש לאמוד את השכר הממוצע במשק הפלסטיני לכל תוחלת חייו של קטין בסכום של 2,000 ₪ לחודש. קביעה זו התבססה אף היא על סקירת הפסיקה העדכנית, כמו גם על תעודת עובד ציבור עדכנית, המעמידה את השכר הממוצע במשק הפלסטיני על 1,800 ₪. החישוב בתעודת עובד הציבור התבסס על נתונים לפיהם השכר הממוצע לעובדי שטחים העובדים בשטחי הרשות בלבד עומד על 1,380 ₪ לחודש, בעוד אלה העובדים בישראל זוכים לשכר ממוצע של 2,210 ₪. הנתון הסופי שהוצג הוא ממוצע של השניים. ספק הוא בעיני אם דרך חישוב זו נכונה היא, שהרי מניחה היא כי מחצית מכח העבודה הפלסטיני עובד בתחומי ישראל, נתון שהוא ללא ספק דמיוני למדי, ומתעלמת היא לחלוטין משיעור האבטלה הגבוה עד למאד במשק הפלסטיני (על פי הנתונים בפסק-דינו של השופט ענבר בעניין חזין עומד שיעור האבטלה על כ- 35%).

 

24.              השופטת מ' מזרחי אף היא החרתה החזיקה אחרי השופט דרורי, ואמדה את הגריעה מכושר ההשתכרות לאדם צעיר, שגילו בעת התאונה היה 15 שנים ובעת פסק-הדין 24 שנים, על בסיס שכר ממוצע במשק הפלסטיני, לכל תוחלת חיי העבודה, של 2,000 ₪ לחודש (ת"א (י-ם) 1399/98 ג'אסר טמיזה נ' מנורה, תק-מח 2006(3) 8388).

 

25.              כאמור, השכר הממוצע לעובדי שטחים המועסקים בשטחים בלבד עומד כיום על כ- 1,400 ₪ בלבד. אף מתוך שקלול של אלה המועסקים בישראל אין הוא עולה על 1,800 ₪. בנתון זה לא חלה תזוזה משמעותית בשנים האחרונות, ומעיון בנתונים אודות תעודות עובד הציבור הנזכרות בפסיקה נראה כי אף חלה ירידה מסויימת בשכרם של תושבי הרשות העובדים בתחומי הרשות בלבד. ההנחה כי במהלך 30 השנים הקרובות (ובמקרה דנא – 33 השנים הקרובות) יעמוד השכר הממוצע במשוקלל לכל התקופה כולה על 2,500 ₪ לחודש, מניחה לכאורה כי תחול עלייה של כ- 40% בשכר הממוצע בשטחי הרשות, ואף זאת לו הנחנו כי השכר הממוצע ה"נכון" הוא 1,800 ₪ לחודש (נתון, שכאמור, מבוסס הן על העובדים בישראל והן על ההנחה כי לא קיימת אבטלה במשק הפלסטיני). מאחר ומדובר בהגדלה של 40% בממוצע למשך למעלה משלושים שנה, הרי שבפועל מדובר בהגדלה בשיעור ניכר יותר בתוך פרק זמן זה (שהרי כשמדובר ב"ממוצע" לתקופה, בחלק מהתקופה אמור השכר להיות נמוך יותר מ- 2,500 ₪). בהשוואה לנתוני השכר בשטחי הרשות עצמה מדובר בעליה של כ- 90% בשכר הממוצע, ואף זאת "בממוצע", קרי – עליה בפועל של למעלה ממאה אחוז. זינוק מטאורי מעין זה אינו סביר. יש לזכור כי במשק "רגיל" לא מתחולל שינוי ריאלי ממשי בשכר הממוצע לאורך שנים, וההנחה כי בשטחי הרשות יחול שינוי ממשי מתבססת על ההשערה כי בחברה מתהווה עשויים לחול שינויים ניכרים, כמו גם על ההנחה כי שינויים אלה יביאו לדמיון בין המשק הפלסטיני למשק הישראלי, ולא לאלה המקיפים אותו.

 

26.              בשנים האחרונות לא חל שינוי לטובה בשכר הממוצע בשטחים, והתנודות הפוליטיות הנוכחיות לא מנבאות שיפור בטווח הקצר. מכאן כי יש להניח כי במהלך חמש השנים הקרובות לא יחול שינוי כלשהו בשכר הממוצע בשטחים. אף בהנחה כי במהלך כל עשר שנים לאחר מכן תחול עליה ריאלית של 10% בשכר הממוצע, הרי שמשמעותו של דבר תהיה כי השכר הממוצע של תושבי הרשות (העובדים בשטחי הרשות והעובדים בישראל גם יחד) לאורך תקופה של 30 שנים יעמוד על 2,040 ₪ לכל התקופה (החישוב בוצע על פי מקדמי ההיוון המתאימים לכל אחת מהתקופות, תוך הוספת 10% מצטברים לכל תקופה ותקופה). חישוב ללא העובדים בישראל יסתכם בשכר ממוצע, לאורך התקופה כולה, של 1,590 ₪ במעוגל.

 

27.              משכך הם פני הדברים, ומאחר והמנוח היה מבוגר משני התובעים שעניינם נדון בפני השופט דרור והשופטת מזרחי, כמו גם מהנפגע נשוא קביעותי בעניין אבו סמרה, ולנוכח הסקירה דלעיל והתחזיות הריאליות בנוגע להתפתחות השכר הממוצע במשק הפלסטיני, נראה כי קביעת בסיס השכר הממוצע לשלושים השנים הקרובות על סכום של 2,000 ₪ מהווה תחשיב ריאלי ביותר, ואולי אף כזה המיטיב עם חלק ניכר מתושבי הרשות. כאמור, חישוב זה מניח לכאורה כי כמחצית מתושבי הרשות מתפרנסים בישראל, וכי לא קיימת כל אבטלה בתחומי הרשות.

 

28.              לפיכך אאמוד את הפסדי התמיכה בעבר על בסיס הכנסה של 1,700 ₪ בממוצע לכל התקופה ממועד פטירת המנוח ועד היום. בסיס זה משקלל הן את העובדה כי המנוח לא עבד בתחום מדינת ישראל, הן את הטענה כי עבד עם קבלנים ישראלים, והן את שערוך הסכום להיום. ההפסדים לעתיד יבוססו על שכר של 2,000 ₪ לחודש, כמשקף את השכר הממוצע במשק הפלסטיני אותו היה צפוי המנוח להשתכר במהלך תוחלת חייו. החישוב יבוצע עד לגיל 65, שהרי אין בסיס להנחה כי גיל הפרישה בשטחי הרשות זהה לזה שבישראל. עבור כל אחד מהקטינים יחושב הפסד התמיכה עד לגיל 18, שהרי אין להניח כי ישרתו בצה"ל עם הגיעם לבגרות. לצורך העניין הנחתי כי אף שרבים מתושבי הרשות יוצאים לשוק העבודה לפני הגיעם לגיל 18, הרי שסמוכים הם על שולחן הוריהם עד הגיעם לבגרות.

 

חישוב הפיצוי

29.              סיכומי הצדדים קיצרו עד מאד בדיון בדרך בה יחושב הפיצוי. התובעים ביצעו החישוב על פי שיטת הידות תוך הוספת ידת חסכון, והציעו כי התלויים יקבלו את חלקם על פי חישוב זה בעוד ידת החיסכון תחולק בין היורשים. לא באה דרישה לכל ראש נזק נוסף, למעט הנזק הלא ממוני לעזבון. בסיכומיהם לא שבו התובעים עוד על הטענה כי הורי המנוח נכללו בתלוייו, כעולה מהחישוב שבוצע על ידם, שכלל את האלמנה, הילדים, ידת הבית וידת החסכון בלבד. מכל מקום, על פי חישוב התובעים יזכה כל אחד מהתלויים לחלק קטן מזה שהיה זוכה בו לו בוצע החישוב על פי שיטת הידות הרגילה, שהרי חלקו "נאכל" על ידי ידת החסכון. מאחר ותביעת התלויים ותביעת העזבון הן תביעות נפרדות, לא כך היה על החישוב להתבצע.

 

30.              הנתבעת 1 הציעה חישוב על פי שיטת הידות ה"קלאסית", אלא שהחישוב בוצע עד לגיל 60 בלבד. אף כי יש להניח שגיל הפרישה בשטחי הרשות מוקדם מזה הנהוג בישראל, אין מקום לסטייה ניכרת מעין זו. הנתבעות טענו שתיהן כי מאחר ובכתב התביעה המתוקן כל שנטען הוא כי ההורים הם תלוייו של המנוח, ולא נטען במפורש לתחולת הילכת "השנים האבודות", אין מקום לפצות את התובעים בגין נזקיהם בתקופה זו. לטענה אחרונה זו אין לשעות. אומנם לא נעשה תיקון פורמאלי בכתבי הטענות, אולם תחשיבי הנזק, כמו גם הצעת בית המשפט, התבססו כולם על ההנחה כי התובעים זכאים לפיצוי בגין השנים האבודות. אף אם בפועל לא נעשה התיקון, הרי שאין כל מניעה לעשותו בשלב זה של הדיון, מה גם שנראה כי מחדל זה תוקן בדרך של התנהגות אגב ניהול ההתדיינות, או מכוח השתק.

 

31.              לדברים אלה יש להוסיף את ההלכה הידועה לפיה "בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט היושב לדין ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות, אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת, או מתוך צורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת" (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, דינים עליון עג 119 והאסמכתאות המרובות המאוזכרות שם; והשוו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה) 353; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 70, 145). כלל זה מופעל שעה שהצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש (ע"א 624/69 פילוסוף נ' דוידזון ואח', פ"ד כד(2) 378, 383); מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שהתבקש (רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372); וכל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו ואין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת (ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934, 950). תנאים אלה התקיימו כולם במקרה דנא.

 

32.              על פי צו הירושה של בית הדין השרעי שצורף לכתב התביעה חולק העזבון ל- 120 מניות. כל אחד מהוריו של המנוח זכה ל- 20 מניות; האלמנה זכתה ל- 15 מניות, כל אחד מהבנים זכה ל- 26 מניות והבת זכתה ל- 13 מניות. 

 

33.              שעה שבפני בית המשפט עומדים תלויים ועזבון, שומה עליו לחשב את הפיצוי לו זכאי כל אחד מהשניים, ובמקרים המתאימים יזכו הניזוקים ב"גבוה מבין השניים" (ראו בהרחבה בע"א 4431/05 המגן נ' אורנית צרור, תק-על 2006(3) 2260; יוער כי במקרה דנא לא מתעוררות שאלות נוספות שנדונו באותה הלכה, מאחר ולא נתבע אלא הפסד התמיכה). מתביעת העזבון יש לנכות את התמיכה לה זכאים התלויים (ישראל גלעד "בעקבות פסק-דין עיזבון אטינגר - לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי 'השנים האבודות'" עלי משפט ד (תשס"ה) 47, 62, 64; וראו בהרחבה בעניין צרור הנ"ל). הבסיס העיוני לקביעה זו, כפי שהובהר בע"א 295/81 עיזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533, 563-566, נעוץ בקביעה לפיה הנטל לפיצוי התלויים עובר למזיק, ולניזוק (ומיילא לעיזבון הבא בנעליו) צומחת "טובת הנאה" בדמות "פטור" מהצורך לתמוך בתלויים.

 

34.              עם זאת, עד שנבוא לדון בדרך החישוב, היה מקום לבחון האם קיים בסיס עיוני להנחה לפיה תוחל הילכת השנים האבודות ביחס לתושבי השטחים. מאחר ועניין זה לא נדון בסיכומי הצדדים, איני מוצא לנכון להכריע בו. עם זאת אומר כי ההנחה העומדת בבסיס חישוב הפיצוי בשנים האבודות, היא ההנחה לפיה כל אדם בישראל צובר חסכונות במהלך השנים, זכתה לביקורת בספרות (ראו דניאל מור "הילכת אטינגר – אנטומיה של פסק-דין שנוי במחלוקת" עלי משפט ד (תשס"ה) 101, 135). ההנחה כי חזקה דומה חלה גם בשטחים, מקום בו המצוקה הכלכלית היא מן המפורסמות שאינן זקוקות לראייה, קשה עד למאד בעיני. מכל מקום, מאחר ולעניין זה לא טענו הצדדים (הנתבעות הניחו כמובן מאליו כי טענותיהן בעניין הרחבת החזית יתקבלו), אין מקום לקבוע בו מסמרות.

 

35.              מאידך, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לא הוכח שהמנוח חסך סכום כלשהו. בעדות אחיו לא סגי לעניין זה, שעה שלא הוצגה כל ראייה שהיא לפיה נחסך סכום כלשהו במהלך שנות עבודתו. מאחר והקביעות לפיהן יש להניח כי קיימת ידת חסכון מושתתות על הנחות ממוצעות ו"שיעור זה עשוי להשתנות בהתקיים, במקרה מסויים, נסיבות ספציפיות המצדיקות זאת" (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 199, בפיסקה 10 לפסק-הדין). בענייננו הוכחו נסיבות המצדיקות סטייה מאמות המידה שנקבעו בעניין פינץ. במקרה דנא לא הוכח כי המנוח חסך, וזאת לאחר קרוב לחמש עשרה שנות עבודה (המנוח יצא לעבוד לאחר תשע שנות לימוד). בהתחשב בעובדה זו, כמו גם לנוכח המצב הכלכלי בשטחי הרשות, נראה כי יש לקבוע שתביעת העזבון בגין החסכון בשנים האבודות היא, לכל היותר, בסכום צנוע ביותר, ויתכן כי אף אינה קיימת כלל. לאחר ניכוי תביעת התלויים לא נותר ממנה מאום. מסקנה זו נותרת בעינה גם בזוכרנו כי תביעת העזבון כוללת את הנזק הלא ממוני (עניינו של הדיון בהילכת צרור, בנוגע לניכוי תמיכה מתמיכה, כמו גם הדיון בשאלה אילו רכיבים נוספים ניתן לנכות ומאיזה פיצוי, לא הועלו כלל בסיכומי התובעים, ושאלות אלה לא ידונו).

 

סוף דבר

36.              לנוכח כל האמור לעיל אני קובע כי כל אחד מהתלויים זכאי לפיצוי על פי שיטת הידות ה"קלאסית", כאשר הקטינים זכאים להפסדי תמיכה עד לגיל 18, ורעיתו של המנוח זכאית להפסדי תמיכה עד לגיל 65. מיום פטירתו של המנוח ועד היום יועמד שכרו על 1,700 ₪ לחודש, כשלסכום שיתקבל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. מהיום ולעתיד יבוסס החישוב על בסיס שכר של 2,000 ₪. על פי חישוב במשערכת מסתכם הפיצוי לאלמנה (כולל ידת הבית) בסכום של 247,220 ₪; לאסיל בסכום של 35,990 ₪; ליזן בסכום של 42,536 ₪; וליזיד בסכום של 50,268 ₪. כמו כן זכאים התלויים להוצאות הקבורה, בסכום של 6,000 ₪. סכום זה ישולם על פי החלק היחסי בתלות. תביעת העיזבון נדחית.

 

37.              הנתבעת 2 תשלם לתובעים את הסכומים דלעיל. לסכום יתוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ וכן הוצאות המשפט של התובעים.

 

38.              התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית. הנתבעת 2 תישא בהוצאות המשפט של הנתבעת 1 בסכום של 8,500 ₪ וכן בשכ"ט עורכי-דינה בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

 

 

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

 

ניתן היום, ה' בתשרי תשס"ז (27 בספטמבר 2006), בהעדר הצדדים.

 

                                                                                                       __________________

                                                                                           רם וינוגרד, שופט