בתי המשפט

1

 

א  003108/99

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

 

12/09/2006

 

כב' השופטת ברון צפורה

לפני:

 

 

 

 

ד"ר נחמן וילנסקי

ע"י ב"כ עוה"ד אהוד שטיין ואח'

בעניין:

התובע

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

1. Metallurgique de Gerzat S.A

ע"י ב"כ עוה"ד משה לשם ואח'

2.  Spirotechnique S.A

ע"י ב"כ עוה"ד נשיץ', ברנדס ושות'

3 . מוריס גרינברג בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד בועז רווה ואח'

 

נתבעות

 

 

 

 

 

פסק-דין

א. מבוא:

בפני תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע כתוצאה מהתפוצצות מיכל צלילה מאלומיניום, בנפח של 6.8 ליטר, שעה שערך הכנות לקראת צלילה.

 

על-פי הנטען, הנתבעות, אשר ידעו על הסיכון הטמון במיכלי הצלילה מסוג זה נשוא התובענה, לא עשו דבר, או לא עשו די, להפסיק את השימוש במיכלי הצלילה האמורים, למרות שניתן היה, ללא קושי, לאתר את המשתמשים בכל המיכלים ולהביא להחלפת המיכלים ולפיכך אחראיות לנזקיו של התובע ולפיצויו.

 

יצויין, כי מיכל הצלילה נשוא התובענה, אשר נשמר בידי מי מהנתבעות, נעלם לאחר הגשת התובענה.     

 

ב. הצדדים לתובענה:

התובע, ד"ר נחמן וילנסקי (להלן: "וילנסקי"), יליד 1935, הינו רופא במקצועו וצוללן חובב מאז שנות ה- 50. בין השנים 1974-2000 שימש וילנסקי בתפקיד מנהל בית החולים הסיעודי שקומי ליכטנשטדטטר במרכז הרפואי "רעות" בתל-אביב.

הנתבעת 1, Metallurgique de Gerzat S.A (להלן: "גרזט"), הינה חברה המאוגדת כדין בצרפת, אשר עוסקת, בין היתר, בייצור מיכלים שונים לצלילה, בהם מיכל הצלילה נשוא התובענה.

 

הנתבעת 2, Spirotechnique S.A (להלן: "ספירוטכניק"), הינה חברה המאוגדת כדין בצרפת, אשר עוסקת בשיווק ובהפצה של ציוד צלילה מתוצרת גרזט.

 

הנתבעת 3, מוריס גרינברג בע"מ (להלן: "מוריס גרינברג"), הינה חברה המאוגדת כדין בישראל, אשר עוסקת בייבוא, שיווק ומכירה של ציוד צלילה לחנויות ולמועדוני צלילה ואשר נטען לגביה כי ייבאה לישראל את מיכל הצלילה נשוא התובענה.

 

ג. רקע עובדתי:

אירוע הפיצוץ:

בשעות הערב ביום 27.9.96 נטל וילנסקי זוג מיכלי צלילה ממחסן ביתו, במטרה להעמיסם על רכבו לקראת צלילה המיועדת למחרת היום. בדרכו אל הרכב, התפוצץ אחד מהמיכלים שהחזיק וילנסקי בידו.

 

המדובר במיכל אלומיניום מסוג 5 AG בנפח של 6.8 ליטר, נושא מס' יצרן 26469, אשר הוכנס לשירות ביום 15.5.70. לגרסת וילנסקי, המיכל נרכש בשנת 1985 מחנות "ספורט ישראל", אשר אינה צד לתובענה.

 

וילנסקי הובהל לבית חולים בלינסון במצב קשה ביותר, עקב ריסוק גפיים ופציעת הדף נרחבת. במהלך אשפוזו של וילנסקי בוצעה קטיעה דחופה של הגפה השמאלית מעל הברך והשברים בגפה הימנית קובעו זמנית. בהמשך נותח וילנסקי עוד מספר רב של פעמים, בין השאר לצורך תיקון הקיבועים.

 

כתב התביעה והליכים שהתנהלו בגינו:

ביום 15.12.99 הוגשה התובענה שבכותרת, בהתבסס על שתי עילות; עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין")נ וחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם- 1980. העילה השניה, מכוח החוק, נמחקה מכתב התביעה בהתאם להחלטת כב' השופטת גרסטל (בש"א 8799/02 מיום 13.3.03).

 

בד בבד עם הגשת התובענה הוגשה בקשה להיתר המצאת כתב התביעה אל מחוץ לתחום המדינה, אל גרזט וספירוטכניק (בש"א 5193/00). הבקשה האמורה הביאה להשתלשלות דיונית ענפה שהתנהלה בערכאות שונות במשך שנים מספר;  

 

ביום 28.2.00 ניתנה החלטה על-ידי כב' השופטת ברוש (בתפקידה כרשמת), לפיה ניתן ההיתר המבוקש, זאת בתבסס על תקנות 500(5), 500(7), ו- 500(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). גרזט הגישה בקשה לביטול היתר ההמצאה, אשר נדחתה על-ידי כב' השופטת שיצר, בתפקידה כרשמת (בש"א 27038/00 מיום 20.1.02). ערעורה של גרזט על החלטת כב' השופטת שיצר נדחה על-ידי כב' השופטת גרסטל (ע"א 1471/02 מיום 16.2.03). גרזט לא אמרה נואש והגישה בקשת רשות ערעור (רע"א 2752/03) על פסק הדין של כב' הש' גרסטל וביום 7.7.03 קיבל כב' השופט ריבלין את בקשת רשות הערעור, דן בה כבערעור, קיבל את הערעור וביטל את החלטת כב' השופטת גרסטל ואת צו ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט.ב

 

ביום 17.8.03 הגיש וילנסקי בקשה מחודשת להיתר המצאה מחוץ לתחום אל גרזט, זאת לאור העובדה שמוריס גרינברג שבה ונרשמה כחברה פעילה (בש"א 15962/03), אותה קיבלתי ביום 18.9.03.ו ביום 11.12.03 הגישה גרזט בקשה לביטול היתר ההמצאה מחוץ לתחום, אשר נדחתה על-ידי ביום 4.1.04 (בש"א 21651/03). ביום 11.3.04 החלטתי לבטל את היתר ההמצאה, לאחר שהתקבלה תשובתה של  גרזט לבקשה. בקשת רשות ערעור שהגיש וילנסקי על החלטתי התקבלה ביום 23.8.04 ובית המשפט העליון החזיר על כנה את ההמצאה מחוץ לתחום השיפוט, זאת בהתבסס על תקנה 500 (10) לתקנות (רע"א 3872/04).

 

סקירת השתלשלות העניינים בכל הנוגע להיתר ההמצאה, יש בה כדי לדחות את טענות גרזט וספירוטכניק בסיכומיהן, באשר לסמכותו של בית משפט זה לדון בעניינן.

 

ד. טענות הצדדים:

לטענת וילנסקי, פיצוץ המיכל נשוא התובענה, העשוי מנתך אלומיניום 5 AG מתוצרת גרזט, נגרם עקב ליקויים מהותיים בהיבטים של ייצור המיכלים מחומר עם רגישות יתר לאווירת מי ים ותיכון לא בטיחותי. לטענתו, כבר בשנת 1978 זוהו הליקויים האמורים על-ידי גרזט ולמרות זאת אף אחת מהנתבעות לא עשתה דבר, או לא עשתה די, להפסיק את השימוש במיכלי הצלילה האמורים, למרות שניתן היה, ללא קושי, לאתר את המשתמשים בכל המיכלים ולגרום להחלפת המיכלים.

 

לטענתה של גרזט, היא ביצעה ומבצעת בדיקות איכות שגרתיות למיכלים מתוצרתה. בבדיקות התגלה, כי אורך החיים המקסימלי למיכלי צלילה מנתך אלומיניום 5 AG הינו 10 שנים. לאור הבדיקות שבוצעו, הוציאה גרזט, כבר בשנת 1978, הוראה מפורשת האוסרת לעשות כל שימוש במיכלים אלו לאחר חלוף 10 שנים מתאריך הייצור. גרזט הפיצה את ההוראות באמצעות ספירוטכניק לקהל הלקוחות שרכשו את המיכלים הנ"ל, לרבות ללקוחותיה המפיצים את המיכלים במדינות שונות, בהן ישראל. ההוראה הופצה במשך מספר שנים ובמקביל פעלה גרזט לאיסוף המיכלים האמורים ולהוצאתם מהשוק. לטענתה, היא פעלה כיצרן זהיר, אחראי ומקצועי. לאור הפרסום הנרחב, היו בעלי החנויות, המשווקים והמשתמשים מודעים להוראה הנ"ל ובמיוחד וילנסקי, אשר אף כיהן כחבר הנהלת התאחדות הצלילה בישראל, עובר לתאונה. אם חרף אותן אזהרות ופרסומים, המשיך וילנסקי להשתמש במיכלים האמורים, הרי שנטל על עצמו סיכון מרצון ובכך ניתק את הקשר הסיבתי בין גרזט ומעשיה, או מחדליה, הנטענים, לבין התרחשות האירוע נשוא התובענה.

 

גרזט מכחישה את תיאור היווצרות הסדק במיכל ואת התפתחותה של של קורוזית מאמצים, כמו גם את הטענה בדבר תיכון לקוי של המיכל.

 

לטענתה, כלל לא הוכח כי מיכל הצלילה נשוא התובענה עבר בדיקות תקופתיות כנדרש.

 

לטענתה של ספירוטכניק, אין היא מפיצה את המיכלים מתוצרתה של גרזט בישראל, אלא רק מוכרת אותם כצינור הפצה למפיץ הישראלי, אשר משווק אותם בישראל. לטענתה, סוג המיכל נשוא התובענה לא היה מיכל שנמכר לשוק האזרחי בכלל, כי אם מיכל שנמכר לגופים צבאיים (בהם חיל הים הישראלי). לטענתה, הכשלים שנתגלו במיכלי הצלילה מנתך אלומיניום 5 AG נבדקו ותועדו כראוי על-ידי גרזט והיא הורתה לספירוטכניק ליידע את קהל הלקוחות, כי יש להפסיק את השימוש במיכלי הצלילה האמורים. בהמשך ניתנו גם הוראות על החזרת מוצרים בתמורה לזיכוי. פעילות זו אכן בוצעה באופן מיידי בשווקים בהם הפיצה את מיכלי הצלילה האמורים ובכלל זה ישראל. הכשל האפשרי של אותם מיכלים היה ידוע היטב למדינת ישראל החל משנת 1982. משפעלה ספירוטכניק כמפורט לעיל ועשתה כל שניתן על מנת להוציא את המיכלים האמורים מהשוק, בהתאם להוראות גרזט, ברי כי אין קשר בינה לבין מציאת המיכלים בשוק הישראלי האזרחי. אם חרף אותן אזהרות ופרסומים, המשיך וילנסקי להשתמש במיכלים האמורים, הרי שנהג תוך אשם תורם והביא על עצמו את אירוע התאונה. 

 

ספירוטכניק מכיחשה, אף היא, את תיאור היווצרות הסדק במיכל ואת התפתחותה של של קורוזית מאמצים, כמו גם את הטענה בדבר תיכון לקוי של המיכל.

 

לטענתה, כלל לא הוכח כי מיכל הצלילה נשוא התובענה עבר בדיקות תקופתיות כנדרש.

 

מוריס גרינברג מכיחשה כי ייבאה ו/או מכרה את מיכל הצלילה נשוא התובענה ו/או כל מיכלי צלילה מסוגו. לטענתה, היא אכן ייבאה מיכלי צלילה מתוצרת גרזט באמצעות ספירוטכניק עד לשנות ה-80, אך לא את מיכלי הצלילה מסוג זה נשוא התובענה, אלא מיכלי צלילה העשויים פלדה ומעט מיכלי צלילה עשויים אלומיניום בנפח של 10.5 ליטר. לטענתה, בשנת 1978 הודיעה ספירוטכניק, כי קיים פגם בייצור מיכלי האלומיניום בנפח של 10.5 ליטר, אשר שונים מהמיכל נשוא התובענהה. לטענתה, היא הודיעה לכל לקוחותיה על הפגם האמור, אך מכיון והמיכל נשוא התובענה אינו ממין אלו ומכיוון ווילנסקי כלל לא היה לקוח שלה, לא היה עליה כל חובה להודיע לתובע על כך.   

 

פסק-דין זה ניתן לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, לרבות סיכומי תשובה.

   

ה. דיון והכרעה:

שאלת האחריות:

יסודותיה של עוולת הרשלנות:

יסודותיה של עוולת הרשלנות הינם חובת זהירות כלפי הניזוק, הפרת החובה וקשר סיבתי בין ההפרה לנזק (ראה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, להלן: "עניין ועקנין", בעמ' 122 ).ב

 

תנאי ראשון לאחריות על-פי עוולת הרשלנות הוא שהמזיק חב חובת זהירות – מושגית וקונקרטית – לניזוק, הנקבעת לפי מבחן הצפיות שבסעיף 36 לפקודת הנזיקין. הכלל הוא שבמקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1) 113).

 

חובת הזהירות המושגית של יצרן כלפי צרכניו גובשה בפסק-הדין האנגלי של הלורד אטקין בתיקM`ALLISTER (OR DONOGHUE) V. STEVENSON [1932] A.C. 562, 599 והיא נקלטה גם במשפטנו (ראה ע"א 557/77 מנחם שפס נ' "פרימה" פריזנר ושות' בע"מ, פ"מ לב(3) 119, ע"א 487/66, 500/66 שמשון חברה לצמיגים ולגומי בע"מ; חברת אכטמן להנדסה בע"מ נ' יהודה מרדכי, ואח', פ"ד כא(1) 590; ע"א 608/87 נחושתן מעליות בע"מ נ' ד"ר שושני ואח', לא פורסם- ניתן ביום 24.11.92).

 

היצרן נדרש לנהוג בזהירות סבירה שלא להוציא לשוק מוצר פגום כשהפגם שבו עלול לסכן את בריאותו או את רכושו של המשתמש.

 

איני מקבלת את הטענה, כי מאחר וגרזט עוסקת אך ורק בייצור מיכלי צלילה בגבולות צרפת ולא בשיווקם, היא אינה אחראית כלפי ציבור הצרכנים של מוצריה מחוץ לגבולות צרפת. טענה זו אינה מתיישבת עם התמורות שחלו בתחומי המסחר הבינלאומי ועם מדיניות משפטית ראויה. 

 

גרזט מייצרת מיכלי צלילה, אשר משווקים בכלל העולם. גרזט צריכה לצפות, כי במידה ותייצר מוצר פגום, הוא עלול להגיע לידי צרכנים הנמצאים מעבר לגבולות צרפת. על גרזט לנקוט אמצעי זהירות ולמזער את הסיכון אשר היא יוצרת בכל מקום אליו הופצו מיכלים פגומים מתוצרתה. 

 

חובה דומה חלה גם על המשווק.

 

חובת זהירות קונקרטית קיימת אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק למי שניזוק בפועל.

 

לפיכך, עיקר הדיון במקרה דנן יתרכז בקיומה של חובת זהירות קונקרטית והפרתה.

 

התביעה כנגד מוריס גרינברג:

לאחר שהסתיים שלב הבאת הראיות הסתבר, כי הטענה העובדתית היחידה שהעלה וילנסקי כלפי מוריס גרינברג בכתב התביעה- היא הטענה כי האחרונה יבאה ו/או מכרה את מיכל האויר נשוא התובענה- לא הוכחה כדבעי.

 

לא מצאתי כל ראיה שיש בה כדי ליצור זיקה בין המיכל נשוא התובענה לבין מוריס גרינברג.

 

כל שהוכח במהלך המשפט הוא, כי עד לשנת 1980 מוריס גרינברג ייבאה ציוד צלילה מתוצרת גרזט לישראל באמצעות ספירוטכניק ואולם המדובר בעיקר במיכלי פלדה ובמספר מצומצם של מיכלי אלומיניום בנפח של 10.8 ליטר, שנת ייצור 1973. 

 

לא נטען- וממילא גם לא הוכח- כי מוריס גרינברג קיבלה הודעה מגרזט ו/או מספירוטכניק באשר לאי תקינותם של מיכלים מסוג זה הנדון בתובענה.

 

לפיכך, אין בתובענה שבכותרת כל עילה המוכרת בדין, שיש בה כדי לבסס את אחריותה של מוריס גרינברג בענייננו ואני דוחה את התובענה שבכותרת, ככל שהיא נוגעת למוריס גרינברג.

 

מכאן ואילך יוקדש הדיון לאחריותן של גרזט וספירוטכניק בלבד, אשר יכונו להלן, ביחד: "הנתבעות".

 

נסיבות קרות האירוע:

נטל ההוכחה- נזק ראייתי:

אין מחלוקת, כי המיכל נשוא התובענה הועבר לידי הנתבעות לאחר הגשת התובענה. אין גם מחלוקת, כי המיכל אבד , שעה שהיה בחזקתן.

 

הלכה היא, כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע- כלומר, פוגע ביכולתו של וילנסקי להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו- עשוי בית-המשפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי נכונה (ראה ע"א 361/00 עאזם ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, בעמ' 330-327; ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור, פ"ד נח(5) 54, בעמ' 65-64; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, בעמ' 551‑552; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117בעמ' 126-125).

 

הלכה זו, המבוססת בעיקרה על שיקולי צדק ועל הצורך החברתי בהרתעת נתבעים פוטנציאליים מפני איבוד ראיות, מבטאת את הפן הראייתי-דיוני של דוקטרינת הנזק הראייתי.

 

ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה אפוא הקמת חזקה עובדתית, כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגירסת התובע בנוגע לטענה העובדתית השנויה במחלוקת. אף שחזקה זו ניתנת לכאורה לסתירה, הרי שמטבע הדברים- ובדומה לחזקות אחרות המופעלות בסופו של המשפט- נזקקים לה רק כאשר ידוע שאין בנמצא ראיות רלוונטיות אחרות, דהיינו- כשבאשר לטענה העובדתית שהראיות החסרות נדרשו לתובע להוכחתה מתקיים בין הצדדים "תיקו ראייתי". במצב דברים זה נמצא הנתבע לוקה בחסר ראייתי לסתירת החזקה. ומכאן שהקמת החזקה מכריעה למעשה את המחלוקת העובדתית.

 

נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי דוקטרינת הנזק הראייתי- בפן הראייתי-דיוני שלה- חלה בענייננו;

 

כאמור, לטענת וילנסקי, פיצוץ המיכל נשוא התובענה, נגרם עקב ליקויים מהותיים בהיבטים של ייצור המיכלים מחומר עם רגישות יתר לאווירת מי ים ותיכון לא בטיחותי. לטענתו, הוא עשה כל שביכולתו כדי לשמור על תקינות מיכלי הצלילה שלו בכלל ומיכל הצלילה נשוא התובענה בפרט. 

 

אבדן מיכל הצלילה נשוא התובענה מהווה נזק ראייתי חמור, המתבטא בגריעת יכולתו של וילנסקי לבסס את גרסתו כאמור.

 

זאת ועוד, אבדן המיכל אף גורע מיכולתו של וילנסקי להתמודד עם טענות ההגנה שהעלו מי מהנתבעות במהלך המשפט, בהן טענת "שימוש לא נכון". 

חוות דעתו של פרופ' רומן מטעם וילנסקי:

פרופר רומן מהמכון לחקר ולייעוץ טכנולוגי משפטי בע"מ, בעל ניסיון של למעלה מ-25 שנה בחקר כישלונות במערכות ורכיבים ובמיכלי צלילה בפרט, בדק את המיכל נשוא התובענה והחווה את דעתו באשר לגורמי הכשל.

 

בחוות דעתו מיום 30.7.99 מתאר פרופ' רומן את מיכל הצלילה כמיכל אלומיניום מסוג 5 AG בנפח של 6.8 ליטר, נושא מס' יצרן 26469, אשר הוכנס לשירות ביום 15.5.70 ואשר עבר בדיקות לחץ תקופתיות, האחרונה שבהם בחודש מאי 1993.

 

בהמשך, פרופ' רומן מתאר את מיכל הצלילה במצבו לאחר הפיצוץ, תוך תיאור הבדיקות שערך במיכל.

 

בפרק הדיון כותב פרופ' רומן, כי ממצאי הבדיקות של המיכל דומים עד מאד לממצאים שאובחנו על ידו (ועל-ידי חוקרים אחרים) בחקירת התפוצצות מיכלים נוספים מאותו הסוג, אף הם מתוצרת חברת גרזט. פרופ' רומן מציין, כי חקר אותם מיכלים, העשויים מאלומיניום מסוג 5 AG בגדלים ובנפחים שונים, העלה, כי אותם מיכלים התפוצצו עקב ליקויים מהותיים בהיבטים של ייצור המיכלים מחומר עם רגישות יתר לאווירת מי ים ותיכון (design) לא בטיחותי.

 

פרופ' רומן מציין, כי בכל המקרים שבדק, הכשל נגרם על-ידי התפתחות סדק אורכי (מחלקו החיצוני של המיכל כלפי פנים) במנגנון יציב של קורוזית מאמצים, עקב חשיפת חומר המיכל למי ים. פרופ' רומן מוסיף, כי יצר קשר עם חוקרים באוסטרליה ובניו זילנד, אשר חקרו התפוצצות מיכלים דומים מתוצרת גרזט ואשר הגיעו למסקנות דומות. אותם חוקרים העבירו לידו התכתבות שקימו עם גרזט, ממנה עולה, כי גם מומחי גרזט הגיעו לאותן מסקנות ולפיכך כבר בשנת 1978 המליצו להפסיק את השימוש במיכלי צלילה מתוצרתה, אם מסומן עליהם כי הם עשויים מהנתך 5 AG, או 5283, או שלא מסומן עליהם הנתך ממנו הם עשויים.

 

בפרק המסקנות של חוות הדעת מסכם פרופ' רומן, כדלהלן:

"5.1 כשל המיכל אירע כאשר סדק אורכי, שמקורו בפני המיכל החיצוניים, גדל בצורה יציבה (ככל הנראה במנגנון של קורוזית מאמצים לאורך שנים) והגיע לגודל (עומק) קריטי לפני שפילח את עובי הדופן.

5.2 תכונות חומר המיכל (כפי שנבחר ויוצר ע"י חב' GERZAT) אפשרו פעילות קורוזיית מאמצים בתנאי עבודת המיכל שכללו מגע עם מי ים.

5.3 תיכון המיכל (כפי שתוכן ויוצר ע"י חב' GERZAT) לקוי בהיבט הבטיחותי בכך שגודל (עומק) הסדק הקריטי במיכל קטן מעובי הדופן. מסיבה זו ארע כשל קטסטרופי (פיצוץ) ולא כשל דליפה.

5.4 הבעייתיות (בהיבט הבטיחותי) של השימוש במיכלים ידועה לייצרן מזה 20 שנה. על הייצרן היה לדאוג ליידע ולהזהיר משתמשים כמו ד"ר וילנסקי בעוד מועד."

 

הנה כי כן, לדידו של פרופ' רומן שני גורמים עיקריים הביאו להתפוצצות המיכל; הראשון, סוג החומר שממנו יוצר המיכל, נתך אלומיניום מסוג 5 AG, שהינו חומר רגיש במגע עם מי ים. השני, תכנון לקוי של המיכל ובעיקר עובי הדופן, באופן שעומק הסדק הקריטי במיכל קטן מעובי הדופן ומסיבה זו התרחש פיצוץ, תחת דליפה בלבד.  

 

חקירתו הנגדית של פרופ' רומן הייתה ברורה, מסקנותיו לא נסתרו והתרשמתי מניסיונו וממקצועיותו. עדותו מהימנה עלי.

 

על אף שהמיכל נשוא התובענה נבדק על-ידי המומחה מאיר קנדל מטעם הנתבעות, לא הוגשה כל חוות דעת נגדית מטעמן (ראה פרוטוקול מיום 20.12.05 עמ' 312-309).

 

לאי הגשת חוות דעת מומחה מטעם הנתבעות יש משמעות ראייתית, באשר:

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימיה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועל נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה".

 

(ראה ספרו של יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד- 2203) בעמ' 1649 וההפניה שם לע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605).

 

הטענת כי המיכל לא תוחזק ונשמר כראוי:

לאור הנזק הראייתי שגרמו הנתבעות לתובע, נטל השכנוע, כי המיכל לא תוחזק ונשמר כראוי מוטל על הנתבעות ואולם, טענה זו נטענה על דרך הסתם, היא לא גובתה בראיות, לא כל שכן חוות דעת מקצועית, כנדרש.

דברים אלה יפים גם ביחס לטענה, כי התפוצצות המיכל הייתה צפויה לאור גילו של המיכל.

 

לא זו אף זו, טענות אלה אינן מתיישבות עם הראיות שבפני;

 

כך, מחוות דעתו של פרופ' רומן עולה כי המיכל, אשר נרכש בסמוך לשנת 1985, נבדק הן בשנת 1989 והן בשנת 1993 ונמצא תקין.

 

זאת ועוד, פרופ' רומן העיד, כי למיכל אין "גיל" וכי לא קיים איסור לפיו אין להשתמש במיכל מעל "גיל מסויים (ראה את חקירתו הנגדית מיום 8.12.05 עמ' 9, 40).

 

מטעם הנתבעות לא הובאה כל חוות-דעת מקצועית, שהיה בה כדי לסתור ממצאים אלו.

 

הטענה כי המיכל נשוא התובענה לא נועד לשימוש צוללנים:

במהלך המשפט טענה גרזט, כי המיכל נשוא התובענה לא נועד לשמש צוללנים, לאור הכיתוב ARS המופיע עליו, במקום הכיתוב APL. לטענתה, משמעות הכיתוב ARS הינהAppare Respiratoire Situature, שפירושו "מיועד לכוחות כיבוי אש" בעוד שמשמעות הכיתוב APL הינה Appare de Plonje, שפירושו "מיועד לצלילה".

 

מעבר לעובדה שטענה זו לא נטענה בכתב הגנתה של גרזט, המדובר בטענה אבסורדית מאין כמוה;

 

המדובר בראשי תיבות בשפה הצרפתית, שאינם בגדר ראשי תיבות מוכרים ומוסכמים בקרב ציבור הצוללנים (ראה, בהקשר זה, את עדותו של פרופ' רומן מיום 8.12.05 בעמ' 12; עדות וילנסקי מיום 14.12.05 בעמ' 99; עדותו של אהרון טל מטעם מוריס גרינברג מיום 18.12.05 בעמ' 207 ועדותו של אל"מ (במיל') יוסי פז מטעם ספירוטכניק מיום 20.12.05 בעמ' 249).

 

טענה זו גם אינה מתיישבת עם העובדה שמיכל הצלילה עבר בדיקות תקינות במשך השנים, ללא כל בעיה.

 

זאת ועוד, טענה זו גם אינה מתיישבת עם טענת הנתבעות, כי המיכל נשוא התובענה היה בשימושו של חיל הים הישראלי (ראה פרוטוקול מיום 8.12.05 עמ' 7, 20).

 

סיכום ביניים:

כשל בייצור מיכל הצלילה נשוא התובענה הוא שגרם להתפוצצותו. מאחר ואין מחלוקת, כי הנתבעות ידעו על הכשל האמור בטרם אירע הפיצוץ נשוא התובענה, יש לברר האם הנתבעות נקטו בכל הצעדים הדרושים למניעת השימוש במיכלי צלילה מהסוג הרלבנטי, או במילים אחרות שאלת התרשלותן של הנתבעות.

 

כאן יובהר, כי בהתאם להחלטת כב' השופטת גרסטל, התובענה שבפני מבוססת על עוולת הרשלנות ולא על חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם- 1980.  עיקרו של חוק זה הוא בהחמרת אחריותם של יצרנים למוצרים המיוצרים על-ידם. ההחמרה מתבטאת בהשתתת אחריות היצרן על קיום פגם במוצר, במקום על קיום רשלנות מצד היצרן, כפי שנדרש לפי פקודת הנזיקין.

 

עוד יובהר, כי לא נטענה בענייננו טענת התרשלות בייצור המוצר עצמו.

 

התרשלות:

קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית איננו סוף פסוק. כלל נקוט בידינו כי:

"מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק... חובתו של מזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה".

 

(ראה "עניין ועקנין", בעמ' 131).

 

יש לבחון, אפוא, אם גרזט וספירוטכניק נקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק;

 

מהראיות שהובאו בפני עולה, כי הנתבעות פעלו לאיסוף מיכלי אלומיניום בנפח של 10.5 ליטר וזאת במהלך שנת 1979.

 

באשר למיכלי אלומיניום בנפח של 6.8 ליטר, הרי שכל שהוכח הוא, כי במהלך שנת 1993 גרזט ידעה את ספירוטכניק בדבר האיסור שהוציאו הרשויות בצרפת ביחס למיכלים אלה.

 

הא ותו לא;  

 

מטעמה של גרזט העיד Romary Daval, מנהל האיכות שלה. דאבאל אישר בחקירתו הנגדית, כי גרזט ידעה עוד בסמוך לשנת 1978, כי מיכלי האלומיניום בנפח של 10.5 ליטר, המיוצרים על ידה, הינם מסוכנים לשימוש ועל כן גרזט ביצעה איסוף שלהם (ראה את חקירתו הנגדית מיום 18.12.05 עמ' 149-147).

 

בהמשך הודה דאבאל, כי החומר ממנו יוצרו מיכלי ה- 10.5 ליטר זהה לחומר ממנו יוצרו מיכלי ה- 6.8 ליטר ועל כן גם מיכלים אלה סובלים מאותה בעיה (שם, בעמ'  150, 156).

 

דאבאל אישר, כי בשנת 1985 חדלה גרזט מייצורם של מיכלי אלומיניום בנפח של 6.8 ליטר מטעמי בטיחות:

Q: Since 1985 no more of those 6.8 cylinders

A: no. no more 6.8 with 5283 alloy.

Q: O.k. And that was because of the safety factor?

A: Yes, that was because of two things: the safety factors and the alloys.

Q: The alloy was not suitable anymore.

A: Yes.``

(שם, עמ' 151-150).

 

דאבאל אישר גם, כי בשנת 1993 הוציא שר התעשיה וסחר החוץ של צרפת צו המורה לחדול מכל שימוש במיכלי אלומיניום העשויים מנתך 5 AG והנושאים את הסימון ARS או APL (שם, עמ' 164, 167-166 ,170).  

 

דאבאל הצהיר, אמנם, כי מיד לאחר הוצאת הצו בשנת 1993, גרזט הודיעה לספירוטכניק, שהמיכלים האמורים אסורים בשימוש וכי יש להפסיק את השימוש בהם מיד. עם זאת, בחקירתו הנגדית, דאבאל לא יכול היה להעיד על קיומו של מסמך כלשהו שהוציאה גרזט ואשר במסגרתו ניתנו לספירוטכניק (או לכל משווק ו/או מפיץ אחר) הנחיות באשר להתראות שיש ליתן ללקוחות ו/או הנחיות באשר לאיתור ואיסוף מיכלי ה- 6.8 ליטר (שם, עמ' 171-167).

 

ספירוטכניק אישרה, אמנם, כי גרזט ידעה אותה באשר לבעייתיות שבמיכלי ה- 6.8 ליטר ואולם לא הוגש מטעמה כל תצהיר באשר לפעולות שנקטה על מנת להודיע ללקוחותיה על הסיכון שבמיכלי ה- 6.8 ליטר, לא כל שכן על פעילות להוצאת אותם מיכלים מהשוק והחלפתם באחרים.

דאבאל הצהיר, כי בעקבות פניית גרזט, ספירוטכניק הפיצה חוזרים ללקוחותיה בכל העולם, במסגרתם הודיעה להם על איסור השימוש כתוצאה מהצו של 1993. דאבאל נשאל כיצד, אם בכלל, גרזט עקבה אחר פעילות ספירוטכניק, כדי לוודא שהיא אכן פועלת לאזהרת לקוחות וצרכנים והשיב, כדלהלן:

''Witness: What I know- and I put it in my affidavit- that Spirotechnique have issued     a document to its customers called `Important Notice` talking about this metter.

Q; Yes. That you have written, that is appendixs C to your affidavit.  Yes.  But that was not my question, Mr. Daval. My question is, has Gerzat followed up the distribution of those letters dated 1993 if at all? I don’t know. But what had Gerzat done?

A: What you call `follow up` id  for example we send a letter to our customer and what you say is follow up is what this customer did with his own customers?

Q: Yes.

A: No, I don’t know. I was not involved with that.

Q: If Im telling you that Gerzat had done nothing to follow up and check what their clients have done and how their clients have protected the end user then you would agree with me.

A: I would say that I don’t know what we have done on this subject.

Q: Mr. Daval.

A: I cannot tell you if we have done something or not.``

 

 (ההדגשות שלי-צ.ב)

 

(שם, עמ' 172-171).

 

כאמור, כל שהוצג בפני הוא מכתב שהוצא תחת הלוגו של ספירוטכניק, המופנה אל מפיציה של ספירוטכניק, אליו צורף מסמך נוסף, שכותרתו "Important Notice" (המסמכים צורפו כנספחים 3 ו-4 לתצהירו של דאבאל והוגשו וסומנו נ/1 ו-נ/2). במסגרת המכתב התבקשו המפיצים של ספירוטכניק להפיץ את המסמך הנלווה (המסמך נושא כותרת "Important Notice"), לפיו נאסר השימוש בחומר האלומיניום בייצור מיכלי צלילה על-ידי הרשויות בצרפת. כל שהוכח במהלך המשפט הוא, כי מכתב זה נשלח ליעד אחד באוסטרליה (ראה פרוטוקול מיום 18.12.05 עמ' 185-184 וכן את מוצג נ/14).

 

המדובר במסמך לא חתום, שלמעט אותו יעד אוסטרלי, כלל לא ברור אל מי הוא נשלח. דאבאל נחקר בעניין זה, כדלהלן:

``Q: You are saying in your affidavit.. "Gerzat advised Spirotechnique immediately following the 1993 degree". We haven`t seen this.

A: Well, what I`m reporting is appendix C of my affidavit saying that,

Q: .. You said "Gerzat advised Spirotechnique immediately".

A: I don`t found evidence. What I relied on those Spirotechnique documents in appendix C.

Q: O.k. So you don`t know about the "immediately" and now you say.. "subsequently Spirotechnique issued wordwide circulars". Who had written this "worldwide"? we don`t know about it, right?

A: It`s written to appendix D. and that`s it.

Q: All you know is appendix D.

A: What I know is,

Q: Let`s be honest Mr. Daval. Appendix D you see as `worldwide circulars` right? You know? This is an unsigned letter which you have made no effort to find out if it was even sent by an unregistered name, and you don’t know whom you sent it. Is it correct what I`m saying? You made no inquiries.

A: it is correct.``    

 

(שם,עמ' 184-183).

 

כאמור, לא הוגש מטעם ספירוטכניק כל תצהיר באשר לפעולות שנקטה על מנת להודיע ללקוחותיה על הסיכון שבמיכלי ה- 6.8 ליטר כאמור, לא כל שכן תצהיר המתייחס למסמך האמור.

 

מטבע הדברים, הימנעותה של ספירטכניק מלהביא ראיות לפעולות שנקטה מחזקת את גרסת וילנסקי.

 

גם עדותו של עודד גרינברג, בעליה ומנהלה של  מוריס גרינברג, מתיישבת עם טענות וילנסקי;

 

ודוק, גרינברג העיד, כי יחסי העבודה של מוריס גרינברג עם ספירוטכניק נקטעו עקב סכסוך שנבע מסירובה של של ספירוטכניק להשתתף בעלויות איסוף, החזרת והחלפת מיכלי ה- 10.5 ליטר (ראה את חקירתו מיום 20.12.05 עמ' 285, 303-302, 306-305).

 

גרינברג אישר, כי גרזט וספירוטכניק מעולם לא פנו אליו בקשר עם מיכלי צלילה בנפח 6.8 ליטר, אלא רק בנוגע למיכלי ה- 10.5 ליטר, שנת ייצור 1973:

"עו"ד שטיין: כל מה שאתה השבת לגבי השנים 79, 80, 81, 82 ועד סוף הקריירה שלכם בבלוני צלילה התייחס אך ורק ל-10.5 ליטר אלומיניום 5 AG. נכון?

ת. כן. זה מה שנשאלתי. כן.

ש. הוא אומר שהוא שאל משהו אחר, אבל אתה ענית על 10.5 ליטר.

ת. 10.5 ליטר.

ש. בסדר, הבנתי. תודה. עכשיו תראה, אתה קיבלת במשך כל השנים האלה שאתה היית פעיל בעניין הציוד הימי איזה שהיא פניה מז'רזט (צ.ל: גרזט-צ.ב) או מספירוטכניק לגבי בלונים של 6.8 ליטר?

ת. כלל לא.

ש. לא? אף פעם לא?

ת. לא. אף פעם לא.

ש. אוקיי. עכשיו, כל מה שדובר וכולם ידעו לפי מה שאתה אומר באספות הצלילה ובועד מתייחס לבלונים של 10.5 ליטר.

ת. מתוצרת ספירוטכניק סופית.

ש. עכשיו תראה,

ת. רק שניה, עוד שניה אחת. זה מתייחס לשנים, לשנת 73, שנת ייצור 73 (ההדגשות שלי-צ.ב)".

 

(שם, עמ' 298-297. ראה גם עמ' 307-301 לפרוטוקול).

 

גם אהרון טל העיד על דברים ברוח דומה (ראה את חקירתו מיום 18.12.05 עמ' 199, 208, 210, 213, 218).

 

הנה כי כן, האזהרות והפעולות שנקטו הנתבעות נעשו ביחס למיכלי ה- 10.5 ליטר בלבד.

 

איני מקבלת את טענת הנתבעות, כי היה על וילנסקי ללמוד מההתראות שניתנו ביחס למיכלי ה- 10.5 ליטר על הסכנה הטמונה במיכלי ה- 6.8 ליטר, שהרי מכלל הלאו אתה שומע את ההן;

 

אם ניתנה אזהרה ביחס למיכלים של 10.5 ליטר בלבד ולא ניתנה כל אזהרה ביחס למיכלים אחרים, הרי שהאדם הסביר למד, כי אין כל מניעה להשתמש במיכלי צלילה אחרים, שאינם בנפח של 10.5 ליטר. זאת ועוד, לא סביר לדרוש מהצרכן, אשר אינו מתמצא בהליכי ייצור מורכבים, אף אם הינו צוללן ותיק ומנוסה כדוגמת וילנסקי, לעמוד בעצמו על הפגמים אשר נפלו בייצור מוצר כלשהו.

 

אכן, יש ממש בטענה, כי אין להטיל על גרזט חובה לעקוב אחר כל מיכל ומיכל ולהזהיר כל משתמש בו לעד, אולם מכאן ועד לאי נקיטת כל פעולה משמעותית מצדה של גרזט- המרחק רב;

 

כידוע, בגדר חובת הזהירות המוטלת על-פי דין אין המזיק נדרש למנוע באופן מוחלט כל סיכון. כל שנדרש מן המזיק הוא לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. לאמור, עליו לפעול על-פי רמת זהירות אובייקטיבית הנקבעת על יסוד שיקולים שבמדיניות משפטית (ראה "עניין ועקנין").

 

בקביעת המדיניות המשפטית יש לשקול, בין היתר, את עלות האמצעים הנדרשים למניעת הנזק ואת האינטרס שיש לחברה בקיום הפעילות העשויה לגרום לנזק, לעומת ההסתברות למימוש הנזק וכדברי כב' השופטת דורנר:

"אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון".

(ע"א 3124/90 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ואח', פ"ד מט(1) 102).

 

יצרן ומשווק אחראים וזהירים, אשר גילו כי מוצריהם מעמידים בסכנה ניכרת את חייו ושלמות גופו של המשתמש בו, צריכים לפנות אל המפיצים, המשווקים, נקודות המכירה והצרכנים ולהזהירם מפני הסכנה הנשקפת אליהם. במידת הצורך, יש לאסוף חזרה את המוצרים הפגומים.

 

מהראיות שהובאו בפני עולה, כי הנתבעות לא נקטו בכל פעולה אפקטיבית, שיש בה כדי להתריע בפני ציבור הצוללנים, כי מיכלי ה-6.8 ליטר מסוכנים לשימוש;

 

הנתבעות לא פרסמו אזהרות אודות הליקויים הבטיחותיים ולא הזהירו את חנויות הצלילה וציבור המשתמשים.

 

הנתבעות גם לא פעלו לאיתור המיכלים הפגומים, איסופם, תיקונם ו/או השמדתם.  

 

חוסר הסבירות בהתנהלותן זו של הנתבעות זועק לשמיים, בשים לב שמדובר בפגיעה אפשרית בחיי אדם אותה ניתן למנוע באמצעים פשוטים יחסית ובעלות נמוכה.

 

בהקשר זה יצויין, כי מעדותו של פרופ' רומן עולה, כי כל שהיה על הנתבעות לעשות הוא לאסוף  את אותם מיכלים ולבצע תכנון מחדש, על-ידי הקטנת דופן המיכלים. פרופ' רומן העיד, כי מדובר בעלות נמוכה ושולית יחסית לנזק הפוטנציאלי הטמון במיכלים הפגומים (ראה פרוטוקול מיום 8.12.05 עמ' 37-36).  

 

מסקנתי הינה, אפוא, כי הנתבעות אכן התרשלו.

 

בשולי הדברים אציין, כי טענת הנתבעות, לפיה מיכל הצלילה נשוא התובענה שימש במקור את מערכת הביטחון, אין בה כדי לשנות את מסקנתי האמורה, באשר טענה זו כלל לא הוכחה ואין בה כל רלבנטיות לדיון שבפני (באשר לאי הוכחת הטענה, ראה, בין היתר, פרוטוקול מיום 20.12.05 עמ' 252-251). ודוק, החובות המוטלות על הנתבעות הינן חובות עצמאיות, אשר אינן נגזרות משאלת מקורו של מיכל הצלילה נשוא התובענה.

     

קשר סיבתי:

השאלה הבאה המתעוררת הינה שאלת הקשר הסיבתי, או במילים אחרות, השאלה, האם וילנסקי היה ממשיך להשתמש במיכלי הצלילה נשוא התובענה, אם היה נמסר לו הסיכון הטמון בהם.

 

אני מקבלת את גרסת וילנסקי, לפיה אם היה יודע על הסיכונים הטמונים במיכלי צלילה מאלומיניום, היה נמנע מלעשות בהם שימוש.

 

חיזוק למסקנה זו מצאתי בעובדה, שוילנסקי היה מודע היטב לחשיבותן של תחזוקה נכונה ואחסון נכון של מיכלי הצלילה;

 

כך, מעדותו של וילנסקי עולה, כי המיכל נשוא התובענה נבדק מדי 4 שנים, על אף שהמינון המומלץ הוא אחת ל-5 שנים (ראה פרוטוקול מיום 14.12.05 בעמ' 103, 106). עדות וילנסקי כאמור נתמכה בחוות דעתו של פרופ' רומן שאישר כי המיכל נשוא התובענה נבדק הן בשנת 1989 והן בשנת 1993. 

 

זאת ועוד, וילנסקי אחסן את מיכלי הצלילה שלו במחסן מיוחד למטרה זו, שנמצא בחצר ביתו והתאים למטרה זו וכשלושה ימים בלבד עובר לאירוע וילנסקי לקח את מיכל הצלילה נשוא התובענה למועדון צלילה בנמל תל-אביב בשם "סנפיר", לצורך מילוי אוויר חיצוני מסונן (ראה האמור בסעיפים 22 ו- 24 לתצהירו של וילנסקי, שלא נסתרו). 

 

לאור האמור אני קובעת, כי במקרה דנן מתקיים קשר סיבתי בין התרשלותן של הנתבעות לבין הנזק שנגרם לתובע.

 

הסתכנות מרצון:

כאמור, לדידן של הנתבעות חלה בענייננו הגנת ההסתכנות מרצון שבסעיף 5 (א) לפקודת הנזיקין הקובעת, כדלהלן:

"בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שוילנסקי ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו".

 

 לא מצאתי בטענה זו ממש;

 

מעבר לעובדה, שהנתבעות כלל לא הוכיחו, כי נקטו בצעדים כלשהם למניעת שימוש במיכלים מסוג זה נשוא התובענה, אשר היה בהם, אולי, כדי להוכיח כי וילנסקי היה ער לסיכון שבשימוש בהם, הרי שהטענה האמורה אינה מתיישבת עם שורת ההיגיון;

 

המדובר באדם רציני ומכובד, רופא במקצועו, שאף הוכשר כרופא צלילה בשנת 1971, חבר הנהלת התאחדות הצלילה,  נשוי ואב לילדים, אשר אף הם נהגו לצלול עמו.

 כפי שהובהר לעיל, המדובר באדם שהיה מודע היטב לחשיבות של תחזקה נכונה ואחסון נכון של מיכלי הצלילה שלו ואיני סבורה כי הוא היה בוחר לסכן את חייו ואת חיי משפחתו, בשעה שקיימים מיכלי צלילה חלופיים.

 

וילנסקי היטיב לתאר את האבסורד הטמון בטענות הנתבעות, כדלהלן:

"ש: ..אני אומר לאור מעמדך במוסדות המתאימים, לאור כישוריך הוותק שלך בשטח הזה ולאור הכרתך הקרובה עם הגורמים המרכזיים בתהליך הזה של ההודעה, למשל עודד גרינברג, מוסדות הצלילה, ספורט ישראל, מוריס גרינברג בע"מ, אני אומר לך שלא יכול להיות שלא ידעת על ההודעה הזאת של 1979.

ת: ..(אתה) אומר שיושב פה עכשיו בן אדם שהוא מסוג השאהידים, מתאבד. יודע שיש דבר מסוכן, הולך וצולל איתו וממלא אותו ומחזיק אותו בבית במחסן ומחזיק אותו על הסירה ונותן לו לצלול לאשתי ולמשפחתי מתוך ידיעה שכל רגע זה חומר נפץ. בזה אני לא מבין מה אתה רוצה להוכיח פה.

ש: אתה לא שאהיד, אתה אומר.

ת: לא. לא התכוונתי גם להיות כזה."

 

(ראה פרוטוקול מיום 14.12.05 עמ' 95-94).

 

חלוקת האחריות בין הנתבעות:

האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, הרואה את העדים, מתרשם מהם ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ראה ע"א 746/76 עזבון דוד עזרא נ' בן מויאל, פ"ד לב(3) 539, בעמ' 542-541; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, בעמ' 424; ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, בעמ' 362). 

 

בענייננו, לא נטען- וממילא גם לא הוכח, כי אחריות מי מהנתבעות עולה על אחריות רעותה.

 

גם מערכת היחסים החוזית בין הנתבעות לבין עצמן לא הובהרה דיה.

 

לפיכך אני קובעת כי מידת אשמתן של הנתבעות הינה זהה.

 

 

 

גובה הנזק:

נכות רפואית:

אין מחלוקת, כי התפוצצות מיכלי הצלילה גרמה לתוצאה קשה ביותר בעבור וילנסקי; וילנסקי הובהל לבית חולים בלינסון במצב קשה ביותר, עקב ריסוק גפיים ופציעת הדף נרחבת. בעקבות התאונה נקטעה רגלו השמאלית של וילנסקי מעל הברך וגם רגלו הימנית ספגה פגיעה קשה.

 

מטעם וילנסקי הוגשה חוות דעתו של ד"ר מנחם עזריה, מומחה בתחום האורטופדי ולשעבר מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי בבית החולים "שיבא" בתל-השומר. ד"ר עזריה בדק את וילנסקי לראשונה בשנת 1998 וחזר ובדק אותו בסוף שנת 2004, כשמונה שנים לאחר התאונה. ד"ר עזריה  קובע בחוות דעתו, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 87%.

 

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של פרופ' יעקב נרובאי, אף הוא מומחה בתחום האורטופדי, אשר קובע בחוות דעתו, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 74.8%.

 

שני המומחים הנכבדים סבורים, כי בגין הקטיעה החלקית ברגל שמאל יש להעניק לתובע נכות צמיתה בשיעור של 65% וכי בגין הצלקות שנגרמו לתובע יש להעניק לו 10% נכות נוספים. המחלוקת בין המומחים היא באשר לאחוזי הנכות ברגל ימין. כך, בעוד שד"ר עזריה סבור, כי בגין הפגיעה ברגל ימין יש להעניק לתובע נכות של 50%, סבור פרופ' נרובאי כי שיעור הנכות הראוי הוא 20%. 

 

מאחר והפער בין המומחים אינו גדול, אני קובעת כי נכותו הרפואית הצמיתה של וילנסקי הינה הממוצע בין שתי חוות הדעת, דהיינו 81%

 

נכות תפקודית וצרכים – כללי:

כדי שנכות רפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע שהיא גם בעלת משמעות תפקודית. בעוד שהנכות הרפואית מסורה להערכתם של רופאים, הרי הנכות התפקודית היא בתחום החלטתו של בית המשפט ונתונה לשיקול דעתו (ראה ע"א 2160/90 רז נ' לאץ פ"ד מז

(5), 170).

 

יש לברר מהי נכותו התפקודית של וילנסקי על מנת לקבוע את צרכיו, כושר השתכרותו בעתיד ותפקודו בחיי היום יום.

 

אין מחלוקת, כי עובר לתאונה היה וילנסקי אדם פעיל שניהל אורח חיים ספורטיבי. אין גם מחלוקת, כי מאז התאונה השתנו חייו של וילנסקי. מאדם חיוני וספורטיבי הפך וילנסקי לאדם שסובל מקשיי הליכה ניכרים ומתעייף לאחר מספר צעדים. זאת ועוד, המדובר באדם מבוגר ומטבע הדברים הדבר משפיע על יכולתו להסתגל למצבו החדש.

 

יחד עם זאת, כחצי שנה לאחר התאונה חזר וילנסקי לעבודתו כמנהל בית חולים, שם הועסק בשכר עד לפיטוריו ביום 1.5.00.  

 

סבורני, כי בנסיבות העניין נכותו התפקודית של וילנסקי הינה בשיעור 75%.

 

הפסדי שכר:

כאמור, לאחר פציעתו חזר וילנסקי חזר לעבודתו כמנהל בית החולים הסיעודי שקומי ליכטנשטדטטר במרכז הרפואי "רעות" בתל-אביב בשכר מלא. בחודש מאי 2000, בעודו בן 65, פוטר וילנסקי מעבודתו.

 

וילנסקי טוען בסיכומיו, כי אילולא הפציעה, היה יכול לעבוד כמנהל בית החולים עד גיל 80.

 

השאלה של גיל פרישה מעבודה העסיקה ומעסיקה רבות את הפסיקה הדנה בקביעת שיעור הפיצויים לתובעים בגין נזקי גוף. זה עשרות שנים הכירה הפסיקה בחזקה, הניתנת לסתירה, שעל-פיה פרישתו של אדם מעבודה היא בגיל 65 שנים. זוהי נקודת המוצא. באין ראיות אחרות ייקבע גיל זה כגיל שבו היה צפוי שהתובע יפרוש מעבודתו לולא התאונה.

 

בצדה של חזקה זו נקבע כלל נוסף, ועל-פיו רשאים בעלי-הדין להוכיח נסיבות מיוחדות שעל-פיהן היה צפוי שתובע מסוים היה פורש מעבודה בגיל צעיר מגיל 65 שנים או גבוה ממנו. נסיבות היכולות ללמד על גיל פרישה גבוה יותר הן, לדוגמה, להיות התובע בעל מקצוע חופשי. הניסיון מלמד שרובם ככולם של העוסקים במקצועות חופשיים, אם אינם סובלים מחולי כלשהו, ממשיכים לעבוד מעבר לגיל 65 שנים. גם העובדה שאדם נפגע בגיל מבוגר ועד התאונה עבד במלוא המרץ עשויה לחזק את הטענה שהתובע היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה המקובל של 65 שנים.

 

בענייננו אכן הוכחו נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו סטייה מגיל פרישה של 65 שנים;

 

עובר לתאונה וילנסקי היה אדם נמרץ ופעיל. וילנסקי העיד, כי עבודתו כמנהל בית החולים הייתה כרוכה בהליכה ועמידה מרובות, נסיעות מרובות, שעות עבודה ארוכות, ניהול צוות, בדיקות חולים, ביצוע מטלות אדמיניסטרטיביות, ניהול ופיקוח על בניית בית החולים וכיו"ב.

 

בשים לב למצבו של וילנסקי עובר לתאונה ובשים לב לדרישות הפיזיות הכרוכות בתפקידו, אני סבורה כי אילולא התאונה, יכול היה וילנסקי להמשיך בתפקידו ללא כל קושי וזאת עד לגיל 70 לפחות.

 

אשר על כן הפסד שכרו של וילנסקי הוא בגין חמש שנות עבודה, החל מחודש מאי 2000 ועד לחודש מאי 2005. המדובר ב-60 חודשים, בשכר חודשי של 59,602 ₪ (בערכו היום), דהיינו סך של 3,576,120 ש"ח. לסכום הנ"ל יש להוסיף ריבית כחוק מאמצע התקופה.

 

מהסכום האמור, יש לנכות את הסכומים שקיבל וילנסקי במסגרת תביעתו בבית הדין לעבודה, כשהם משוערכים להיום;

 

ודוק, במהלך המשפט הסתבר, כי וילנסקי ניהל הליכים כנגד מעסיקתו לשעבר בבית הדין לעבודה (עב 6111/00, 5493/00). במסגרת אותם הליכים טען וילנסקי, כי היה ממשיך בעבודתו עד גיל 70 ולפיכך תבע שכר וזכויות סוציאליות לתקופה של 5 השנים הנותרות. בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה, במסגרתה קיבל וילנסקי תשלום בסך של 761,784 ₪, המהווים "סילוק מלא, סופי ומוחלט של כל תביעותיו של וילנסקי כלפי העמותה ככל הנוגע לעבודתו אצל העמותה וסיום עבודתו הנ"ל ובכל הנוגע לנשוא וילנסקינות שהוגשו לבית משפט זה.. ".

 

עוד יש לנכות מאותם סכומים המגיעים לתובע את שווי ההטבה של פטור ממס הכנסה, לפי סעיף 9 (5) לפקודת מס הכנסה [פטור לנכה 100% או עיוור בגין הכנסה מיגיעה אישית], אשר ניתן לו מיום התאונה ועד ליום הפרישה ואשר מסתכם בסך של 669,665 ₪.

 

כן יש לנכות את גמלת המבטחים שמקבל וילנסקי מדי חודש, על פי הודאתו, בסך של 8,600 ₪ (ראה פרוטוקול מיום 14.12.05 עמ' 121-120) וזאת לתקופה של 60 חודשים מחודש מאי 2000 ועד לחודש מאי 2005.

 

וילנסקי לא טען לעניין הפסד פנסיה והפסדי תנאים סוציאליים. קל וחומר שלא הוכיח אותם. נהפוך הוא; הוכח כי וילנסקי מקבל גמלאות מבטחים בשיעור של 70% ועל כן אין הוא זכאי לפיצוי בגין אבדן זכויות פנסיה.

 

עזרת הזולת בטיפול, בסיעוד, השגחה וליווי:

כידוע, הערכת הנזק וקביעת שיעור הפיצויים בנזיקין מושתתות על הגישה האינדיווידואליסטית. על בית-המשפט לבחון את הנזק האינדיווידואלי שנגרם לניזוק ושהמזיק אחראי לו כדי להחזיר, ככל הניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, להלן: "עניין ברדה", בעמ' 772).

 

במסגרת קביעת הפיצויים, לרבות קביעת שיעור הפיצויים בגין עזרת צד ג', יש להכיר רק בהוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. גובהן של הוצאות אלה צריך להיות סביר גם הוא.

 

לטענתו של וילנסקי, המגובה בחוות דעתם של ד"ר עזריה ושל גדעון הס, הוא זקוק לטיפול סיעודי והשגחה על-ידי מטפל צמוד, משך כל שעות היממה, לצורך טיפול, השגחה וליווי למקומות שאינם נגישים עבורו.

 

הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם בתחום השיקומי והסתפקו בעדותו של פרופ' נרובאי, לפיה וילנסקי אינו נזקק למטפל צמוד (ראה פרוטוקול מיום 20.12.05 בעמ' 230). עם זאת, בחקירתו הנגדית אישר פרופ' נרובאי, כי וילנסקי אכן זקוק לליווי, שעה שמדובר במקומות שאינם נגישים עבורו וכי הוא זקוק גם לעזרה בביצוע פעולות יומיומיות, כגון רחצה (שם, עמ' 233-230).

 

בשים לב לנכותו הרפואית והתפקודית של וילנסקי, כמו גם לעובדה שכחצי שנה לאחר התאונה חזר וילנסקי לעבודתו ללא כל סיוע ועזרת צד ג', לא שוכנעתי כי וילנסקי נזקק למטפל צמוד, בכל שעות היממה. עם זאת, ברי כי וילנסקי נזקק לסיוע בביצוע פעולות יומיומיות וכן לליווי למקומות שאינם נגישים עבורו. העזרה המבוקשת איננה בהכרח נוגעת רק לצרכיו האישיים של וילנסקי. וילנסקי, כאדם החי במסגרת משפחה, נדרש גם לבצע פעולות אחרות לטובת הסביבה המיידית שלו, כגון פעולות ניקיון וגינון שהוא לא יכול לבצע בגין מגבלותיו.

 

אשר על כן אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 200,000 ש"ח, הן לעבר והן לעתיד.

 

סכום זה כולל את הפסד שכרה של רעיית וילנסקי בתקופה הסמוכה לתאונה.

 

הוצאות בגין רכישת אמצעים ועזרים מיוחדים:

אין מחלוקת, כי לתובע דרושים עזרים רפואיים ומתקנים שיסייעו לו להתמודד עם חייו כאדם נכה, בהם נעליים אורטופדיות, תותבות, כיסא שירותים, כיסא גלגלים, מקלות הליכה וכיו"ב.

 

בחוות דעתו של גדעון הס מפורטים אותם עזרים רפואיים הנדרשים לתובע, כמו גם כמותם ועלותם של אותם עזרים. כאמור, הנתבעות לא הגישו חוות דעת נגדית מטעמן בעניין זה והסתפקו בחוות דעתו האורטפודית של פרופ' נרובאי ועל כן אני מקבלת את האמור בחוות דעתו של גדעון הס, בכל הנוגע לעזרים הדרושים לתובע.

 

כאן יצויין, כי במהלך המשפט התגלעה מחלוקת בין ד"ר עזריה וגדעון הס, מצד אחד, לבין פרופ' נרובאי, מצד שני, באשר לצורך בכיסא גלגלים. מחלוקת זו הולידה ויכוח מביך עד מאד בין ב"כ וילנסקי לבין פרופ' נרובאי, שמוטב והיה נחסך מבית משפט זה (ראה פרוטוקול מיום 20.12.05). 

 

מאחר ווילנסקי זכאי לקבלת מרביתם של העזרים הרפואיים מן המוסד לביטוח לאומי, אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי בגין ראש נזק זה, של 50,000 ₪.

 

הוצאות ניידות:

סבורני כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי בסמוך למועד התאונה נגרמו לתובע הוצאות ניידות מוגברות, בשל הצורך להתנייד במוניות.

 

לא כך באשר לעתיד;

 

הלכה פסוקה היא, כי כדי שתובע יפוצה רק כשיעור נזקו ולא מעבר לכך, יש להפחית את עלות הוצאות הניידות שהיו צפויות לו בין כה וכה גם לולא פגיעתו, מן העלות של רכישת הרכב והחזקתו (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580, בעמ' 595-594; ע"א 2596/92 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן (לא פורסם)).

 

אין מחלוקת, כי עובר לתאונה החזיק וילנסקי ברכב וגם אלמלא פגיעתו היה וילנסקי ממשיך להחזיק ברכב. כלל לא הוכח, כי בעקבות פגיעתו נאלץ וילנסקי לרכוש רכב יקר יותר מזה שהיה לו עובר לתאונה.

 

אשר על כן אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בגין הוצאות העבר בלבד, בסכום של 25,000 ₪. 

 

תרופות:

פסיקת הפיצוי עבור הוצאות רפואיות בעתיד כפופה לזכותו של כל נפגע לקבל טיפול רפואי חינם על-יסוד חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.

 

וילנסקי הינו תושב ישראלי וחבר בקופת חולים "מאוחדת".

 

וילנסקי מציין כי קופת-החולים אכן משתתפת בהוצאות רכישת התרופות אותן הוא נוטל. הסכום אותו משלם וילנסקי לאחר השתתפות עצמית עומד על כ- 314 ₪ מידי חודש.

 

לטענת הנתבעות, המדובר בתרופות שנוטל וילנסקי בגין מחלת הסכרת ממנה הוא סובל ואין המדובר בתרופות שניתנו לתובע בגין פגיעתו.

 

מאחר ווילנסקי לא הוכיח את הסכום המדוייק שמקורו בפגיעות שנגרמו לו בתאונה, אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי בסך של 15,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

 

התאמת דיור:

בבית וילנסקי יש שתי דירות, תחתונה ועליונה. לטענת וילנסקי, בעקבות התאונה הוא עבר להתגורר בדירה התחתונה, שכבר הייתה מותאמת לצרכיו של אדם מוגבל, שכן הוריו הקשישים התגוררו שם בעבר. לטענתו, אם לא היה עובד לגור בדירה התחתונה, הוא יכול היה להשכירה. מאחר ואין כל מניעה להשכרת הדירה העליונה, לא מצאתי כי יש לפצות את וילנסקי בגין ראש נזק זה.

 

פיצוי בגין כאב וסבל:

כללי:

כפי שנפסק ב"עניין ברדה", שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי וכן הכאב והסבל שנגרמו לתובע במקרה הנדון. אולם, הפיצוי צריך ליתן ביטוי לנזק האמיתי שנגרם לתובע, בנסיבות המקרה (ראה ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין ואח', פ"ד נה(1) 765.

 

עם זאת, דומה כי בפסיקתו של בית המשפט העליון התגבשו זה מכבר אמות מידה וקריטריונים שיש בהם כדי להנחות את הערכאה הדיונית בפסיקת הפיצוי, ובכללם גילו של הנפגע בעת הפגיעה (ראה ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ' הרבנות הראשית לישראל ואח', פ"ד נה(5) 241), מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ובסמוך לאחריה (ראה ע"א 2517/93 שרה בוים נ' אברהם גטהין ואח', לא פורסם- ניתן ביום 18.7.94), אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו (ראה ע"א 63/88 ד"ר סופיה ברגר ואח' נ' יוסף צדוק ואח', לא פורסם- ניתן ביום 27.3.91) וכן מידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו של הנפגע.

 

יצויין, כי בעת האחרונה מסתמנת בפסיקה נטייה להעלות את שיעור הפיצוי בגין ראש נזק זה, (ראה ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' נ' דיין ואח' פ"ד נה(1) 765, 768; ע"א 2055/99 פלוני ואח' הרב זאב ואח' פ"ד נה(5) 241, 274).

 

מן הכלל אל הפרט:

בענייננו, מדובר באדם מבוגר, שעיסוקיו בתחום הספורט היו קרובים ללבו, דבר אשר מטבע הדברים יקשה עליו להסתגל למומו.

 

זאת ועוד, פגיעתו של וילנסקי היתה טראומתית ביותר; וילנסקי מצא עצמו מוטל על הקרקע, כשרגליו מרוטשות.

 

וילנסקי אושפז בגין פגיעתו תקופות ארוכות, המצטברות ל- 64 ימים; מיד לאחר התאונה אושפז בבית חולים "בלינסון" במשך 29 ימים, שבמהלכם נקטעה רגלו השמאלית והרגל הימנית קובעה במקבע חיצוני. בהמשך, הועבר למחלקת טיפול נמרץ נשימתי, עקב פגיעה ריאתית. בהמשך אושפז וילנסקי למשך 29 ימים במחלקת שיקום אורטופדי בבית החולים "תל השומר", לשם התאמת תותבת. וילנסקי אושפז בשלישית במחלקה לכירוגיה אורטופדית למשך 5 ימים, לצורך ניתוחי תיקון והמשך טיפול. לאחר התאונה ובמשך שנה היה וילנסקי נתון לטיפולי שיקום אינטנסיביים. המדובר בטיפולים קשים ומכאיבים.

 

כיום וילנסקי מתקשה בהליכה וכל ניסיון הליכה ממושך מלווה בכאבים. וילנסקי סובל גם מכאבי פנטום תכופים ועזים.

 

סבורני כי בנסיבות העניין, יש לפצות את וילנסקי בסכום של 450,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

 

ניכויים:

אין מחלוקת, כי וילנסקי מקבל גמלת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי. בהתאם לחוות דעתו של האקטואר שי ספיר, שווי גמלת הניידות הוא 344,281 ₪, אותה יש לנכות מהסכומים המגיעים לוילנסקי.

 

ו. סיכומם של דברים:

התביעה כנגד גרזט וספירוטכניק מתקבלת.

 

התביעה כנגד מוריס גרינברג נדחית.

 

גרזט וספירוטכניק תשלמנה לוילנסקי את הסכומים שנפסקו בפסק דין זה, כמפורט בכל אחד מסעיפי הפיצוי, אחר ניכוי הסכום שבסעיף הניכויים.ב

 

כל החישובים בסעיפים השונים יערכו נכון למועד פסק הדין.

 

כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

 

הנתבעות ישלמו לוילנסקי את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מהסכום הנפסק + מע"מ. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

 

וילנסקי ישלם למוריס גרינברג את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

 

המזכירות תמציא את פסק-הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

 

ניתן היום י"ז באלול, תשס"ו (10 בספטמבר 2006) בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים

 

                                                                                

ברון צפורה, שופטת

 

 

לפרסום והפצה מיום 13.9.06