1

 

   

בתי המשפט

עא 003030/02

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו

 

09/07/2006

 

 

 

כב' השופט יהושע גרוס, סגן נשיא, אב"ד

 כב' השופטת  אסתר קובו

כב' השופטת מיכל רובינשטיין

 

בפני:

 

 

 

 

הראל עציון

בעניין:

המערער

 

ע"י ב"כ עו"ד משה סובול

 

 

נ  ג  ד

 

 

משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים

 

המשיב

 

ע"י ב"כ עו"ד רחלי טיקטין

מפרקליטות מחוז ת"א-אזרחי

 

 

 

 

 

פסק דין

 

השופטת מיכל רובינשטיין:

 

ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט 1959 (להלן – החוק), שנתנה בע.נ. 565/98 ודחתה את הערעור שהוגש מטעם המערער על החלטת המשיב, קצין התגמולים, שלא להכיר במחלת סוכרת הנעורים בה לקה ככזו שנגרמה עקב שירותו הצבאי.

 

רקע עובדתי

 

  1. המערער, יליד 1976, התגייס לשירות סדיר ביום 3/4/95 והוצב בחיל השריון. במסגרת הכשרתו עבר המערער קורס למפקדי טנקים (מהקורס הראשון נשר והשלים את הכשרתו במסגרת קורס נוסף), בהמשך השתתף בתעסוקה מבצעית הן בשטחים, בעת תקופת מהומות מנהרת הכותל, והן בלבנון ולאחר מכן שימש כמפקד בקורס מקצועות של חיל השריון.

 

  1. בחודש נובמבר שנת 1997 אובחנה מחלת הסוכרת מסוג 1 אצל המערער. בתאריך 26/1/98 הגיש המערער בקשה למשיב להכיר בו כבעל זכות לתגמול בגין המחלה שפרצה במהלך השירות. לאחר שנבדק ע"י פרופ' קרסיק, מומחה מטעם המשיב, והנ"ל נתן את חוות דעתו, החליט המשיב, ביום 3/6/98, לדחות את בקשת המערער. על החלטה זו הוגש ערעור לועדת הערעורים.

 

במסגרת הערעור והתצהיר התומך בו טען המערער כי אופי שירותו הצבאי שהתאפיין בתנאים ואירועים קשים ומלחיצים, הן פיזיים והן נפשיים, היה אחד הגורמים לפרוץ המחלה ועל כן יש להכיר בזכאותו. בעיקר הדגיש המערער את אירוע הדחתו מקורס המטק"ים, אשר גרם לו אכזבה ועוגמת נפש רבה, וכן את שירותו בשטחים בתקופה רבת מתחים בה היו הוא וחבריו לצוות נתונים לסכנת חיים וכן את שירותו בלבנון. תנאי שירות אלו, נטען, היו מלחיצים וקשים הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית.

 

ביום 25/7/02 החליטה הועדה לדחות את הערעור. מכאן הערעור שבפנינו.

 

החלטת הועדה

 

  1. הועדה קבעה, כי מסלול שירותו של המערער היה עתיר מאמצים פיזיים משמעותיים. כן נקבע, כי קיים קשר סיבתי רפואי בין אירועי דחק נפשי קשה ובין התפרצות מחלת הסוכרת, וכי אירועים מבצעיים או שיגרת אימונים שבמהלכם נחשף החייל לסכנת חיים או לפגיעה גופנית או נפשית נמנים על קשת האירועים הבאים בגדר ההגדרה האמורה. עם זאת, קבעה הועדה כי יש לדחות את הערעור. את מסקנתה ביססה על שלושה נדבכים מרכזיים:

 

האחד, כי המומחה הרפואי מטעם המערער לא קבע באופן ברור כי היו בשירותו של המערער גורמי מתח שהביאו לפרוץ המחלה, אלא הדגיש דווקא את הגורם הזיהומי כגורם לפרוץ המחלה, אם כי גורם שכזה לא תועד בכל מסמך רפואי. 

 

השני, כי לא הוכחה סמיכות זמנים בין אירועי הדחק הנטענים לבין פרוץ המחלה. הועדה קבעה עובדתית, כי תסמיני המחלה התגלו בחודש מאי 1997, זאת על סמך הצהרת המערער עצמו הן במסגרת טופס התביעה והן במסגרת תצהיר מטעמו, וכך גם נכתב בחוות דעת המומחה מטעמו. לעומת זאת, ההדחה מן הקורס אירעה כשנתיים קודם לכן וגם השירות המבצעי בשטחים בעת אירועי מנהרת הכותל היה בסביבות חודש אוקטובר 97', כשמונה-תשעה חודשים לפני הופעת התסמינים. 

 

הנדבך השלישי להחלטת הועדה היה התרשמותה, כי קיים פער בין האופן בו תוארו בתצהיר האירועים הקשים והשפעתם על נפשו של המערער, לבין האופן בו אירעו ואף נחוו בפועל. כן התרשמה הועדה, כי האירועים לא נחוו בהכרח כקשים וחריגים באופן סובייקטיבי ע"י המערער גם אם היו כאלה מן הבחינה האובייקטיבית. התרשמות זו התבססה הן על עדותו של המערער במסגרת חקירתו הנגדית בפניה, והן על העובדה כי במכתב מטעם מי שהיה מפקדו, לא נמצאה כל אינדיקציה למצבי לחץ קשה שחווה המערער או החצין בזמן השרות בשטחים.

 

טענות הצדדים

 

  1. המערער סבור כי טענותיו אודות הלחץ והמתח הנפשי בהם היה שרוי במהלך שירותו הוכחו כדבעי  - טענות אלו פורטו בהרחבה בתצהיר שהוגש מטעמו והמשיב לא השכיל לסתור אותן או להפריכן ועל כן על הועדה היה לקבלן. לא ברור, טוען המערער, כיצד יכול היה להוכיח את טענותיו בדרך טובה יותר – האם העובדה שהיה חייל מסור ומלא מוטיבציה ועל כן נמנע מלהחצין את מצוקותיו ולפנות לטיפול נפשי צריכה להיזקף נגדו, ולהוות משקל סותר לגרסתו כפי שמנסה המשיב לטעון? על שאלה זו עונה הוא בשלילה.

 

  1. לא זו אף זו – גם אם סברה הועדה כי תצהירו אינו מהווה הוכחה מספקת לגרסתו, טוען המערער כי נסיבות שירותו האובייקטיביות די בהן כדי להעיד על המצוקות, המתח והדחק אשר חווה מעצם העובדה שהיה נתון בהן. המערער מדגיש, כי גם פרופ' קרסיק הודה במסגרת חקירתו הנגדית כי בתנאי שירותו היה פוטנציאל סטרסוגני חמור.

 

  1. המערער מדגיש, כי המחלה אמנם אובחנה בנובמבר 1997, אולם זאת רק לאחר שפנה לרופא מחוץ לצבא, כך שברור שהתסמינים הופיעו קודם לכן. גם אם לא היה זאת שלושה חודשים סמוך לשירותו המבצעי, אין בכך ולא כלום שכן גם במרווח של כמה חודשים נוספים יש סמיכות זמנים קרובה דיה כדי לשמור על הקשר הסיבתי בין אירועי הדחק שחווה המערער לבין הופעת התסמינים.

 

  1. בתגובתו מדגיש המשיב את גבולותיו של ערעור זה כנסוב על שאלה משפטית בלבד. על כן קביעותיה של הועדה, לפיהן המערער לא הוכיח כי חווה דחק נפשי קשה במהלך שירותו, ובכל מקרה כי התסמינים הופיעו רק כתשעה חודשים לאחר אירועי הדחק הפוטנציאליים, אינן נתונות למחלוקת בהיותן קביעות עובדתיות שאין לערכאה זו סמכות להתערב בהן.

 

  1. המשיב לא מסתפק בטענה זו ומראה במסגרת תגובתו המפורטת מדוע קביעות הועדה מבוססות ומוצדקות הן. לטענת המשיב, המערער לא הביא כל ראיה חיצונית אשר תתמוך באמור בתצהירו (כגון עדות בני משפחה, חברים לצוות או מפקדים באשר לתחושותיו והתנהגותו במהלך שירותו הצבאי) ובראיה היחידה שכן הובאה – מכתב מטעם מי שהיה מפקדו בעת השירות המבצעי - לא קיימת כל תמיכה בטענה, כי המערער חווה דחק נפשי קשה בזמן השירות. כמו כן, טענותיו של המערער כפי שהובאו בתצהירו נסתרו הן במסגרת חקירתו הנגדית והן לאור מסמכים נוספים הקיימים בתיקו הרפואי: ראשית, במסגרת התביעה שהגיש למשיב ובתצהיר שתמך בה לא ציין המערער כלל חוויות נפשיות קשות מעת השירות, ורק ציין כי לקה במחלה ויראלית. טענותיו בדבר מצוקות נפשיות נולדו בשלב מאוחר יותר, עת היה מיוצג, ועל כן יש ליתן להן משקל נמוך מלכתחילה. כמו כן, נסיבות שירותו של המערער מעידות על תפקוד מלא ואף למעלה מכך מצידו, ועל כן גם אם היה נתון במצבים קשים אובייקיטיבית אין בכך כדי להעיד בהכרח כי חווה אותם, סובייקטיבית, כמצוקה ודחק נפשיים. לטענת המשיב, דבריו של המערער בחקירתו הנגדית מעידים כי האמור בתצהירו היה לכל הפחות מוגזם וכלל לא שקף את הלך רוחו האמיתי בעת השירות. כך לדוגמא, העיד המערער כי לא היה אירוע מאיים מבחינתו בעת השירות בלבנון וכי הוא לא הגיע בעת שירותו המבצעי לנקודה בה חש כי הוא אינו יכול לשאת יותר.

 

  1. לסיום מדגיש המשיב, כי במקרה של מחלת הסוכרת כלל לא הוכח הקשר הסיבתי העובדתי בינה לבין דחק ולחץ נפשי, ועל כן מלכתחילה הנטל המוטל על המערער להוכחת קשר סיבתי משפטי כזה הוא מוגבר, עובדה שאך מחזקת את המסקנה כי המערער לא הוכיח תביעתו.

 

 

 

דיון

 

  1. הועדה יצאה מתוך נקודת הנחה, לפיה קיים קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין התפרצותה של מחלת הסוכרת לבין אירועי דחק נפשי קשה. לאור האמור התמקדה הועדה במסגרת החלטתה בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי וקבעה כי לא הוכח במקרה הנדון.

 

יש לציין, כי נקודת ההנחה האמורה איננה מובנת מאליה וכי שאלת הקשר הסיבתי העובדתי שנויה במחלוקת ואין לגביה הכרעה ברורה בפסיקה (לדיון מורחב בסוגיה זו ראה פסק דינו של הרכב זה בע"א 3411/02 גוטמן ורד נ' קת"ג תק-מח 2005(3) 1777). גם בתיק זה המומחים אינם מאשרים קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקשר סיבתי כאמור.

 

אין משמעות הדבר כי דלתו של קצין התגמולים סגורה בפני אלו שחלו בסוכרת במהלך שירותם. עדיין יש באפשרותם להוכיח קיומו של קשר סיבתי קונקרטי, אולם אז קיים נטל הוכחה מוגבר על כתפיהם (ראה רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529). בעניין גוטמן קבענו, כי מאחר ואין אסכולה רפואית מוכחת אשר על בסיסה ניתן להניח קשר סיבתי עובדתי בין מתח נפשי לפרוץ מחלת הסוכרת, רק הוכחתם של תנאי שירות קשים ומלחיצים, שנחוו ככאלה הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית ע"י התובע, או של אירועים חריגים וטראומטיים במהלך השירות, כשאלה סמוכים למועד הופעת תסמיני המחלה, עשויה לשכנע כי קיומו של קשר סיבתי בין השניים (תנאי השירות והמחלה) הוא הסביר ביותר בנסיבות העניין.

 

קביעה זו אף עולה בקנה אחד עם המלצות הועדה לבדיקת הקשר הסיבתי בין תנאי דחק לבין הסוכרת (משנת 1996), שקבעה מחד כי אין הוכחה חד משמעית כי מצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סכרת מסוג 1, ומאידך כי באם החייל עבר אירוע קשה רפואי או נפשי בסמוך מאוד להתגלות הסוכרת ניתן לייחס לאירוע תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת וכן ומבלי לפגוע בכלליות האמור, כי במידה והסוכרת תתגלה תוך 3 חודשים מהאירוע יש לקבוע כי יש קשר בין שני האירועים.

 

  1. המערער התגייס לצה"ל כשהינו בריא (דהיינו לא היו גילויים חיצוניים של המחלה טרם הגיוס). הוא שירת שירות מבצעי-קרבי בשטחים ואחר כך בלבנון, שהחל בחודש יוני 1996 והסתיים בחודש ינואר 1997. תסמיני מחלת הסוכרת הופיעו כחמישה חודשים לאחר מכן (מאי 1997). אלו הן העובדות האובייקטיביות עליהן אין חולק. האם מתקבל יותר על הדעת כי בנסיבות הקונקרטיות של המערער קיים קשר סיבתי  בין תנאי השירות לפרוץ המחלה (ראה עניין קליג' לעיל), או שמא המסקנה ההפוכה היא המסתברת? זו השאלה העומדת לעיוננו.   

 

  1. בתצהירו מפרט המערער את מהלך שירותו שלטענתו טמן בחובו לחץ וקושי נפשי רב עבורו.

 

באשר לשירותו המבצעי בשטחים נאמר, בין היתר:

 

"המציאות בה נתקלנו אני וחברי בשטחים באותה עת היתה בלתי נסבלת בעליל והיתה כרוכה, הלכה למעשה, בסכנת חיים, לחצים קיצוניים, חריגים ובלתי נסבלים, חרדות, פחד מוות, כוננות עליונה... חיילי הפלוגה ואני בתוכם ביצענו סיורים ומארבים רבים ונתקלנו בהתקפות והתנגדות אלימה לרבות שימוש בנשק חם על ידי שוטרים פלשתינאים וגורמים אחרים... פלוגתי הוקפצה במוצ"ש למוצב סמוך על מנת לסייע לפלוגה אחרת מן הגדוד והתפתח קרב יריות של ממש עם השוטרים הפלשתינאים – במהלך קרב זה נפצע חייל מפלוגה שכנה קשה ופונה במסוק והמג"ד נפצע מאבן בראשו". (ראה סע' 32,33,37 לתצהיר).

 

לגבי השירות בלבנון צוין:

 

"מדי פעם נדרשתי במסגרת הפעילות השוטפת לצאת למארבים בלבנון. למותר לציין את עוצמת הפחדים, המצוקה, המתח והחרדות בהם כרוכים השירות והפעילות בלבנון ואשר אליהם נחשפתי בפרק זה של שירותי" (ראה סעיפים 51-52 לתצהיר).

 

  1. נראה כי לא ניתן לחלוק על העובדה, כי בתנאי שירות כגון אלו שהיו מנת חלקו של המערער טמונים באופן אינהרנטי דחק ומתח נפשי. במקרים בהם תנאי השירות כמכלול מתאפיינים בקשיים, סכנות ולחצים אובייקטיבים  נראה כי אין הכרח לצורך הוכחת הקשר הסיבתי להצביע על אירוע חריג ויוצא דופן בתוכם אשר היה דווקא בו כדי להביא לפרוץ המחלה. כפי שציינה הועדה עצמה בהחלטתה, אירועים מבצעיים או שיגרת אימונים שבמהלכם נחשף חייל לסכנת חיים או לפגיעה גופנית או נפשית נמנים על קשת האירועים הבאים בגדר ההגדרה של המונח 'דחק נפשי קשה'.

 

השירות המבצעי ששירת המערער במשך כחצי שנה היה, כפי שציינה הועדה, "שירות קרבי עתיר פעילות", ופעילות זו כללה בין היתר יציאה למארבים בשטח אויב וחשיפה, פוטנציאלית לפחות, לסכנת חיים ממשית. אמנם, המערער לא מצביע על אירוע חריג במיוחד במהלך אותה תקופה אותו ניתן לזהות כגורם ישיר מסתבר לפרוץ המחלה, אולם נראה כי בהינתן נסיבות שירותו הקרבי של המערער כמכלול, אין מבחני הקשר הסיבתי המשפטי מחייבים זאת.

 

ראה בהקשר זה דבריו של כב' השופט ברנזון בע"א 418/73 יוסף לייט נ' קת"ג, פ"ד כט

(1) 136, שעוסק במחלת הסוכרת:

 

"חוזרת איפוא ומתעוררת השאלה, שכבר דנו בה פעמים מספר בעבר, והיא : מחלה הטבועה ורדומה בגופו של אדם והמתגלה לראשונה בתקופת השירות - אימתי תיחשב כנובעת מן השירות ? לגבי מחלה כזאת, העלולה לתת את אותותיה ולהתגלות בכל עת, או גם לא להתגלות בכלל, הדעה המקובלת על הרופאים היא שמבחינה רפואית גם כשהיא פורצת בתקופת שירות צבאי אין לראותה כנובעת מן השירות, אלא אם היה בו איזה גורם חיצוני או אירוע בלתי-רגיל הקשור בשירות אשר הפעיל את המחלה וגרם להתפרצותה. ואולם, כפי שנקבע לא אחת, דעה זו אינה תואמת את ההלכה המשפטית הרואה את הקשר הסיבתי בין השירות והמחלה שנתגלתה בתקופת השירות לאו דוקא באירוע יוצא-דופן העשוי לגרום להתגלותה, כי אם גם בתנאים הכלליים של השירות הצבאי הפעיל בזמננו המלווה בדרך כלל במאמץ גופני ובמתח נפשי רב : ע"א 550/70, זלץ נ' קצין התגמולים, (- יצחק זלץ נ ג ד קצין התגמולים : פד"י, כרך כה (1), ע' 537 ,533.), בע' 537. לא פעם די בהצטברותם ובלחצם של תנאים אלה כדי להפעיל או להקדים ולהפעיל מחלות קונסטי- טוציונליות מסויימות, אשר בלעדיהם יתכן ולא היו מתגלות באותו זמן דוקא או בכלל.

 

כאמור, יצא פרופ' זוהר מן ההנחה שבעת שנתגלו לראשונה סימני מחלת הסכרת אצל המערער הוא היה שרוי ב"תנאים נוחים מבחינה פיזית ונפשית". הנחה זו רחוקה מלשקף את המציאות כהווייתה. בהשוואה עם התנאים בפעילות קרבית בחזית התעלה במלחמת ההתשה, אפשר אולי לומר שהדרכה בבסיס ערפי היא בתנאים "נוחים" יחסית. אבל את התנאים הממשיים באותו זמן תיאר המערער כנ"ל, ואין גם לשכוח שסימני המחלה הופיעו אצלו אחרי תקופת אימונים בנגב של שלושה ימים עם חניכי הקורס שבו הדריך. קשה לומר שאלה הם אף תנאים רגילים, לא-כל-שכן תנאים נוחים שאדם מן היישוב עשוי להיות שרוי בהם. עובדה היא שמאז גיוסו תנאי שירותו הצבאי של המערער עד להופעת המחלות היו רצופים מאמצים גופניים ונפשיים במשך תקופה של קרוב לשלוש שנים. עובדה היא כמו-כן, שהמערער לא סבל ממחלת סכרת או מפעילות-יתר של בלוטת המגן לפני שירותו הצבאי וגם לא לאחר גיוסו במשך תקופת שירות של שלוש שנים בקירוב".

                         

ראה גם ע"א (ת"א) 2557/03 לופו משה נ' קצין התגמולים, תק-מח 2006 (1) 3330, שם דובר בחייל ששירת שירות קרבי ותסמיני מחלת הסוכרת הופיעו אצלו לאחר שהשתתף בתרגיל חטיבתי. ועדת הערר קבעה, כי החייל לא נחשף לאירועים עתירי סיכון לשלמותו הגופנית או הנפשית וכי לא הוכיח, כפי שהיה עליו לעשות, כי נחשף לאירוע חריג במיוחד עד כדי סכנה קיומית לגופו או לנפשו בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה. כן קבעה הועדה כי עדותו היתה נעדרת מימד דרמטי בדבר תעוקה נפשית חריגה וכי אין ממצאים בתיקו הרפואי בדבר פניות לגורמי רפואה בכלל ורפואת הנפש בפרט בשל תלונות המבטאות מצוקה נפשית. על יסוד כל הקביעות הללו דחתה את ערעורו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (הרכב בראשותה של כב' השופטת גרסטל) קיבל את הערעור על החלטת הועדה בקובעו:

 

"עיון בהחלטת הועדה מלמד שאחרי ככלות הכל דחתה הועדה את טענות המערער מהטעם המרכזי שהמערער לא הוכיח את תנאי השירות המצביעים על דחק חריג... מקובלת עלינו טענת המערער שעולה מנימוקי הועדה שהיא לא הביאה בחשבון את תנאי השירות של המערער עד לתרגיל החטיבתי והתמקדה בתנאי השירות בתרגיל עצמו מבלי שנתנה לתנאים אלו את המשקל הראוי.

אין צריך לומר ששירותו הממושך של המערער כלוחם ביחידת חי"ר קדמית בתקופת שהייתו של צה"ל בלבנון טמן בחובו מצבי דחק קשים הן בחיי היום יום הם בעת השתתפות פעולות מבצעיות בשעות לילה בתוך כפרים מקומיים. קשה לפיכך לקבל את קביעות הועדה... בדבר אי חשיפתו של המערער למצבי סיכון גופני ונפשי".

 

  1. המערער בתצהירו העיד על חוויות של מתח, תחושת סכנה לחייו, קושי ולחץ שהרגיש לנוכח המשימות שהציב לו השירות הצבאי ושאיתן נאלץ להתמודד. שבתי והפכתי בדבריו של המערער במסגרת חקירתו הנגדית ולא מצאתי כיצד ומדוע סבור המשיב (ובמידה מסוימת אף הועדה), כי המערער סתר את האמור בתצהירו בעניין זה. אכן, מן החקירה הנגדית עולה, שהמערער היה חייל חדור מוטיבציה ותפקד באופן מלא במהלך שירותו הצבאי. המערער לא הגיע לנקודת שבירה נפשית כזו שלא אפשרה לו להמשיך ולבצע את משימותיו:

 

"ש.ת. לא פניתי לאף גורם וביקשתי שלא לעלות ללבנון, בשביל זה אני חייל, בשביל זה אני שריונר.

ש.ת. לשאלתך מדוע לא פניתי להתלונן על הקשיים על כך שאני רוצה לצאת מהמסלול אני משיב כי לא רציתי לצאת מהמסלול.

ש.ת. לא אמרתי מעולם שלא יכולתי לעמוד בטראומות, זה היה לא נעים שיורים עליך ושזורקים עליך דברים אחרים.

ש.ת. כשאת אומרת לי שאם לא הייתי יכול לעמוד בזה הייתי עושה משהו אני משיב נכון, לא הגעתי לנקודה הזאת" (ראה עמ' 15 לפרוטוקול הועדה מיום 24/7/01).

 

סבורני, כי אין בדברים האמורים כדי לסתור את שנטען בתצהירו של המערער. על מנת לעמוד בתיבת 'הדחק הנפשי הקשה' אין חובה על התובע להוכיח, כי הגיע לנקודת שבירה נפשית כזו שלא אפשרה לו להמשיך ולתפקד ועל כן נאלץ להחצין את מצוקתו ולהשתחרר ממשימותיו. אין בתפקודו המלא של המערער ובעובדה שלא הגיע לנקודת שבירה נפשית כדי לסתור את טענותיו, לפיהן חווה קושי נפשי סובייקטיבי בתנאי שירות קשים ומלחיצים אובייקטיבית.

 

גם העובדה שהמערער לא פנה לגורמים כאלה או אחרים בצבא או מחוצה לו ולא החצין בפניהם מצוקות נפשיות בבקשה לעזרה, איננה צריכה לעמוד לו לרועץ ואיננה מחלישה בהכרח את האמור בתצהירו, כפי שנטען על ידי המשיב.

 

"אנו סבורים שאין ממש בסברתה של הועדה שהעדרם של רישומים בתיקו של המערער בדבר פניות לגורמי רפואת הנפש מלמד שהמערער לא נקלע למצבים של מצוקה נפשית ותחושת דחק קיצונית. הדעת נותנת שמי ששירת כלוחם השתדל דווקא להסתיר תחושות שכאלה ובוודאי שהעדיף להתגבר עליהם ללא עזרה של אנשי בריאות הנפש – עזרה שפנייה אליה היתה עלולה לפגוע במעמדו ובתחושותיו כלוחם מסור המקובל על מפקדיו וחבריו. אדרבא, דווקא הצורך בהסתרת מצוקות שכאלה יכול שהחמיר את מצבו" (ראה עניין לופו לעיל).

 

            נראה כי דברים אלו יפים ותקפים אף לענייננו.

 

  1. כממצא עובדתי קבעה הועדה, כי תסמיני המחלה הופיעו בחודש מאי 1997. בממצא עובדתי זה אין בידינו להתערב לאור הוראותיו של סעיף 34 לחוק, והוא אף נראה לנו מבוסס היטב בחומר הראיות שהיה מצוי בפני הועדה. הועדה אמדה את פרק הזמן שחלף בין אירועי הדחק הנפשי לבין הופעת התסמינים בכשמונה-תשעה חודשים. את הדחק הנפשי מיקמה הועדה בחודש אוקטובר 1996, עת שירת המערער בשטחים, וממנו מנתה את החודשים שעברו עד הופעת התסמינים.

 

אמנם, שירותו של המערער בשטחים בעת אירועי מנהרת הכותל היה גם על פי גירסתו הקשה והמלחיץ ביותר עבורו, אולם בכך לא תמה תקופת שירותו המבצעי. השהייה בלבנון עקבה לשירות בשטחים והסתיימה רק בחודש ינואר 1997 אז עבר המערער לפקד בבית הספר לשריון (ראה עמ' 14 לפרוטוקול הועדה מיום 24/7/01). נראה כי את מניין החודשים יש לספור החל מתום התקופה המבצעית כולה, אשר במשימות שהוטלו על המערער במסגרתה היו באופן מצטבר תנאים של דחק ולחץ נפשי קשים. כחמישה חודשים לאחר שתמה תקופה זו התגלו אצל המערער תסמיני מחלת הסוכרת. נראה כי המדובר בסמיכות זמנים הדוקה דייה על מנת לבסס קשר סיבתי קונקרטי. (יש לציין כי מסקנות ועדת הסוכרת מגדירות פרק זמן של שלושה חודשים אולם זאת מבלי לפגוע בכלליות קביעתם כפי שהובאה בסעיף 10 לעיל).

 

  1. הנדבך השלישי עליו התבססה החלטת הועדה היה חוות דעת המומחה מטעם המערער, אשר, על פי התרשמות הועדה, ראה דווקא בגורם ויראלי ולא נפשי כסיבה לפרוץ המחלה.

 

גם נדבך זה אינו יכול לעמוד. ראשית, מבחני הקשר הסיבתי הקונקרטי המערבים שאלות של עובדה ומשפט הינם משפטיים בעיקרם, ובעניין זה איננו חיים רק מפי המומחים הרפואיים (ראה ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח (2) 510). ושנית, מקריאת חוות דעתו של המומחה מטעם המערער נראה כי שני הגורמים – הן הנפשי והן הזיהומי – נלקחו על ידו בחשבון והוכרו כגורמים אפשריים לפרוץ המחלה:

 

"...כנראה שעמידות גופנית קשורה במערכת הנפשית אוטונומית, ובכל ירידה במעגל החוסן הנפשי, כגון בעת דיכאון או מתח רב (stress), גם העמידות הפיזית יורדת. על פי הנתונים, שאותם הביא בתצהירו, היו אירועים רבים, במרוצת שרותו, שהיו כרוכים במתח וב stress חריגים ללא ספק. ולכן יש לקשור אותם עם הנזק ההדרגתי לתאי הביטא שלו עקב התהליך האוטו-אימיוני... הרקע הגנטי המצוי בבסיס התפתחות המחלה הינה תכונה מכינה ומסייעת, אך אינה עומדת ברשות עצמה כגורם למחלה אלא כאשר קיים גורם סביבתי (כגון סטרס ו/או זיהום) אחר".

 

  1. הנה כי כן, כפי שהראינו בדיון שלהלן שלושת הנדבכים עליהם נשענה החלטת הועדה אינם יכולים לעמוד : עניינו של המערער נכנס בגדר מבחני הקשר הסיבתי הקונקרטי – הן לעניין תנאי השירות הצבאי והדחק הנפשי שליווה אותם והן לעניין סמיכות הזמנים בינם לבין מועד הופעת תסמיני המחלה – ואין קביעה זו עומדת בסתירה לחוות דעת המומחה מטעמו, ההפך הוא הנכון. תנאי שירותו האובייקטיביים של המערער, האופן בו נחוו על ידו, והמועד בו הופיעו תסמיני המחלה, כל אלה יחדיו מטים את הכף אל עבר המסקנה כי קיים קשר של סיבה ומסובב בין שירותו הצבאי של המערער לבין פרוץ המחלה. לאור האמור ועל אף העובדה שמדובר במחלה קונסטיטוציונלית (שסביר כי קיננה אצלו עוד בטרם התגייס לצבא בשל המטען הגנטי שהוא נושא עמו), יש לקבוע כי תנאי השירות של המערער היוו את הגורם למחלה (ראה עניין לייט לעיל וכן ע"א 472/89 קת"ג נ' רוט, פ"ד מה (5) 203, רע"א 5492/92 קת"ג נ' בן-עד, פ"ד מז (2) 471).

 

  1. הערעור מתקבל. המשיב ישא בהוצאות המערער וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 30,000₪.

 

 

____________________

מיכל רובינשטיין, שופטת

 

השופט יהושע גרוס, אב"ד:

אני מסכים

                                                                                                __________________

                                                                                                יהושע גרוס, סגן נשיא,אב"ד

 

השופטת אסתר קובו:

אני מסכימה

 

                                                                                                ___________________

                                                                                                אסתר קובו, שופטת

                                                                                                           

 

אשר על כן הערעור מתקבל כאמור בפסק דינה של כב' השופטת רובינשטיין 

 

ניתן היום י"ג בתמוז, תשס"ו (9 ביולי 2006) בהיעדר הצדדים

 

                                                                               

מיכל רובינשטיין, שופטת

 

אסתר קובו, שופטת

 

יהושע גרוס, סגן-נשיא

אב"ד