בתי המשפט

 

 

 

 

 פסק דין

1.         זו תביעה חוזית ונזיקית של לקוח, התובע, כנגד עורכת דין, הנתבעת, שייצגה אותו בעבר במשפט מסוים.

            וזה תאור השתלשלות הדברים:

א.         אחיו של התובע, מאיר שוגר (להלן – מאיר) מכר דירה לזוג יעקב ואביבה לוי (להלן – לוי), על פי הסכם מכר, מיום 29.8.88 (להלן – ההסכם).

ב.         על פי ההסכם, מאיר היה אמור להפקיד סכום של 7,000 $ כפקדון בידי עורך הדין שטיפל בעיסקה, עו"ד דב ארבל (להלן – עו"ד ארבל), וזאת להבטחת תשלום מס השבח על המכירה.

            בפועל, הופקד ביום 1.10.88 שיק ע"ס 11,480 ₪, שנמשך על ידי התובע והוסב על ידי מאיר (להלן – השיק).

להבהרת הדברים נוסיף, כי מאיר מתגורר בחו"ל, וזוהי, כנראה הסיבה לכך, שהתובע מנהל את הדברים עבורו.

ג.          סמוך לאחר ביצוע העיסקה שילם התובע, עבור מאיר, למס שבח את סכום השומה העצמית, כפי שהוערך על ידי עו"ד ארבל בסך 8,350 ₪.

            השיק נשאר בידיו של עו"ד ארבל.

ד.         מס שבח לא קיבל את השומה העצמית ודרש סכום נוסף של 17,597 ₪ (להלן – התוספת). מאיר לא שילם את התוספת, ולאחר שפניותיהם בנדון של לוי אל מאיר ואל התובע לתשלום התוספת לא נענו, ועל מנת לגרום לרישום הדירה על שמם, היא שולמה על ידי לוי למס שבח ביום 25.3.93.

ה.         ביום 4.1.95 תבעו לוי את התובע ואת אחיו מאיר לתשלום סכום השיק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, סך של 42,050 ₪, נכון ליום הגשת התביעה (להלן – תביעת לוי). התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר והיא נסמכה הן על העילה השטרית (השיק) והן על העילה החוזית (אי תשלום התוספת).

            בקשת רשות להגן, שהגיש התובע, התקבלה.

ו.          יום 18.12.00 נועד לשמיעת ההוכחות בתביעת לוי. בשלב זה, יוצג התובע על ידי הנתבעת. לאחר המתנה של "למעלה משלושת רבעי שעה" מהמועד שנקבע, ולאחר שגם התובע וגם הנתבעת (דכאן) לא התייצבו, ניתן פסק דין (כב' השופטת ד"ר ד. אבניאלי), שבו התקבלה התביעה כנגד התובע (דכאן), והוא חויב במלוא סכום התביעה (להלן – פסק הדין).

            הנתבעת הגיעה לבית המשפט לאחר מתן פסק הדין (עובדה זו לא הוכחשה על ידי התובע), התובע לא הגיע כלל.

            בקשה שהגיש התובע, באמצעות הנתבעת, לביטול פסק הדין, נדחתה.

            משחלף המועד להגשת הערעור, ומשלא הוגש ערעור, הפך פסק הדין לחלוט.

ז.          למימוש פסק הדין, נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד התובע (להלן – תיק ההוצל"פ). התובע הגיע להסדר עם בא כוחם של לוי, במסגרתו שילם ביום 10/2/01 סך של 60,000 ₪ עבור סגירת תיק ההוצל"פ וסילוק החוב (להלן – ההסדר).

 

2.         בתביעה זו נתבעת הנתבעת לשלם לתבוע את הסכומים הבאים (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאימים):

א.         סך של 60,000 ₪, ששילם התובע על פי ההסדר.

ב.         סך של 3,000 $, בצירוף מע"מ, ששילם התובע, לטענתו, לנתבעת, כשכר טירחה עבור טיפולה בתביעת לוי.

ג.          סך של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ, ששילם התובע, לטענתו, לעו"ד טולדנו, שייצגו בתיק ההוצל"פ ובגיבוש ההסדר.

ד.         פיצוי עבור "נזק נפשי ועוגמת נפש קשה" בסכום של 30,000 ₪.

 

3.         מבחינה משפטית, ניתן לבסס תביעה זו הן על העילה החוזית והן על העילה הנזיקית.

            היחסים בין עורך דין ללקוחו הם, קודם כל, חוזיים, בין אם נכרת ביניהם הסכם בכתב ובין אם זה היה בעל פה בלבד. תנאי מכללא בחוזה זה הוא, כי עורך הדין יפעל עבור לקוחו בחריצות, במיומנות ובמקצועיות. הפרת חובה זו היא הפרה חוזית.

            באותה מידה, מהווה הפרה זו גם עילה נזיקית בעוולת הרשלנות.

            על עורך דין חלות חובות מוגברות, הנובעות מחובותיו המקצועיות, ובכללן: בקיאות סבירה בידיעת החוק, הקפדה על לוחות הזמנים, הכנה ראויה של המשפט, הקפדה על סדרי הדין וכו'.

            ראו: ע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן ואח', פ"ד מד(4) 446.

 

4.         ומן הכלל אל הפרט.

            אין ספק, כי מחובתה של הנתבעת היה להגיע לדיון שנקבע בשעה היעודה. הנתבעת ודאי ידעה, כי ניתן לתת פסק דין בהעדר התייצבות של צד למשפט (תקנה 157 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, להלן – התקנות).

            איחור של "למעלה משלושת רבעי שעה" (כלשון פסק הדין) מהשעה היעודה, סביר כי יגרום למתן פסק דין בהעדר.

            בכך הפרה הנתבעת, עקרונית, את חובתה החוזית כלפי התובע, ומחדלה זה עולה לכדי רשלנות כעוולה נזיקית.

 

5.         הנתבעת נימקה את איחורה בעצירת התנועה ב"דרך איילון" עקב זרימתו של חומר כימי ממשאית. בעקבות כך, הנתבעת אף טילפנה לבית המשפט והודיעה על התעכבותה (סעיף 12 לתצהירה הנוכחי).

            בפסק הדין אכן אוזכרה העובדה, כי הנתבעת טילפנה למזכירות בית המשפט והודיעה "כי היא מתעכבת בפקק", אך אין בו כל אזכור לזרימתו של החומר הכימי.

            הנתבעת לא הציגה כל אישור לתמיכה בטענתה. דליפתו של חומר כימי ממשאית וזרימתו בכביש, באופן שגרם לעצירת התנועה (סעיף 3(ה) לכתב ההגנה) ועוד ב"'דרך איילון" ובשעת עומס של שעות הבוקר המוקדמות, אינו דבר שכיח, והנתבעת בוודאי יכלה להמציא אישור לכך מאחד הגורמים המופקדים על התנועה או הקשורים לארוע כגון זה: משטרת ישראל, חברת איילון, עיריית תל-אביב, משרד התחבורה, המשרד לאיכות הסביבה ועוד.

            לא הוצג כל אישור, והדבר מעורר תמיהה.

            מכאן, שהנתבעת לא הוכיחה, כי היה גורם מוצדק לאיחורה, באופן שהיא תופטר מאחריותה החוזית והנזיקית.

 

6.         כאמור, גם התובע לא התייצב לדיון.

            אמנם, המשפט יכול להתנהל גם בהעדרו של צד לתביעה, כאשר אותו צד מיוצג על ידי בא כוחו, ובא כוחו מתייצב במשפט, אולם הדיון הנדון נועד לשמיעת הוכחות, כולל עדותו של התובע.

            מאחר שהתובע לא התייצב למשפט, הרי, שגם אם הנתבעת היתה מתייצבת, עדותו לא היתה נשמעת והתצהיר הראשי שהוגש על ידו היה נמשך.

            פסק הדין, במקרה כזה, היה ניתן על סמך ראיותיהם ועדויותיהם של לוי והעובדות שלא היו שנויות במחלוקת.

            כמובן, כי סיכויו של התובע במקרה כזה פוחתים בהתאם.

            מאידך, אם התובע היה מתייצב למשפט, וגם אם הנתבעת לא היתה מתייצבת, לא היה ניתן פסק דין בהעדר התייצבות והתובע אף היה מעיד ומציג את ראיותיו,  ויחד עם זאת ניהול המשפט על ידו בלבד, ללא ייצוג משפטי, על כל הכרוך בכך (חקירת לוי, התנגדות להצגתן של ראיות מסוימות, טיעונים משפטיים וכדו'), ודאי היה נפגם באורח משמעותי.

            משכך, מוטל על התובע אשם תורם (סעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], להלן - הפקודה).

 

7.         גם לתובע היה נימוק לאי התייצבותו: מחלתו ביום הדיון. וגם התובע לא הציג אסמכתא רפואית, שתאשר את מחלתו ואי יכולתו להתייצב ליום הדיון. הוצגו, אמנם, אישורים רפואיים בדבר מצבו הרפואי הכללי של התובע, אך אין בהם ראיה לכך, שבמועד הדיון ממש נבצר ממנו להתייצב (העובדה היא, כי אותו מצב רפואי לא מנע ממנו להתייצב לדיון כאן).

            עוד יצוין כי בבקשה לביטול פסק הדין, שהגיש התובע (נספח ו' לכתב התביעה) לא הובא הנימוק הנטען של התובע כהסבר לאי התייצבותו (להבדיל מאי התייצבות הנתבעת).

            מכאן שגם התובע לא הוכיח הצדקה להפטרו מהאשם התורם האמור.

 

8.         מבחינה מעשית, כפי שצוין בפסק הדין עצמו, פסק הדין ניתן, הן בשל אי התייצבות הנתבעת והן בשל אי התיצבותו של התובע.

            אולם, בחלוקת האשם, לא ניתן להתעלם מחובת הנאמנות המוגברת, מכוחה מחויב עורך הדין לפעול עבור לקוחו. עורך הדין, כמי שאמור להכיר היטב את החוק ואת רזי ודרכי התנהלותם של בתי המשפט, צריך להיות קשוב יותר, עירני יותר וזהיר יותר אף מלקוחו. אין הוא רשאי להשליך יהבו על הלקוח ולצפות ממנו להשלים את חסרונותיו, אף אם הלקוח בקיא במשפט ובמשפטים, כפי שהנתבעת טוענת כלפי התובע.

            בהתאם לכך ובהתאם למבחן הקבוע בסעיף 68 לפקודה אני קובע כי אשמו התורם של התובע הינו בשיעור 35% והנתבעת נושאת באחריות נזיקית בשעור של 65%.

 

9.         עד כאן ניתחנו את הגורמים העובדתיים והמשפטיים שהובילו למתן פסק הדין וקבענו את האחריות המשפטית הנובעת מכך של שני הצדדים לתביעה זו.

            ועדיין אנו צריכים לבחון את הקשר הסיבתי בין מתן פסק הדין לבין הנזק הנתבע. במלים אחרות: מהו הנזק שנגרם למעשה?

            כדי לתת מענה לשאלה זו, צריך לענות על שאלה אחרת: אילו הנתבעת ו/או התובע היו מתייצבים לדיון ההוכחות בתביעת לוי, מה היתה התוצאה הצפויה, האם היה ניתן פסק הדין כפי שניתן, ואם לא – מה היה פסק הדין שניתן?

 

10.       בירור זה מורכב משתי בחינות:

            הבחינה הראשונה – העובדתית, אין אנו יכולים לדעת מה היו הראיות שהיו מוצגות על ידי  הצדדים דכאן, מה היתה מעלה חקירתם הנגדית של לוי, וכיו"ב.

            במקרה דנן, אין להגזים בקושי זה, מכיוון שהעובדות, נשוא תביעת לוי, למעשה לא היו שנויות במחלוקת, ונתמכו במסמכים היסודיים: הסכם המכר, השיק, הקבלה על תשלום התוספת.

            הבחינה השניה – משפטית, במסגרת זו צריך לבחון את נימוקי פסק הדין ולברר, האם נימוקים אלה יכלו להשתנות ולהוביל לתוצאה אחרת, אילו היו נשמעים טיעוניהם וראיותיהם של הצדדים דכאן? בחינה זו קשה במידה מסוימת, כיוון שיש בה משום בקרה על נימוקי פסק הדין, אולם היא מחויבת כדי לתת מענה על שאלת הקשר הסיבתי.

            סבורני, כי אילו הצדדים דכאן (או לפחות, אחד מהם) היו מתייצבים לדיון, תוצאת פסק הדין היתה משתנה באופן חלקי, וכדלקמן.

 

11.       התובע טען לגוף תביעת לוי, כי הוא פטור מכל תשלום.

            באשר לתביעה לעצם תשלום התוספת (עילת היסוד), טען התובע כי חובה זו לא מוטלת עליו כלל, אלא על אחיו מאיר.

            ודאי שהתובע צדק בטענתו זו. התובע לא היה צד להסכם, ואף אם השתתף במשא ומתן ומשך שיק לטובת הפקדון, אין בכך כדי להפוך אותו ל"מוכר" הדירה על החובות החוזיות והחוקיות (חובת תשלום מס שבח) הנובעות מכך.

 

12.       יחד עם זאת, ודאי שהתובע היה מחויב לפרעון הסכום הנקוב בשיק (העילה השטרית) בקשר לתשלום מס השבח.

            התובע מציין במפורש בתביעתו (סעיף 5) ובתצהירו (סעיף 5), כי השיק ניתן בפועל במקום הפקדון בסך 7,000 דולר, שהיה אמור להיות מופקד על ידי מאיר לצורך הבטחת תשלום מס השבח.

            בתצהירו, אף ציין במפורש (סעיף 6 ו-7):

            "למעשה, אני ערבתי לתשלום מס שבח עד הסך של 11,480 ₪ (שהיה שווה ערך ל-7,000 דולר), אם ידרש הדבר.... זהו הסכום שהיה אמור להשאר בנאמנות ולהבטיח את הקונים בקשר עם תשלום מס השבח וזהו הסכום עליו התחייבתי כלפי הקונים".

            וכן ראו עדותו בנדון (עמ' 2-3).

            משכך, לא ברורה טענת התובע, לפיה הופטר מתשלום השיק, מששולם הסכום שנקבע בשומה העצמית (8,350 ₪).

            על פי ההסכם, סעיף 10(ג), הפקדון אמור היה להיות מוחזר למוכר (או לתובע) "רק לאחר קבלת אישור שלטונות מס שבח לצורך רישום הדירה ע"ש הקונים בלשכה".

            אישור זה לא ניתן, כמובן, עם תשלום השומה העצמית, אלא לאחר תשלום מלוא מס השבח שנקבע, כלומר לאחר תשלום התוספת על ידי לוי.

            בדין, אם כן, לא הוחזר השיק לידי התובע, והעובדה שהוא הושאר במשך כל השנים הללו אצל עו"ד ארבל מלמדת על כך, שגם התובע הבין זאת כך.

 

13.       מאידך, מכיוון שהשיק נועד לתשלום מס השבח, ולכך בלבד, לא חלה על התובע כל חובה לשלם כל סכום נוסף, מעבר לסכום, אותו שילמו למעשה לוי בקשר לתשלום מס השבח.

            והנה, לוי שילמו, כמצוין בכתב תביעתם, את התוספת בלבד (סכום השומה העצמית שולם על ידי התובע עבור מאיר ובשמו), סך של 17,597 ₪ בלבד, ששווים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום התוספת: 25.3.93, ועד ליום הגשת תביעת לוי (4.1.95) היה: 23,410 ₪ בלבד. מדוע, אם כן, חויב התובע (דכאן) במלוא סכום התביעה (כלומר, במלוא סכום השיק, כשוויו ביום הגשת התביעה)?

 

14.       פסק הדין עצמו לא מתייחס לשאלה האמורה ולא מביא כל הנמקה לכך, כנראה  משום שניתן על אתר, בלא שנשמעו טיעוניהם של הצדדים דכאן.

השערה זו מתחזקת לאור זאת שההחלטה, שניתנה בבקשת הרשות להגן, על ידי אותו מותב, התבססה במפורש ובמפורט גם על טיעון זה (סעיף 17 להחלטה, צורפה כנספח ד' לכתב התביעה).

משכך, ניתן להניח במידה סבירה למדי, כי אילו הדיון היה מתנהל כשורה וטיעוני התובע ובאת כוחו היו נשמעים, אם במהלך הראיות ואם בסיכומיהם, בית המשפט

היה מטה אוזן ופוקח עין ומגיע למסקנה משפטית "נכונה".

 

15.       לאור מסקנה זו, ניתן "למשוך" את מחדלה ואחריותה של הנתבעת, ובעקבות כך את אשמו התורם של התובע, גם לשלבים שלאחר מתן פסק הדין.

            התובע הגיש, אמנם, באמצעות הנתבעת, בקשה לביטול פסק הדין, שנדחתה, כאמור (הבקשה נספח ו' לתביעה, ההחלטה – נספח ז'. נימוק ההחלטה לא ניתנים לקריאה).

            אך, לאור האמור לעיל, נראה לי, כי טובים היו סיכוייו של ערעור, אם היה מוגש, להתקבל.

            שהרי, מפאת אי התייצבות הנתבע אין התובע נוטל פסק דין על יסוד כתב התביעה, כמי שנוטלו מחוסר הגנה על יסוד תקנה 97 לתקנות, אלא עליו להוכיח את תביעתו, עד כמה שחובת הראיה מוטלת עליו, ולא בכל מקרה יפסוק בית המשפט לחובת נתבע שלא התייצב, או את מלוא הסעד שהתבקש נגדו (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 248).

            הנתבעת טענה, כי הערעור לא הוגש, משום שהתובע לא המציא לה אישור רפואי להעדרותו מהדיון. לאור האמור לעיל, סבירים היו סיכויי הערעור להתקבל, גם אם העדרות זו של התובע לא היתה מנומקת. מה גם שהנתבעת יכלה, לכל הפחות לנמק את העדרותה, על פי גירסתה.

            מאידך, אין לפטור גם את התובע ממחדל זה, והאחריות להגשת הערעור במועדו מוטלת גם עליו, מה גם שיכל להגישו באמצעות אחר, אם סבר שהנתבעת אינה עושה כן.

            חלוקת האחריות כפי שנעשתה לעיל תקפה גם כאן.

 

16.       על פני הדברים, התובע יכל להקטין את נזקו, ואולי גם לקבל את מלוא נזקו, אם היה פועל לקבלת הסכום ששילם מאחיו, מאיר, שוודאי חייב לשלמו.

            "הסבריו" של התובע להמנעות זו (עמ' 6 לפרוטוקול) לא היוו בעצם כל הסבר. אולם, לא ארחיב ולא אמשיך בענין זה, משום שהנתבעת לא טענה דבר בנדון  בכתב הגנתה או בתצהירה.

            פתח מסוים נוצר בחקירתו של התובע (שם), ללא התנגדות הנתבעת, אך גם בסיכומים לא נטען דבר בענין זה, וטענה שנזנחה בסיכומים (גם אילו היתה נטענת מלכתחילה) נחשבת כטענה שנזנחה (ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט פ"ד מט(2) 102, 107).

 

17.       הנתבעת העלתה טענה דומה דווקא בהקשר להמנעותו של התובע מלתבוע את עו"ד ארבל על כך שלא השיב לו את השיק, מיד לאחר תשלום השומה העצמית ועל כך שמסר אותו ללוי, כדי להפרע ממנו.

            על פי מסקנותי לעיל, עו"ד ארבל נהג כדין, ומכאן שדין טענת הנתבעת בנדון להידחות.

 

18.       מהו הנזק שנגרם, למעשה? להלן החישוב, שיש לעשות, על פי כל האמור לעיל:

            התובע שילם על פי ההסדר, מיום 10.12.01 סך של: 60,000 ₪.

            הסכום שהיה צריך התובע לשלמו, למעשה, כאמור לעיל, ונכון ליום הגשת תביעת לוי (4.1.95): 23,410 ₪.

            סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת תביעת לוי ועד למועד ההסדר: 44,543 ₪.

            ההפרש בין הסכום, שצריך היה התובע לשלם, על פי האמור לעיל, ובין ההפרש ששילם למעשה על פי ההסדר: 15,457 ₪ (נכון למועד ההסדר).

            סכום ההפרש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההסדר ועד היום: 19,560 ₪.

            חלקה של הנתבעת (65%): 12,714 ₪.

 

19.       התובע תבע גם תשלום שכר הטירחה, ששילם לטענתו לנתבעת בגין  טיפולה בתביעת לוי.

            הנתבעת הכחישה תשלום זה.

            התובע לא המציא כל ראיה לתשלום.

            די בכך כדי לדחות ראש נזק זה.

 

20.       התובע תבע גם תשלום שכר הטירחה ששילם, לטענתו, לעו"ד טולדנו שייצג אותו בתיק ההוצל"פ ובגיבוש ההסדר.

            הנתבעת הכחישה תשלום זה.

            התובע לא המציא כל ראיה לתשלום.

            גם ראש נזק זה נדחה.

 

21.       באשר לתביעה בגין עגמת נפש, זו נגרמה בשל עצם החיוב בתשלום, ומשהנתבעת נמצאה חייבת בתשלום פיצוי עבור חיוב התובע בתשלום (כדי חלקה), מהווה תביעה בראש פרק זה "כפל פיצוי". למרות זאת, זכאי התובע לפיצוי כלשהו בשל התרוצצויות שיכלו להיות נחסכים ממנו ובשל המתח הנפשי הנגרם באופן טבעי מהתרחשות כזו, אך גם זאת בהתחשב בשיעור אשמו התורם.

            אני מעמיד את הפיצוי המגיע לתובע בשל ראש פרק זה (לאחר ניכוי האשם התורם) על סך 3,500 ₪.

 

22.       התוצאה: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 16,214 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 ₪, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

 

ניתן היום י"ח בחשון, תשס"ו (20 בנובמבר 2005) בהעדר.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

 

                                                                               

 

 

קלדנית: חיה י.