1

 

   

בתי המשפט

א  000632/96

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

 

03/01/2005

תאריך:

כב' השופטת ברון צפורה

בפני:

 

 

 

 

 אבן אהרון

בעניין:

תובע

שרון המר

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

נ  ג  ד

 

נתבעים 1-5

 

 

 

 

 

נתבעים 6-7

 

 

 

נתבעים 8-9

 

 

 

נתבעים 10-11

 1 . סקאי קלאב בע"מ

 2 . פילי אברהם עמי

 3 . פילי נעמה

 4 . אילוז מרק

 5 . סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד א.קוזלובסקי ור. מצנר – כהן

 

 6 . האיגוד הישראלי לצניחה חופשית

 7 . קלוב התעופה לישראל

ע"י ב"כ עו"ד ירון אפרת

 

 8 . מינהל התעופה האזרחית

 9 . מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ינון דותן, פרקליטות מחוז תל אביב

 

 10 . ברק שירותי תעופה בע"מ.

 11 . צלר צבי

 

 

משה בלטר ועמי צייגר

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

 

פסק-דין

 

ביום 8.10.94, במהלך צניחה חופשית, ביצע התובע אהרון אבן, "גלגול" שהאיץ את נחיתתו וגרם לו להתנגש בקרקע  בחוזקה.

כתוצאה מכך, נחבל קשות ונגרמו לו נזקים גופניים.

תביעה זו לתשלום פיצויי נזיקין הוגשה ע"י התובע נגד 11 נתבעים שהם:

 

1.         סקאי קלאב בע"מ

            בעלת מועדון לצניחה חופשית בחוף הבונים – להלן "המועדון".

2 ו – 3: אברהם  עמי פילי ונעמה פילי – בעלי מניותיה של   הנתבעת 1 ומנהליה

4.         מרק אילוז, מדריך צניחה ראשי במועדון

5.         סוכנויות פלתורס ביטוח בע"מ, מבטחת סיכוני צד ג' של המועדון.

6.         האיגוד הישראלי לצניחה חופשית – ארגון הגג הארצי לספורט הצניחה

בישראל.

7.         קלוב התעופה לישראל, הסמכות הספורטיבית של ספורט התעופה בישראל.

8.         מינהל התעופה האזרחית הפועל מטעם הממשלה - בכל ענייני התעופה

האזרחית, לרבות רישוי שירותי תעופה;

9.         מדינת ישראל;

10.        "ברק" שרותי תעופה בע"מ – החברה בעלת המטוס (להלן: "המטוס"), שבו

טסו התובע ביחד עם צנחנים נוספים  שנטלו חלק בצניחה בה נפגע התובע.

11.        צבי צלר – טייס המטוס

 

בהחלטה מיום 26.4.98 מינתה  כב' השופטת רינה משל את יורם פרסר כמומחה מטעם ביהמ"ש בשאלות המקצועיות – בכל הקשור לצניחה ולאירועים  הרלוונטיים לתאונת התובע. להלן יכונה יורם פרסר "המומחה" . 

 

על פי החלטה מיום 13.2.00 פוצל הדיון ונקבע כי תחילה תוכרע שאלת אחריותם של הנתבעים.

בפסק דין זה אני דנה אך ורק בעניין האחריות.

 

עובדות שאינן שנויות במחלוקת

 

התובע מחזיק ברשיון צניחה מיום 1.1.1994.

מיום קבלת הרשיון ועד ליום התאונה (8.10.1994) 80 (שמונים)  צניחות חופשיות.

 

בבוקרו של 8.10.94, הגיע התובע למועדון על מנת להשתתף בצניחה חופשית שהמועדון מארגן.

 

בשל רוחות מזרחיות  חזקות לא קויימו צניחות.

המעוניינים בצניחה ובהם התובע המתינו עד קרוב לשעות הצהריים רק אז התמתנו הרוחות וניתן היה לבצע צניחות.

 

התובע ביחד עם עוד צנחנים עלו למטוס שהגביה טוס כדי לאפשר קיום צניחות.  

התובע ושני צנחנים נוספים שהתכוננו לצנוח ביחד ולבצע תרגיל התחברות ביחד, קפצו מהמטוס כאשר זה הגיע לגובה כ – 9000 רגל.

 

תחילה בוצעה צניחה חופשית (עם מצנחים סגורים) ובוצע תרגיל התחברות באוויר. לאחר שנפרדו בגובה 3000 רגל פתח התובע את המצנח שהיה מחובר אליו.

 

שני הצנחנים האחרים, נחתו נחיתה "רכה" ולא קרה להם מאומה.

 

התובע צנח עם גבו לרוח, בעוד שצניחה נכונה צריכה להתבצע עם הפנים לרוח.

על הצנחן להאט את מעופו כדי להגיע למינימום המהירות בעת המגע עם הקרקע.

"גלגול" גורם להאצת הירידה, על כן אסור לבצע "גלגול" כאשר הצונח מתקרב לקרקע.

היה ידוע לצנחנים וגם לתובע שמתחת למרחק 500 רגל מהקרקע מסוכן לבצע גלגול.

התובע נשאל איזה גובה נדרש כדי לעשות פנייה בביטחון והשיב (עמ' 28 לפרוט') – 500 רגל.

 

התובע ביצע פנייה או בלשון הצנחים  "גלגול" ביודעו שהמעשה מסוכן.

בשל המהירות בה נחת – התובע נפצע.

אני קובעת כממצא שסיבת התאונה היתה ה"גלגול" שהתובע ביצע – קרוב מידי לקרקע.

 

המומחה קבע כי:

 

"הסיבוב החד שביצע התובע מתחת לגובה 500 רגל, נוגד את הנהלים וגרם לסיכונו ובדיעבד לפציעתו".

התובע תרץ את מעשהו בכך שנאלץ לבצע את הסיבוב הואיל והוא הבחין שהוא עומד להתנגש במטוס שהתקרב אליו בדרכו לנחיתה.

לפי גירסה זו של התובע הוא הסתכן ביודעין בנחיתה קשה – שנראתה לו הדרך הסבירה להינצל בפגיעה במטוס שבו הבחין לראשונה כאשר היה קרוב פחות מ- 500 רגל מהקרקע.

גירסתו של התובע אינה מהימנה עלי.

 

בסעיף 14 לכתב התביעה נאמר:

 

"בגובה של כ- 1000 רגל משהתקרב התובע למנחת הצניחה הבחין התובע במטוס הפילאטוס המתקרב אליו במהירות מכיוון צפון בדרך לנחיתה, על מסלול הנחיתה של המטוס המצוי בסמוך למנחת הצניחה במרחק של כ- 30 מטר בלבד".

 

מדברים אלה עולה הטענה כי שטח נחיתת המטוס ושטח הצניחה נקבעו בקירבה מסוכנת.

 

המומחה קבע חד משמעית בסעיף 6 בחוות דעתו כי:

 

"המנחת ושטחי הצניחה (הראשי והאלטרנטיבי) מאושרים לשימוש מועדון 'סקאי קלאב' בהחלט מספקים קיום צניחה בטוחה מבחינת גודלם וקירבתם".

 

התובע לא נתן הסבר כן ומניח את הדעת לסתירה בין הכתוב בכתב התביעה לבין עדותו שהבחין במטוס מגובה של 500 רגל.

בחקירתו הנגדית אמר התובע (עמ' 29 לפרוט'):

 

"אני את המטוס ראיתי גם בגובה 2000 רגל".

 

כאשר נשאל למה לא ניסה להתרחק מהמסלול המסוכן על ידי סיבוב כאשר היה בגובה 2000 רגל, שאז "הסיבוב" או "הגלגול" אינו מסוכן, השיב (עמ' 30 לפרוט'):

 

"כי כנראה שתנאי מזג-האוויר לא אפשרו לי לבצע פנייה".

 

הוא הוסיף כי:

 

"ברוח קשה אסור לבצע פנייה".

 

אך בהמשך הודה התובע (עמ' 31 לפרוט'):

 

"אני לא אמרתי (למומחים) שלא ביצעתי פנייה בגלל תנאי מזג-אוויר קשים".

 

יצויין כי המומחה קבע (סעיף 14 בחוות הדעת) כי עוצמת הרוח לא חרגה מהנורמה והתקנון המקצועי.

 

התרשמתי כי גירסת הסכנה שלפתע צץ החשש מהתנגשות במטוס – נולדה לצורכי המשפט – מכל מקום אינני מאמינה לגירסה זו.

 

התובע הודה בתשובה לשאלות בחקירה נגדית, כי כאשר נפגע ובעודנו שוכב על הקרקע אמר את המשפט (עמ' 74 ו-75 לפרוטוקול): איזו שטות עשיתי, איזה מעשה טיפשי עשיתי.

 

למעלה מהדרוש להכרעה במשפט, אני מציינת כי הרהור זה שהתובע נתן לו ביטוי ספונטני מצביע על חרטה. התרשמתי מהבעת החרטה שיש ממש באפשרות שהועלתה בחקירתו של התובע שבהיותו בעל וותק של 80 צניחות, ביצע את "הגלגול" לאחר שהבחין שאינו קרוב מספיק לסימון T במרכז שטח הצניחה, על כן ניסה על ידי הגלגול לתקן את מיקומו כדי לשפר את ההישג הספורטיבי של צניחה למרכז המטרה. כאשר נחבט התובע בקרקע ונפגע, ביטא את החרטה על שיקולו המוטעה.

 

אני קובעת כי התובע ביצע את הסיבוב קרוב מידי לנחיתתו, תוך שהוא מודע לסכנה הטמונה במעשה ולתוצאות הצפויות.

 

לא הובאו במשפט ראיות היכולות לבסס קיום סיבה סבירה אחרת לתאונה, זולת מעשהו של התובע כמוסבר לעיל.

 

אין כל קשר סיבתי בין הסטיות מתקנות כלשהן לבין התאונה.

 

לא מצאתי פגם משמעותי בארגון ובהתנהלות הצניחה בה נפגע התובע. לא הוכח כל מעשה רשלני או קיומו של מחדל מצד מי מהנתבעים שיכול להיחשב כסיבה או כאחת הסיבות לתאונה.

 

הצניחה החופשית היא תחביב מסוכן. הבוחר לבצע צניחה חופשית נוטל על עצמו את תוצאות הסיכונים הכרוכים בכך. נחיתה "קשה" הינה אחת התוצאות הסבירות הכרוכות בצניחה זו.

 

התובע העיד (עמ' 83 לפרוט') כי ידע שצניחה חופשית היא ספורט מסוכן, שאם עושים טעות עלולים להפגע גופנית  ומעל לכל – שסיבוב בגובה נמוך יכול להסתיים באסון.

 

בענייננו, התובע הקצין את הסיכון בכך שתימרן סיבוב בגובה אסור.

בעת שהסתכן כאמור, לא היה כל נתון חבוי שהועלם או נעלם מידיעתו.

 

בדונו במשמעות הוראות סעיף 5(א) בפקודת הנזיקין בעניין ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (ע"א 145/80, פ"ד לז(1) 113) נקבע על ידי בית המשפט העליון, (מפי כב' השופט ברק –כתוארו אז), כי חובת זהירות קונקרטית קיימת בהתחשב במזיק הספציפי בניזוק הספציפי ובהתנהגות הספציפית.

 

בבחינת הנסיבות המיוחדות במשפט דנא, הגעתי למסקנה שאין להטיל על אף אחד מהנתבעים חובת זהירות קונקרטית בגין הסיכונים שהתובע נטל על עצמו.

 

לפיכך, אני דוחה את התביעה.

 

התובע ישא בהוצאות המשפט, לרבות שכרו של המומחה.

כמו כן, ישלם התובע לנתבעים 1-5 ביחד כשכר טרחת עו"ד סך -.20,000 ₪; לנתבעים 6 ו- 7 ביחד סך -.5,000 ₪; לנתבעים 8 ו- 9 ביחד סך -.5,000 ₪ ולנתבעים 10-11 ביחד – סך -.5,000 ₪.

לסכומים הנקובים לעיל יתווסף מע"מ.

 

ניתן היום י"ח בטבת, תשס"ה (30 בדצמבר 2004) בלשכתי בהעדר ב"כ הצדדים.

 

                                                                               

ברון צפורה, שופטת

 

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

 

מותר לפרסום והפצה ביום 3.1.2005.