1

 

   

בתי המשפט

א  172514/02

בית משפט השלום תל אביב-יפו

 

30/12/2004

תאריך:

השופט ירון בשן

בפני:

 

 

 

התובעת

1 . איי.אי.ג'י, ביטוח זהב בע"מ

2 . ארנו לב

בעניין:

 

נ  ג  ד

 

הנתבעים

1 . שלומוב אנטולי

2 . איילון חברה לביטוח בע"מ

 

 

פסק דין

 

זוהי תביעה  בסדר דין מהיר, בגין נזקים שנגרמו למכונית חונה כשמכונית שהיתה נהוגה ע"י הנתבע 1 (להלן: "שלומוב") התנגשה בה, כשהיה שיכור. מקצת התביעה היא בגין נזקי בעל המכונית ומקצתה תביעת שיבוב של המבטחת שנשאה ביתרת הנזקים. התביעה הופנתה נגד הנהג הפוגע, שלומוב, ונגד הנתבעת 2 (להלן: "איילון") שביטחה את מכוניתו. שלומוב לא התגונן  וביום 9.1.03 ניתן נגדו פסק דין. איילון טוענת, שמן הראוי לשחררה מחבות בגין מעשי שלומוב, אף שפוליסת הביטוח לא כוללת הוראה מפורשת המשחררת אותה מחבות כשסיבת התאונה היא נהיגה בהשפעת אלכוהול (להבדיל מהשפעת סמים שלגביה יש הוראה מפורשת כזו).  מכיוון שלא ניתן היה להביא את שלומוב עצמו לעדות, הסתפקו הצדדים בעדות קצרה של סוכן הביטוח ובהגשת מסמכים שונים, ששפכו אור על ההתרחשות.

 

שלומוב הורשע לפי הודאתו בהליך פלילי בגין עובדות אלה: בתאריך 15.12.00, נסע על המדרכה לאחור ופגע בשלושה כלי רכב (שהשלישי שבהם הוא  רכבו של התובע מס' 1). אח"כ המשיך בנסיעה לרחוב אחר ופגע ברכב חונה נוסף, עלה על אי תנועה ונעצר. כל זאת עשה בהיותו שיכור ותחת השפעת משקאות משכרים. לאחר התאונה סירב למסור דגימת דם לשוטר על מנת לבדוק את רמת האלכוהול בדמו.

 

בוחן התנועה שבדק את אתר האירוע לא מצא בו מכשולים מיוחדים, התאורה בו היתה טובה ובו עצמו אין כדי להצביע על סיבה כלשהי להתרחשות התאונה.  מסמך 6 בתיק המשטרה הוא זכ"ד המתעד גידופים ואיומים שונים של שלומוב כלפי השוטרים. משנבדקו ה"מאפיינים לחשוד בנהיגה בשכרות" (מסמך 7 לתיק המשטרה) תוארה התנהגותו כפרועה, וצויין שהוא "משתולל" וגם "כל הזמן חוזר על אותו דבר" ואולי בעיקר "לא מבין מה שאומרים לו".

 

שלומוב נתן במשטרה שתי הודעות: בראשונה (מסמך 19 בתיק המשטרה) חוזרת טענת "לא זוכר" מספר פעמים, לצד הכחשה מוחלטת ששתה משקאות משכרים והצהרה שהוא אלכוהוליסט. בתשובה לשאלה מדוע נהג ברכב תחת השפעת אלכוהול לא באה ההכחשה הצפויה אלא בא ההסבר "הסתכסכתי עם ..." (מילה לא קריאה). החוקר המשיך והקשה "איפוא ומה שתית" ונענה ב"לא שתיתי כלום הרגשתי לא טוב בלב."  בהודעה השניה (מסמך 21) ניתן הסבר דומה "היה לי אירוע סטרס עד  התאונה ומעבר לזה אני לא זוכר כלום." החוקר שואל "איך קרתה התאונה?"  ונענה: "לא  זוכר. התעוררתי ברכב ולא זוכר כלום" ואח"כ "לא זוכר היה לי אירוע סטרס ויותר אני לא זוכר כלום."

 

הסברים אלה, שאינם הסברים כלל, דומים למדי, לגרסה שרשם סוכן הביטוח יורי בר יהודה, מפי שלומוב, כשזה טלפן אליו לדווח על האירוע: "התרגזתי ולכן נסעתי ופגעתי ב – 8 מכוניות חונות, נלקחתי למשטרה למעצר ושללו ממני את הרישיון". הסוכן העיד, שרשם הודעה זו שנמסרה לו בטלפון והיא גרמה לו "הלם" שכן לא קיבל מימיו הודעה דומה. התובעים טוענים שסוכן הביטוח הוא "בעל ענין" שאין לסמוך על עדותו היחידה בלי לתת לכך טעם. איני סבור שהוא "בעל ענין" אך ההודעה שרשם  דומה מאוד לדברים שאמר שלומוב בחקירת המשטרה, ששם שלומוב עצמו קושר את התרחשות התאונה ל"סטרס" רגשי,  ל"סכסוך" ולכך שהיה לו "לא טוב בלב".

 

עילת תביעתם של התובעים מבוססת על סעיף 68 לחוק  חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 שלשונו:

"בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו ; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי."

 

סעיף 68 יוצר זיקה ישירה בין צד ג' לבין מבטחו של המזיק. הסיפא לסעיף 68 מעניקה למבטח את הזכות  לטעון כנגד הצד השלישי (הניזוק) כל טענה שהיתה עומדת לו כנגד המבוטח עצמו (והרי גם לפי תחילת הסעיף, החבות היא לשלם לצד ג' את מה שהמבטח היה חייב לשלם למבוטח עצמו – וממילא, אם אינו חייב לשלם למבוטח עצמו, אינו חייב לשלם גם לצד ג'). כך אכן עשתה איילון, כאשר טענה כנגד הניזוק  טענות בדבר סייגים לחבותה,  שהן מבחינה מהותית "נגד" המבוטח דווקא. הצדדים לא חלוקים על כך, ששלומוב נהג בשכרות. הם חלוקים על משמעות הדבר באשר לחבותה של איילון כלפי התובעים, שניזוקו ממעשי שלומוב. בין פסקי הדין שהצדדים הסתמכו עליהם, מספר פסקי דין שעניינם דוקטרינת ה"אשם החוזי". פסקי דין אלה עסקו ביחסי המבוטח והמבטחת ולא  נגעו כלל ליחסי המבטחת עם הניזוק הזר לחוזה. ספק  בעיני אם להלכות אלה השלכה ישירה על ענייננו.  עוד הסתמכו הצדדים על פסיקה המצמצמת את כושרה של מבטחת להשתחרר מחבות תוצאות נהיגה תחת השפעת אלכוהול, מכח סייגים העוסקים בנהיגה תחת השפעת סמים. אכן, במצב הדין הנוכחי, דומה שנתיב פרשני זה מוצה.

 

התקשיתי למצוא הלכה המבוססת על אירוע דומה – פגיעה סדרתית ספק מכוונת ספק רשלנית, של נהג שיכור במכוניות חונות. נסיבות חריגות שכאלה חייבו שיבה לשורשי התביעה שבפני:

 

הבסיס לתביעה ע"פ פוליסת ביטוח הוא קיומו של "מקרה ביטוח". מקרה ביטוח מוגדר  בסעיף 1 לפוליסה  כהתרחשותו של אחד מכמה סיכונים. לכאורה מבוססת התביעה על התרחשותו של הסיכון השני ברשימה,  "התנגשות מקרית", אך האם בפנינו "התנגשות מקרית?"

 

סיבת התנגשותו של שלומוב במכוניתו של התובע 1 היתה שכרותו בלבד. ענין זה נקבע עקב הודייתו בהליך הפלילי והוא גם מסתבר מהראיות שגבתה המשטרה: לא  היה באתר האירוע כל גורם "אובייקטיבי" שתרם משהו להתרחשותו. באירוע לא היה מעורב נהג אחר. שלומוב עצמו לא היה נתון להשפעה גופנית של כל גורם אחר.  השפעת האלכוהול על שלומוב היתה כזו, שהוא  ביצע את הפעולות המפורטות בכתב האישום, דהיינו, נסע לאחור על המדרכה פגע בשלוש מכוניות, עצר נסע לרחוב אחר, פגע שוב במכונית חונה ואז נתקע באי תנועה. אחרי התאונה היה תפקודו המנטלי ירוד מאוד. הוא "השתולל" איים, גידף, הגיב בצורה שאינה עניינית ולא זכר מאומה. מן הראוי להזכיר כאן: בעקבות התאונה לא נפגע שלומוב פגיעה שחייבה טיפול רפואי כלשהו. לא בשל התאונה הוא "לא זכר" דבר (אם ניתן להאמין לו). דומני שניתן לראות את השפעת האלכוהול על שלומוב ככזו השוללת ממנו את שיקול דעתו וחלק ניכר מהפונקציות השכליות שלו. האלכוהול גם שיבש מאוד את תפקודו הפיסי של שלומוב, אף שלא מנע ממנו לגמרי את הפעלת המכונית.

 

כאשר נטל שלומוב את ההגה לידיו, בהיותו במצב כזה (שאליו נכנס מרצון) הוא ידע, או היה עליו לדעת, שהתרחשותה של תאונה היא ענין ודאי. מי ששרוי בטמטום חושים שכזה, אינו יכול לנהוג  לאורך זמן בלי לגרום לתאונה. המקריות היחידה שנותרה, היתה באשר לטיבו המדוייק של האירוע ולזהות קורבנו.

יתירה מזו:  אפילו לא היתה ההתנגשות הראשונה בגדר ודאות גמורה , הרי משהתרחשה היה גם על הנהג האופטימי ביותר להבין שהתנגשויות הבאות ודאיות לגמרי. אלא, ששלומוב המשיך לנהוג, פגע במכונית שניה וגם במכונית שלישית (של התובע מס' 1), המשיך בנהיגה ופגע במכונית נוספת ועצר רק כשרכבו נתקע באי תנועה (הוא  הוצא משם בעזרת גרר).

 

מסקנתי היא, שהפגיעה במכוניתו של התובע 1 לא היתה "מקרה" – ענין שבספקולציה – אלא בגדר ודאות ממש. "סיכון" ביטוחי הוא אירוע שסיכויי התרחשותו נתונים בספק. אירוע שיתרחש בודאות אינו "סיכון" והתנגשות ודאית אינה "מקרית". ממילא כלל לא  מדובר  ב"מקרה ביטוח" אשר בגינו קמה חבות למבטח ע"פ הפוליסה.

 

אפילו היה מדובר ב"מקרה ביטוח" סבור אני שחל הסייג לחבות המבטח המפורט בסעיף 1 לפוליסה (וכן בסעיף 11 העוסק בתביעות של צד ג' כלפי המבטח, כבענייננו) בלשון: "אולם אם נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי מי מטעמו או בידי הנהג, בזדון או במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

 

אין כל ראיה, ששלומוב התכוון לפגוע דווקא במכוניתו של התובע 1. אולם אמירותיו השונות שאותן פירטנו קודם מלמדות על כך שהוא "השתולל" מתוך מצוקה רגשית כלשהי. בהעדר ראיה ישירה אודות מניעיו נוכל ללמוד את "כוונותיו" של שלומוב רק מהדברים שעשה וממה שאמר אחר כך. לסוכן הביטוח למשל, אמר שלומוב, ש"התרגזתי ולכן נסעתי ופגעתי..." הדברים קושרים את הנסיעה ואת הפגיעה בקשר סיבתי ברור להתרגזות. משמע, הנסיעה והפגיעה היו מטרה לעצמה, תוצאה של "התרגזות" ולא  תוצאת לוואי אקראית של נהיגה במצב של ריגוש. בהודעותיו של שלומוב במשטרה אין מילת הסבר לאן היו מועדות פניו בעת שנסע במכוניתו. דומה שהוא  לא  נסע לשום יעד מסויים. הדברים מתיישבים היטב עם מה שאמר לסוכן הביטוח: הוא נכנס למכוניתו בכוונה להשתולל ולגרום נזק ולא בדרך למקום כלשהו.

 

לא  פחות מכך ניתן ללמוד על יחסו הרגשי של שלומוב לאירוע מתוך מה שלא טרח לומר: סוכן הביטוח רשם מפי שלומוב את הודעתו. אין בה מילה אחת של צער או חרטה. מיד לאחר האירוע וגם בעדותו של שלומוב במשטרה הוא לא השמיע  ביטוי של צער, או של חרטה. אם לא היתה כאן כוונה ממש לזרוע הרס ולהשיג כך פורקן ריגשי, בודאי שהיה שוויון נפש מוחלט לסכנה שכך יקרה.

 

הדברים  שעשה שלומוב מדברים אף הם בעד עצמם: הוא נכנס למכוניתו ונסע כשהוא במצב השולל ממנו לגמרי את היכולת לנהוג כראוי בה, באותה מידת ודאות שהיתה מושגת אילו נהג בעיניים עצומות, או כשידיו קשורות מאחורי גבו. מי שנוהג כך בודאי מגלה "עצימת עיניים" אדישות, ושוויון נפש כלפי הסכנה שהוא יוצר במעשיו.

 

עצימת עיניים, ושוויון נפש כה קיצוניים כלפי סכנה כה ברורה – הנמשכים גם כאשר הסכנה החלה להתממש – אינה שונה מבחינה נורמטיבית מכוונה שסכנה זו תתממש. אכן, במשפט הפלילי די בהוכחת פזיזות במקום שבו נדרשת "מחשבה פלילית" מסוג "כוונה" ( י. קדמי, על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק ראשון מהדורת  2004 סעיף 6 בעמ' 120. יתירה מזו, גם לצורך הוכחת היסוד הנפשי של "בזדון" די בהוכחת "פזיזות". ר' שם, עמ' 127 פסקה 12). בין אם כוונה זדונית ממש היתה שם ורק הראיה הישירה אודותיה חסרה לנו ובין אם מדובר ב"סתם" אדישות פושעת, אין מעשהו של שלומוב שונה ממעשהו של אדם הנוטל תת-מקלע ויורה לתוך ציבור אנשים ואחר כך טוען ש"לא התכוון" לפגוע באיש.

 

בהעדר ראיה ישירה, ניתן ללמוד את זדון ליבו של שלומוב מראיות משניות:

 

שלומוב לא  הסכים לתת דגימת דם, כשהתבקש לכך. משמע, גם לאחר האירוע, השתייר בו די שיקול דעת לשבש את החקירה. אכן, בחקירתו במשטרה הכחיש שלומוב בעקשנות ששתה – אך במשפטו הוא  הודה בכך. מסתבר שגם במצבו ה"מבולבל" היה די מודע לאינטרס שלו לשקר.

 

שלומוב "השתולל" פיסית ומילולית, כשאיים וגידף את השוטרים מיד אחרי האירוע. משמע,  התקיימה בו מידה ניכרת של מודעות מנטלית ותוקפנות גם סמוך לאחר  האירוע. 

 

אף ששלומוב הציג עצמו כמי שכלל אינו זוכר מה התרחש, לא תועדה בחומר החקירה של המשטרה כל שאלה ששאל הוא – בניסיון להבין מה התרחש, או בשל מה נעצר. אילו באמת היה אחרי האירוע במצב של "הלם", ספק אם ניתן להבין חוסר סקרנות כזו. אכן,  דו"ח פעולה (מסמך 4 בתיק המשטרה) תיעד את הדבר היחיד שלגביו גילה שלומוב ענין אחרי התאונה – הוא  דאג לכלבו, שישב עמו במכונית. 

 

כל אלה מתיישבים יותר עם מגמה ריגשית של זדון ממש – השתוללות המכוונת לגרימת נזק כאמצעי לפורקן רגשי - מאשר רק עם "אדישות", "עצימת עיניים" ו"שיוויון נפש".

 

סוף דבר: מעשהו של שלומוב  אינו "התנגשות מקרית" ולכן גם אינו "מקרה ביטוח" שאיילון חבה בגינו על פי הפוליסה ואפילו היה, היתה איילון נהנית מהוראת הפטור שבפוליסה, שכן המעשה היה מעשהו המכוון או הזדוני של שלומוב.

 

לפיכך אני דוחה את התביעה, בנסיבות הענין, ללא  צו להוצאות.

 

המזכירות תשלח העתק  פסק הדין  לצדדים בדואר.

 

ניתן היום י"ח בטבת, תשס"ה (30 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים

                                                                                

ירון בשן, שופט

 

 

 

חווה